טרו קריים,קנדה:קולונל ראסל ווליאמס היה טייס ומפקד בסיס של חיה''א הקנדי,בעת ביקור המלכה אליזבט הוא הטיס אותה. בשעות הפנאי הוא היה רוצח סדרתי.
ב 7.11.2010 השוטרים עצרו רכב עובר במחסום דרכים באונטריו. השוטרים לא ביקשו מהנהג תעודות, הם רק בדקו את הצמיגים, כמו שעשו עם כל רכב שעבר במחסום הזה מאותו בוקר. כל יתר הרכבים אחרי בדיקת הצמיגים, השוטר אמר להם המשיכו, סעו, אבל במקרה של הרכב המסוים הזה אחרי בדיקת הצמיגים השוטרים ביקשו מהנהג להציג תעודות ואמרו לו שהוא מעוכב לחקירה.
לתדמתם התברר שהנהג הזה הוא קולונל בחיל האוויר הקנדי, מפקד בסיס ידוע ומוערך, ואחרי שעתיים של חקירה הוא הודה בשני מעשי רצח שקדמו להם התעללויות מיניות, והוביל אותם לגופה של ג'סיקה לויד שהייתה נעדרת מזה 11 יום.
רצח ג'סיקה לויד:
ג'סיקה לויד הייתה אישה בת 27, תושבת אזור בלוויל שבאונטריו. היא תוארה על ידי קרוביה כאדם חם, חברותי ומלא שמחת חיים, והייתה מוקפת במשפחה אוהבת ומעגל רחב של חברים. מבחינה מקצועית, היא עבדה בחברה ציבורית שאחראית על ניהול, תכנון ותיאום מסלולי אוטובוסים והסעות תלמידים עבור בתי הספר במחוז. חבריה לעבודה היו הראשונים להבחין בהיעדרה, לאחר שלא הגיעה למשרד בבוקר שלאחר החטיפה ולא ענתה לטלפונים.
בין מועד החטיפה שלה, שהתרחשה ב- 28.10.2010, לבין הרגע שבו התגלתה גופתה, חלפו כ-11 ימים. במהלך הימים המתוחים הללו, המשטרה, משפחתה וחבריה, יחד עם הקהילה המקומית, פתחו במאמצי חיפוש נרחבים. הם הקימו קבוצות ברשתות החברתיות, תלו שלטים וארגנו צוותי חיפוש אזרחיים, בתקווה למצוא אותה בחיים.
בשלב הזה היא הוגדרה כנעדרת, והמשטרה התייחסה לבית שלה כאל זירת פשע אפשרית שממנה היא נלקחה. כאשר חוקרי המז"פ (זיהוי פלילי) סרקו את סביבת הבית שלה במסגרת חיפוש קצות חוט להיעלמותה, הם מצאו בשלג הטרי שבחניה עקבות ברורות של צמיגי רכב בעלי דפוס ייחודי, וכן טביעות נעליים. הראיות האלו נאספו ותועדו מיד, כשההנחה הייתה שהן שייכות לאדם שהגיע לביתה באותו לילה וחטף אותה. המשטרה עדיין קיוותה למצוא אותה בחיים.
במטרה לאתר את הרכב עם הצמיגים הללו, או למצוא עדי ראייה שראו רכב כזה באזור הבית בליל ההיעלמות, המשטרה הקימה מחסומי דרכים אקראים על הכבישים באזור. ראסל וויליאמס עבר במחסום הזה עם רכב השטח שלו. השוטר שעמד במחסום הונחה לשים לב לצמיגים של הרכבים העוברים, וכך הוא זיהה שהצמיגים ברכבו של וויליאמס תואמים בדיוק לעקבות שנמצאו בחניה של לויד ימים ספורים קודם לכן.
הזיהוי במחסום הוא זה שהוביל לזימון של וויליאמס לחקירה המפורסמת בתחנת המשטרה. בחקירה זו הוצגה לו התאמת הצמיגים והתאמת טביעות הנעליים, מה שגרם לו להישבר ולהודות שחטף ורצח אותה. רק בסיום ההודאה שלו, וויליאמס נתן לחוקרים את הנ.צ. המדויק של המקום שבו השליך את הגופה ביער. רק אז כוחות המשטרה יצאו לשטח ומצאו אותה.
קולונל וויליאמס:
קולונל ראסל וויליאמס פיקד על בסיס חיל האוויר טרנטון (CFB Trenton), הידוע גם ככנף 8, הנחשב לבסיס האווירי הגדול והעמוס ביותר של קנדה.
