טרייסי ריכטר

טרו קריים ארה''ב: עד שטרייסי ריכטר רצחה, כל מערכות המשטרה ובתי המשפט נכשלו בהתמודדות נגדה וגם אז זה לקח 10 שנים להבין שרצחה.  

 תקציר המקרה:

בדצמבר 2001, בעיירה הקטנה ארלי (Early) באיווה, הפכה טרייסי ריכטר (לימים רוברטס) – אם לשלושה ילדים שנחשבה לסבתא-אם מסורה ו"גיבורה" מקומית למרכז פרשה מזעזעת של רצח. היא ירתה למוות בדסטין ווהדה (Wehde), בן 20 שכנה השקט והביישן, תשע פעמים בשתי אקדחים. תחילה סיפרה שהגנה על עצמה ועל ילדיה מפני פריצה לבית, אך חקירה מאוחרת חשפה תמונה שונה לגמרי: פרקליטות טענה שהיא פיתתה את דסטין, כפתה עליו לכתוב מחברת ורודה שבה הוא "מודה" כי בעלה לשעבר, ד"ר ג'ון פיטמן, שכר אותו לרצוח אותה ואת בנה ואז ירתה בו כדי להשתיק אותו. ב-2011, לאחר עשור של חקירה מחודשת, הורשעה ריכטר ברצח מדרגה ראשונה ונידונה למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

הרצח היה רק רגע השיא של דפוס ארוך שנים של מניפולציה, אלימות, הונאות ושקרים במערכות היחסים של ריכטר. מה שהתחיל כסיפור אהבה מהיר בין סטודנטית מצליחה לרופא צעיר, התדרדר למאבקי משמורת הרסניים, האשמות שווא והרס משפחתי.

באריכות:

טרייסי ריכטר נולדה בשיקגו ב-1966. היא הייתה סטודנטית מצטיינת לרדיולוגיה (רנטגנאות) באוניברסיטת נורת'ווסטרן, זכתה במלגה והתאפיינה באינטליגנציה גבוהה, כריזמה ויכולת "לקרוא" אנשים. ב-1987, כשהייתה בת 19–20, פגשה את ג'ון פיטמן (Pitman), סטודנט לרפואה מצליח בשנה הרביעית. השניים התאהבו במהירות מסחררת, שבועיים בלבד לאחר הפגישה הראשונה הם התחתנו. ב-1988 נולד בנם, ברט פיטמן.

ב-1989 עברו הזוג לדנוור, קולורדו. ג'ון השקיע קריירה אינטנסיבית כרופא פלסטי, עבד עד 120 שעות בשבוע, בעוד טרייסי עבדה כטכנאית רנטגן אך החליפה עבודות לעיתים קרובות והפגינה חוסר יציבות. משפחתה של טרייסי קיבלה את ג'ון בחום, אך סימני בעיות כבר נראו: טרייסי התקשתה להתמיד, הרגישה ש"רע לה" והתנהגותה הפכה לטעונה רגשית.

הנישואים התדרדרו במהירות. היא תארה את ג'ון כאטום רגשית, טרייסי היו פרצי זעם אלימים. היו תקיפות מילוליות ופיזיות. ב-1992, בווירג'יניה, הודתה טרייסי בבית המשפט בירי באקדח במהלך ויכוח עם בעלה ונידונה למאסר על תנאי.

משפחת פיטמן התלוננה על הונאת אשראי (שימוש בכרטיסי האשראי של הורי בעלה לרכישות לביתם ללא אישורם), אך לא הוגש כתב אישום. טרייסי הגישה תלונה על ניסיון אונס מצד רופא שיניים (ד"ר ג'וזף לה ספיסה) ב-1997, בניסיון סחיטה של 150 אלף דולר, ההאשמה הופרכה , אבל רק אחרי שהוא נאלץ לסגור את הפרקטיקה שלו ולהפוך למובטל.

ב-1996 בני הזוג התגרשו. טרייסי האשימה את ג'ון בהתעללות מינית בבנם ברט (אז בן 3), בית המשפט דחה את הטענות כחסרות בסיס. היא קיבלה משמורת חלקית. ג'ון פיטמן, שהפך לרופא פלסטי מצליח בווירג'יניה, נשאר מעורב במאבקי משמורת ארוכים. טרייסי עברה לשיקגו עם הילד.

ב-1997 פגשה טרייסי (באינטרנט) את מייקל רוברטס, איש עסקים אוסטרלי-אמריקאי שעסק במחשבים. הם התחתנו במהירות, למרות דאגות משפחתה שכבר ידעה על הבעיות שנפשיות שלה. ב-1998 עברו לארלי, איווה, עיירה קטנה בת 500 תושבים, כדי "להתחיל מחדש". לזוג נולדו שני ילדים נוספים (נח ומייסון). מבחוץ הם נראו כמשפחה אידיאלית: טרייסי הייתה "אמא כדורגל" אהובה, הזוג נחשב ידידותי. אך מאחורי הדלתות חזרו דפוסים: אלימות, חוסר אמון ומאבקי משמורת עם פיטמן.

ב-2000–2001 נפרדו רוברטס וריכטר. מאבקי המשמורת על הבעל הראשון נמשכו, טרייסי המשיכה להאשים את פיטמן בנרקיסיזם והתעללות, והמאבקים המשפטיים התעצמו. הבעל השני מייקל רוברטס טען אחרי שנים שהיא ניסתה להרעיל אותו בהדרגה (תרופות והרדמה) וב-2004 אף ניסתה לחנוק אותו עם שקית פלסטיק.

ב-13 בדצמבר 2001, בשעות הערב, התקשרה טרייסי (אז בת 35) למשטרה והודיעה שפרצו לביתה שני גברים. היא טענה שהם חנקו אותה עם גרבניונים (שהיו תלויים על המעקה), היא נאבקה, שלפה שני אקדחים מהכספת וירתה. אחד הגברים, דסטין ווהדה, בן 20, בנה של שכנתה מונה ווהדה ועובד מזדמן