בבסיס זה הופעלו ונתמכו מגוון סוגים של כלי טיס. מערך המטוסים כלל מטוסי תובלה מדגמי הרקולס (CC-130 Hercules), פולאריס (CC-150 Polaris), וגלובמאסטר (CC-177 Globemaster III). בנוסף, פעלו בבסיס מסוקי חילוץ והצלה מסוג גריפון (CH-146 Griffon), ומטוסי מנהלים מסוג צ'לנג'ר (CC-144 Challenger) המיועדים לתובלת אח"מים.
לפני שמונה לפיקוד על הבסיס כולו, כטייס מן השורה, וויליאמס הטיס מספר סוגי מטוסים. בשלב מוקדם של הקריירה שלו, בעת ששירת כמדריך טיסה, הוא הטיס מטוסי הדרכה חד-מנועיים מסוג TC-134. בהמשך הוא עבר להטיס מטוסי סילון מסוג צ'לנג'ר CC-144.
במסגרת תפקידו זה כטייס תובלת אח"מים, הוא הטיס אישים בכירים ביותר, ביניהם מלכת אנגליה אליזבת השנייה בעת ביקורה בקנדה, ראש ממשלת קנדה והמושל הכללי של המדינה.
ראסל וויליאמס בנה את הקריירה הצבאית שלו במערך התובלה של חיל האוויר הקנדי. בניגוד לטייסי קרב המטיסים מטוסי תקיפה או יירוט, ההתמחות העיקרית שלו הייתה בהטסת מטוסי נוסעים מנהלתיים ומטוסי תובלה. המסלול הצבאי שלו לא כלל הטסת מטוסי קרב, אלא התמקד בלוגיסטיקה, הדרכה וטיסות עבור דרגים בכירים. המסלול הזה הוביל אותו בסופו של דבר לפיקוד על בסיס טרנטון, שייעודו המרכזי הוא תובלה, חילוץ והצלה.
הצבא שלל מוויליאמס את דרגתו והחרים את כל המדליות והעיטורים שקיבל במהלך שירותו. הוא גורש מהצבא בבושת פנים והוגדר כטוראי בעת שחרורו בקלון, על מנת להוקיע אותו באופן מוחלט מההיסטוריה המכובדת של חיל האוויר.
הפשעים:
הקורבן הראשונה שלו הייתה קורפורל מארי-פראנס קומו, חיילת בת 37 ששירתה תחת פיקודו בבסיס טרנטון. בחודש נובמבר של שנת 2009 הוא פרץ לביתה, תקף אותה באכזריות ורצח אותה בתוך הבית שלה.
הקורבן השנייה הייתה ג'סיקה לויד, אישה בת 27. בחודש ינואר של שנת 2010, וויליאמס פרץ לביתה, אך בניגוד לרצח הראשון, הפעם הוא חטף אותה. הוא הכניס אותה לרכבו והסיע אותה לבית שלו ושל אשתו בעיירה טוויד. אשתו לא נכחה בבית באותה עת. וויליאמס החזיק את לויד במרתף הבית, שם הוא התעלל בה מינית ופיזית במשך שעות ארוכות ותיעד את המעשים המזעזעים במצלמת הווידאו שלו. לאחר מכן הוא רצח אותה במרתף והשליך את גופתה בשדה נידח.
ההחלטה להביא את הקורבן לתוך הבית הפרטי שלו ממחישה את תחושת העליונות, הביטחון העצמי המעוות והאובססיה לשליטה שהלכו והתעצמו אצלו. הוא הפך את המרחב האישי והמשפחתי שלו לזירת רצח, תוך ניצול העובדה שמעמדו הציבורי הרחיק ממנו כל חשד.
ראסל וויליאמס החזיק את ג'סיקה לויד קשורה לעמודי תמך ולכיסא בחלל המרתף הרגיל שלו.
על פי הראיות והצילומים שהוצגו במשפטו, וויליאמס כפת אותה באכזריות לעמודי התמך של הבית שעברו בתוך המרתף, וכן לכיסא. הוא השתמש בחבלים ובסרט הדבקה כדי לוודא שלא תוכל לזוז, להתנגד או לברוח. בחלל הפתוח של המרתף הזה הוא התעלל בה ותיעד את הכל במצלמה, עד שלבסוף רצח אותה שם.
סידור המגורים של בני הזוג באותה תקופה. הם החזיקו בשני נכסים: הבית המרכזי שלהם היה בעיר אוטווה, שם אשתו ניהלה קריירה עמוסה כמנהלת בכירה בקרן הלב והשבץ הקנדית. בנוסף, היה להם בית בעיירה טוויד, שהיה קרוב יותר לבסיס טרנטון עליו פיקד וויליאמס.
בגלל המרחק בין העבודות שלהם, הם נהגו לבלות חלק ניכר מהזמן בנפרד. וויליאמס שהה הרבה בבית בטוויד או בבסיס, בעוד שאשתו שהתה רוב הזמן באוטווה או בנסיעות הקשורות לתפקידה. באותו זמן שבו הוא חטף את לויד והביא אותה למרתף, אשתו פשוט שהתה באוטווה או בעיסוקיה האחרים ולא הייתה מתוכננת להגיע לבית בטוויד, מה שסיפק לו את הזמן, המרחב והוודאות המוחלטת שהוא יוכל לבצע את זממו באין מפריע.
הלכידה וההודאה:
הלכידה של ראסל וויליאמס היא תוצאה של שילוב בין עבודת שטח מדוקדקת של המשטרה לבין טעות אנוש נרקיסיסטית של הרוצח. לאחר ההיעלמות של ג'סיקה לויד, המשטרה המקומית סרקה את האזור שסביב ביתה ומצאה ראיית זהב קריטית: עקבות צמיגים ייחודיים מאוד שהוטבעו בשלג הטרי בחניה שלה.
במטרה למצוא קצות חוט לאיתור הנעדרת, המשטרה הקימה מחסום דרכים שגרתי על הכביש המהיר הסמוך, ועצרה נהגים שעברו באזור כדי לשאול אם ראו משהו חריג בליל ההיעלמות. באופן מדהים של ביטחון עצמי מופרז, וויליאמס נסע דרך אותו מחסום משטרתי בדיוק עם רכב הפנאי שלו, מסוג ניסאן פאת'פיינדר. שוטר תנועה ערני שעמד במחסום, אשר תודרך לגבי סוג עקבות הצמיגים שנמצאו בזירה, שם לב שהצמיגים של הרכב של וויליאמס תואמים באופן מושלם לתיאור. אותו שוטר גם הפנה את תשומת ליבו לדגם הנעליים שוויליאמס נעל באותו רגע, שמאוחר יותר התברר כתואם לטביעות רגל שהושארו בזירות הפשע השונות.
בעקבות הגילוי הדרמטי הזה במחסום, המשטרה לקחה את וויליאמס לתשאול בתחנה. החקירה נוהלה על ידי חוקר מיומן בשם ג'ים סמיית' ממשטרת המחוז של אונטריו. סמיית' ניהל את החקירה, שתועדה כולה בווידאו ונחשבת עד היום למופת של תשאול משטרתי, בקור רוח. הוא לאט לאט סגר על וויליאמס והציג לו את הראיות שנאספו נגדו: התאמת הצמיגים המדויקת, התאמת טביעות הנעליים, ופרטים פיזיים נוספים שלא השאירו מקום לספק.
וויליאמס, שהבין שהחזית המושלמת והמוקפדת שלו קרסה לחלוטין ושהוא ממוסמר לראיות הפיזיות, נשבר במהלך אותה חקירה. הוא הודה בפירוט בכל הפשעים שביצע, החל ממאות הפריצות וגניבות הלבנים ועד למעשי האונס ושתי הרציחות. בסופו של דבר, הוא אף הוביל את חוקרי המשטרה למקום המדויק שבו הסתיר את גופתה של ג'סיקה לויד, ולמאגרי התמונות והווידאו המזעזעים ששמר, אשר חתמו את התיק נגדו הרמטית.
הפרט הפיזי הדרמטי ביותר מעבר לעקבות הצמיגים היה טביעות הנעליים שלו. חוקרי המשטרה מצאו בזירה של ג'סיקה לויד טביעות רגל ברורות מאוד בשלג, והצליחו לזהות את סוג הנעל המדויק. כאשר וויליאמס זומן לחקירה בתחנת המשטרה, הוא הגיע ביהירות כשהוא נועל, למרבה התדהמה, בדיוק את אותן הנעליים.
במהלך החקירה, החוקר ג'ים סמיית' ביקש מוויליאמס להרים את רגלו כדי להביט בסוליה. סמיית' ציין בפניו בשקט שהסוליות תואמות בדיוק מושלם לעקבות שנמצאו מחוץ לביתה של לויד ולמידות שלהן. הרגע הזה, שבו וויליאמס הבין שהוא הכניס את הראיות המרשיעות איתו ישירות לחדר החקירות במו רגליו, היה נקודת מפנה קריטית שחיסלה את קו ההגנה שלו לחלוטין.
החיפושים המלאים והיסודיים בביתו בעיירה טוויד, בביתו באוטווה ובמשרדו בבסיס טרנטון בוצעו רק לאחר שהודה במעשיו. עם זאת, נושא החיפוש שיחק תפקיד פסיכולוגי מרכזי בהשגת ההודאה עצמה. בזמן שוויליאמס ישב בחדר החקירות, המשטרה כבר הציבה כוחות מחוץ לבתיו והייתה בשלבים סופיים של קבלת צווי החיפוש.
החוקר סמיית' השתמש במידע הזה ככלי לחץ מבריק. הוא הבהיר לוויליאמס שהצו עומד להיחתם בכל רגע, ושצוותי זיהוי פלילי עומדים להיכנס לביתו ולהפוך אותו מהיסוד. וויליאמס, שידע היטב איזה אוצר של ראיות מחרידות מסתתר שם, כולל אלפי תמונות, סרטוני וידאו של הרציחות וההתעללויות, וכמויות אדירות של לבני נשים שגנב, הבין שהברירה היחידה שנותרה לו היא לשלוט בנרטיב. הוא ידע שברגע שהמשטרה תיכנס, הכל ייחשף בכל מקרה.
ההבנה הזו היא שהובילה אותו להישבר ולהודות. רק לאחר שהודה באופן מלא, הוא אף הפנה את החוקרים למקומות המסתור המדויקים בתוך הבית, כמו חללים נסתרים בתקרה, שם החביא את הכוננים הקשיחים עם התיעודים. החיפוש במשרדו היוקרתי בבסיס חיל האוויר התבצע גם הוא לאחר מכן, ושם, בתוך הכספת הצבאית שלו, מצאו החוקרים פריטים נוספים שקשרו אותו לפשעיו.
החקירה:
החקירה נוהלה על ידי הבלש ג'ים סמיית' ממשטרת המחוז של אונטריו, מומחה לניתוח התנהגותי ופרופילאות. סמיית' נבחר בקפידה למשימה זו משום שהבין שניצב מולו אדם אינטליגנטי מאוד, קצין בכיר ומוערך שרגיל לשלוט בכל סיטואציה. וויליאמס נכנס לחדר החקירות כשהוא בטוח בעצמו, לועס מסטיק, ולבוש בבגדי קז'ואל, ללא כל חשד ממשי שהמשטרה יודעת על מעשיו האפלים. הוא היה משוכנע שזומן רק כחלק מתשאול שגרתי בעקבות המחסום המשטרתי שעבר בו.
סמיית' בחר באסטרטגיה של בניית קרבה ואמון. החקירה החלה בשיחת חולין שקטה ומכבדת. סמיית' החמיא לוויליאמס על הקריירה הצבאית המרשימה שלו, דיבר איתו על האחריות הכבדה של פיקוד על הבסיס הגדול ביותר בקנדה, ונתן לוויליאמס להרגיש שהוא שולט בשיחה. המטרה הייתה להוריד את ההגנות של הקולונל ולתת ליהירות שלו להוביל אותו. וויליאמס דיבר בפתיחות, תוך שהוא עונה על שאלות כלליות לגבי תנועותיו בימים האחרונים, כשהוא טווה רשת של שקרים קטנים בביטחון מוחלט.
לאחר שוויליאמס התבסס בתחושת הביטחון הכוזבת שלו, סמיית' החל לסגור את המלכודת בעדינות. הוא העלה את נושא המחסום המשטרתי וציין כבדרך אגב שצמיגי רכב הניסאן פאת'פיינדר של וויליאמס תואמים לעקבות שנמצאו בשלג ליד ביתה של ג'סיקה לויד הנעדרת. וויליאמס שמר על קור רוח וניסה לספק הסברים הגיוניים, אך אז הגיע רגע השיא של החקירה. סמיית' שאל את וויליאמס על המגפיים שהוא נועל באותו רגע ממש, וביקש ממנו להרים את רגלו. כאשר וויליאמס עשה זאת, סמיית' אמר לו בשקט וברוגע שהסוליות של המגפיים הללו תואמות באופן מושלם לטביעות הרגל שהושארו בזירת הפשע.
באותו רגע, שפת הגוף של וויליאמס השתנתה לחלוטין. הוא השתתק, הפסיק ללעוס את המסטיק, וראשו נשמט מטה. סמיית' לא הרים את קולו ולא איים. הוא המשיך לדבר באותו טון רגוע, אך המסר היה חד משמעי. הוא הבהיר לוויליאמס שכוחות משטרה נמצאים כעת מחוץ לביתו בעיירה טוויד וברגעים אלו ממש נחתם צו חיפוש. סמיית' אמר לוויליאמס שהמשחק נגמר, שהשאלה היא כבר לא האם הוא ביצע את הפשעים, אלא איך הוא בוחר לנהל את החשיפה שלהם. הוא השתמש באשתו של וויליאמס כמנוף פסיכולוגי, והציע לוויליאמס לקחת אחריות כדי לחסוך מאשתו את ההשפלה של חיפוש משטרתי אלים והרסני בביתם ללא הכנה מוקדמת.
השתיקה של וויליאמס נמשכה דקות ארוכות ומורטות עצבים. הוא הבין שהחזית הכפולה שלו קרסה ושהוא ממוסמר לראיות שנמצאות עליו. לבסוף, הוא פתח את פיו והחל לשאול על ההשלכות הכלכליות שיהיו למעצר על אשתו ועל הפנסיה הצבאית שלו. ברגע שסמיית' סיפק לו תשובות כנות, וויליאמס החל להודות. ההודאה שלו הייתה מצמררת במיוחד בשל האופן שבו נמסרה, בקול מונוטוני, יבש, מסודר לחלוטין וללא שום הבעת רגש או חרטה, כאילו הוא מקריא דו"ח צבאי שגרתי.
וויליאמס פירט במשך שעות את כל מסכת פשעיו. הוא סיפר על מאות הפריצות לבתים וגניבות הלבנים. הוא תיאר בדיוק מצמרר כיצד רצח את החיילת מארי קומו, ולאחר מכן כיצד חטף את ג'סיקה לויד למרתף ביתו. הוא שרטט לחוקרים מפה מדויקת שהובילה למקום בו השליך את גופתה של לויד. כדי לחתום את ההודאה, וויליאמס גילה לסמיית' היכן בדיוק בביתו מוחבאים הכוננים הקשיחים עם אלפי התמונות וסרטוני הווידאו שבהם תיעד את עצמו מתעלל בקורבנותיו. החקירה הזו הובילה למעצרו המיידי והבטיחה שהתיק נגדו יהיה סגור וחתום עוד לפני תחילת המשפט.
התביעה נמנעה מלהקרין באולם את סרטון הרצח של לויד בשל תוכנו הקשה מנשוא, אך הקריאה תיאור שלו בו נראית לויד המוכה מתחננת על חייה ומבקשת מוויליאמס למסור לאמה שהיא אוהבת אותה. הכתבה חושפת גם שוויליאמס שלח מכתבים לאשתו ולמשפחות הקורבנות, ובהם מכתב לאמה של לויד בו כתב שבתה לא חשדה שסופה קרב משום שהייתה משוכנעת שהוא עומד לשחררה. בעקבות הזעזוע העמוק מהפרשה הקשה, הכתבה מציינת שהתעורר בקנדה דיון ציבורי סוער בדרישה להשיב את עונש המוות, למרות שהוא אסור על פי החוקה במדינה.
הפרשה והאכזריות של וויליאמס עוררו מחדש סערה ציבורית בקנדה וקריאות להחזרת עונש המוות. למרות הזעזוע העמוק, השר לביטחון פנים הקנדי דאז הבהיר בראיונות שאין בכוונת הממשלה לפתוח מחדש את הדיון על עונש המוות, שכן הוא הוצא אל מחוץ לחוק באופן מפורש בחוקה הקנדית. המערכת המשפטית נאלצה להתמודד עם הזעם הציבורי העצום במסגרת החוק הקיים, ולכן וויליאמס נידון בסופו של דבר למאסר עולם.
DNA:
וויליאמס ביצע שמונים ושתיים פריצות מתועדות לבתים לפני שהסלים את מעשיו לאלימות פיזית. בפריצות אלו הוא גנב אלפי פריטי לבנים של נשים ונערות.
לגבי התקיפות, ההסלמה שלו הייתה מהירה וברורה. לפני הרצח הראשון שלו, וויליאמס ביצע בדיוק שתי תקיפות מיניות. שתי התקיפות הללו התרחשו בחודש ספטמבר של שנת אלפיים ותשע, באזור העיירה טוויד שבה התגורר. הוא פרץ לבתיהן של שתי נשים שונות, כפת אותן, תקף אותן מינית באכזריות וצילם את המעשים, אך הותיר אותן בחיים. בזירות של התקיפות המיניות הללו, כמו גם בזירות הרצח שבאו לאחר מכן, המשטרה אכן הצליחה לאסוף דגימות DNA של התוקף.
האתגר של המשטרה היה שהפרופיל הגנטי הזה לא הופיע בשום מאגר נתונים משטרתי. מכיוון שוויליאמס היה קצין בכיר, אדם נורמטיבי כלפי חוץ וללא כל עבר פלילי, ה-DNA שלו מעולם לא נדגם או תועד במערכת. לכן, למרות שהיו לחוקרים דגימות מזירות התקיפה, הם פשוט לא יכלו לקשר אותן לאיש עד לאותה פריצת דרך בחקירה עם טביעות הנעליים ועקבות הצמיגים במחסום. רק לאחר שנעצר והודה, הופקה ממנו דגימת DNA שהוצלבה והתאימה באופן מושלם לראיות שנאספו מזירות התקיפה והרצח, מה שחתם את התיק הראייתי נגדו.
חייו:
ראסל ויליאמס נולד ב-1963 באנגליה, אך משפחתו עברה לקנדה כשהיה ילד. אביו, דויד ויליאמס, היה מטלורגיסט עם תואר דוקטור, והוריו התגרשו כשהיה בן שש. הפרידה בין הוריו הייתה סוערת ומלווה בשינויי מערכות יחסים משפחתיות מורכבות: אביו ניהל מערכת יחסים עם אשה בשם לין סבקה, ואמו החלה מערכת יחסים עם בעלה לשעבר של לין, ג’רי סוטקה. מוזר אבל אפשרי... בעקבות כך, רסל גדל תחת טיפול אמו וג’רי, ואף השתמש במשך תקופה בשם המשפחה סבקה.
הפרידה והמעבר בין מערכות היחסים השפיעו על ויליאמס באופן עמוק, ונראה כי הוא התמודד עם קשיים רגשיים משמעותיים בעקבותיה. בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון, תיארו אותו כשקט, ביישן, חסר מיומנויות חברתיות, עם נטייה לאינטראקציה מינימלית עם חבריו. לדוגמה, שותפו לחדר סיפר כי לא יצא איתו כלל, ושהוא היה מאזין לאותה שיר של דיאנה רוס שוב ושוב, דבר שמצביע על דפוס התנהגות אובססיבי אך לא בהכרח פתולוגי.
יחד עם זאת גירושים שמשפיעים על נפש הילד קורים והם לא נחשבים לטאומה קשה ברמה שיכולה להסביר התפתחות אישיות פסיכופתית.
במהלך התיכון, ויליאמס תואר כמתנשא, יהיר, וקשה לתקשורת. הוא היה רציני מאוד, לא היה בעל חוש הומור רגיל, אך היה פעיל ובעל כישרון בנגינה בחצוצרה. לאחר שסיים את התיכון ב-1982, החל ללמוד באוניברסיטה, שם המשיך להציג דפוסים של שליטה וארגון קפדני – בנה לוח משימות מפורט לחברים לשכירות, היה מאוד מסודר, ונחשב ל"ד"ריל סרג’נט" בקרב חבריו.
עם זאת, בתקופה זו הוא החל להראות התנהגויות שניתן לקשר לסדיזם, כמו ביצוע בדיחות מעצבנות וקטלניות (למשל, להחליף מנעולים או להסתתר ולפחד חברים). התנהגות זו מציגה אינדיקציה מוקדמת לנטיות של שליטה ועונג מכאב הזולת, תכונה המזוהה עם הפרעות אישיות מסוימות.
ככל שהתקדם בלימודים, ויליאמס פיתח הומור ייחודי וקר רוח מסוים, אך נותר מבודד מבחינה חברתית. הוא ניהל מערכת יחסים קרירה עם חברה שהייתה דומיננטית ומבקרת, ובסופו של דבר נפרדו, מה שהחריף את בדידותו.
ראסל וויליאמס היה נשוי למרי אליזבת הרימן, שאותה נשא לאישה בשנת 1991. בני הזוג חיו יחד במשך כמעט עשרים שנה וניהלו חיים משותפים נורמטיביים כלפי חוץ, אך הם היו חשוכי ילדים. אשתו של וויליאמס, שניהלה בעצמה קריירה מצליחה, לא ידעה דבר על החיים הכפולים והאפלים שניהל ועל הפשעים שביצע בסתר.
הגילוי על מעשיו של בעלה נפל עליה כרעם ביום בהיר. לאחר שנעצר, נחשפה האמת המזעזעת והוא נידון למאסר עולם, הרימן הגישה בקשה לגירושין. בעקבות המעצר והמשפט נערכו גם מאבקים משפטיים סביב נכסיהם המשותפים, בניסיון שלה להפריד את חייה ורכושה לחלוטין ממי שהתגלה כאחד הפושעים הידועים לשמצה בתולדות קנדה.
מבחינה פסיכולוגית :
המקרה של ראסל וויליאמס נחשב לאחד החריגים והמטרידים ביותר בעולם הקרימינולוגיה, בדיוק בגלל שחסרים בו כל "דגלי האזהרה" הקלאסיים. פסיכולוגים, חוקרי FBI וחוקרי התנהגות שניתחו את המקרה ציינו שלא נמצאו עדויות להתעללות פיזית או מינית בילדותו, הזנחה קשה, פגיעות ראש או היסטוריה של אלימות בנעוריו. הוא גדל בסביבה נורמטיבית, להורים שאמנם התגרשו אך סיפקו לו חיים יציבים למדי, והוא הגיע להישגים מקצועיים ואישיים מרשימים. היעדר הרקע הטראומטי הזה השאיר אפילו את המומחים המנוסים ביותר ללא תשובה פשוטה של "סיבה ותוצאה" מילדותו.
עם זאת, מה שהקרימינולוגים כן הצליחו להבין ולשרטט בצורה ברורה הוא מנגנון ההסלמה של הסטיות שלו. הפרופיל הפסיכולוגי שלו מצביע על שילוב של פטישיזם עמוק וסדיזם מיני. ההתנהגות שלו לא התחילה ברצח, אלא התפתחה בתהליך איטי ושיטתי של הקצנה. בתחילה הוא שאב ריגוש מפריצות לבתים וגניבת לבנים של נשים ונערות. ככל שהזמן חלף, הריגוש הזה פחת, והוא נזקק לגירויים חזקים ומסוכנים יותר כדי להרגיש את אותה תחושת סיפוק ועליונות.
ההסלמה הזו הובילה אותו לשהות בבתים זמן רב יותר, ללבוש את הבגדים שגנב ולצלם את עצמו בהם, ובהמשך לחצות את הקו לתקיפות מיניות ולבסוף לרצח. הרצח לא היה בהכרח המטרה הראשונית, אלא השלב הסופי בצורך שלו בשליטה מוחלטת, בהשפלת הקורבן, וכן רצון להיפטר מעדות למעשיו.
המאפיין הפסיכולוגי המובהק ביותר שלו, שאיפשר לו לנהל את החיים הכפולים האלה, הוא יכולת מידור קיצונית. וויליאמס הצליח להפריד לחלוטין בין הדמות הציבורית והמקצועית שלו כמפקד בסיס מוערך ובעל מסור, לבין הדמות הסדיסטית והאפלה שלו. הוא יכול היה להטיס אח"מים או לנהל ישיבות צוות בבוקר, ולאחר מכן לתכנן או לבצע פשעים מזעזעים בלילות, ללא כל תחושת אשמה או פגיעה בתפקוד היומיומי שלו. המקרה שלו מהווה תזכורת מצמררת לקרימינולוגים לכך שסטייה וסדיזם יכולים להתפתח גם ללא טראומת עבר בולטת, ולהסתתר מאחורי חזית נורמטיבית ומוצלחת לחלוטין.
הדמיון לדניס רידר:
https://americantruecrime.blogspot.com/search/label/BTK
דניס ריידר (BTK) חולק עם ראסל וויליאמס דמיון מצמרר כמעט בכל המדדים הפסיכולוגיים: היעדר טראומת ילדות קשה, הסלמה הדרגתית של פטיש מיני שהתחיל בגניבת לבני נשים, ויכולת מידור קיצונית שאפשרה לו לנהל חיים כפולים כמופת בקהילה.
שני המקרים הללו נלמדים לעיתים קרובות יחד בקרימינולוגיה בגלל הדמיון יוצא הדופן ביניהם. בדיוק כמו וויליאמס, דניס ריידר חי חיים פומביים נורמטיביים ומוערכים. הוא היה נשוי, אב לשניים, מנהיג בתנועת הצופים ונשיא מועצת הכנסייה המקומית שלו, ובמקביל עבד כמתקין מערכות אבטחה וכפקח עירוני. החזית המושלמת הזו עזרה לו להסתיר את זהותו כרוצח סדרתי במשך למעלה משלושים שנה.
מבחינת רקע פסיכולוגי, קרימינולוגים נתקלו באותה תעלומה אצל ריידר. למרות שניסו למצוא התעללות פיזית או מינית קשה בעברו, הרישומים מעידים כי ריידר גדל בבית רגיל לחלוטין בקנזס. לא נמצאה שם טראומה קלאסית שמסבירה את המפלצת שצמחה שם, אלא רק דיווחים על תחושות סובייקטיביות של בושה או השפלה שחווה מצד אמו, שהזינו אצלו צורך חולני בשליטה ונקמה.
מנגנון ההסלמה שלהם היה כמעט זהה. גם ריידר, כמו וויליאמס, התחיל את דרכו בעולם הסטיות הרבה לפני שרצח. הוא פיתח פטיש לקשירות (בונדג'), חנק ארוטי (אוטוארוטיקה), וגניבת תחתונים ולבני נשים שאותם נהג ללבוש. הריגוש הזה הלך והסלים עם השנים לתצפיות, פריצות לבתים, ולבסוף, בשנת 1974, לחציית הקו אל עבר רצח משפחת אוטרו, שהתחיל את שרשרת הרציחות שלו.
אולי הדמיון המרתק ביותר הוא ביכולת המידור. בעוד שפסיכולוגים משתמשים במונח מידור כדי לתאר את המנגנון של וויליאמס, ריידר עצמו טבע מונח משלו למנגנון הזה, לו קרא "קיובינג" (מלשון קובייה). ריידר הסביר בחקירותיו שהוא יצר במוחו תאים או מסגרות חיים נפרדות לחלוטין: תא לאיש המשפחה, תא לאיש הכנסייה, ותא לרוצח הסדיסטי. היכולת לנוע בין התאים האלה מבלי שהם יזלגו זה לזה היא שאפשרה לשניהם לבצע מעשים מזעזעים בלילה, ולהגיע לעבודה או לארוחת בוקר משפחתית למחרת בבוקר כאילו כלום לא קרה. שניהם נפלו בסופו של דבר בגלל תחושת עליונות ויהירות
הרוב המוחלט של אנשים שלובשים בגדי נשים או מגדירים את עצמם כטרנסווסטייטים, בין אם כחלק מזהות, שחרור, או אפילו כפטיש מיני ברמת ההסכמה, אינם אלימים כלל ולא מהווים סכנה לאיש. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרנית לא רואות בכך שום סממן מקדים לאלימות או רצחנות.
מה שהופך את המקרים של ראסל וויליאמס ודניס ריידר למפלצתיים הוא לא עצם לבישת התחתונים או החזיות, אלא המשמעות הפסיכולוגית שהם יצקו לתוך האקט הזה. אצלם, ההתנהגות מוגדרת תחת סדיזם מיני. הבגדים לא היו סתם בד עבורם, אלא סמל מובהק של פלישה, כיבוש והשפלה. כשוויליאמס פרץ לבית וגנב לבנים של אישה או נערה, הריגוש האמיתי שלו נבע מעצם חילול המרחב האישי והבטוח ביותר שלהן, הידיעה שהוא נמצא שם ושולט במרחב שלהן בזמן שהן חסרות אונים או לא מודעות לכך.
מעבר לכך, הבגדים שימשו עבור שני הרוצחים כ"טרופי" פסיכולוגי, כלומר שלל ציידים. שניהם נהגו לצלם את עצמם לובשים את הבגדים שגנבו מהקורבנות. הצילומים האלה והלבישה עצמה נועדו לתחזק את הפנטזיה הרצחנית, לאפשר להם לחוות מחדש את תחושת הכוח והעליונות על הקורבן בכל פעם מחדש, הרבה אחרי שהפשע עצמו הסתיים. לכן, הסטייה המסוכנת שלהם לא הייתה הלבוש עצמו, אלא הצורך החולני לבסס עליונות כוחנית ואלימה על אדם אחר, כשהבגד משמש רק כאמצעי חולני להשגת המטרה הזו ולשימורה בזיכרון.
במהלך החקירה המפורסמת שלו, החוקר ג'ים סמיית' שאל את וויליאמס את השאלה למה עשית את זה? סמיית' ניסה להבין מה גורם לאדם במעמדו, עם חיים כל כך מוצלחים ומוערכים לכאורה, לבצע פשעים כל כך אפלים ואכזריים. התשובה של וויליאמס הייתה אחת הנקודות המטרידות ביותר בחקירה, שכן הוא לא ניסה להצטדק, לא האשים אירוע או אדם מהעבר ולא סיפק איזו תיאוריה פסיכולוגית מורכבת שמסבירה את הסטייה. כשהוא נשאל למה הוא עשה את זה, הוא פשוט ענה בכנות מקפיאת דם שהוא בעצמו לא ממש יודע.
מה שוויליאמס כן הצליח להסביר, וזה מתחבר למנגנון ההסלמה. איך התהליך עבד אצלו בפועל. כשהחוקר לחץ עליו להבין את המעבר מפריצות וגניבת לבנים למעשי אונס ורצח, וויליאמס הודה שהדחף הפנימי שלו פשוט הלך וגבר עם הזמן. הוא תיאר מצב שבו הריגוש שהופק מהמעשים הראשוניים הפסיק להספיק לו, והוא היה זקוק לריגוש חזק יותר, לסיכון גדול יותר ולשליטה מוחלטת יותר כדי לחוות את אותו סיפוק. הוא הודה בפני החוקר שהגיע לשלב שבו פשוט לא יכול היה לעצור את עצמו, והוא נכנע לחלוטין לדחפים הסדיסטיים הללו.
גם בשלב המשפט, כאשר ניתנה לו זכות הדיבור האחרונה לפני גזר הדין, וויליאמס לא סיפק הסבר או מניע עמוק. הוא הקריא הצהרה קצרה ומונוטונית שבה פנה למשפחות הקורבנות, לאשתו ולעמיתיו בצבא, וביקש סליחה על הכאב הבלתי נתפס שגרם להם ועל שבגד באמונם. עם זאת, הוא מעולם לא ניסה לתרץ את המעשים או להסביר מאיפה נבע הרוע. עבור מומחים להתנהגות, חוסר היכולת שלו לספק סיבה מניחה את הדעת מדגיש את המהות של סדיזם מיני קיצוני; במקרים כאלה, המניע הוא פעמים רבות לא טראומה שצריך לפתור, אלא פשוט עצם קיומו של הדחף וההחלטה הקרה לספק אותו על חשבון חייהם של אחרים.
https://www.youtube.com/watch?v=aD2Uuv1K2HI
https://www.youtube.com/watch?v=lj7QRP37Wn0
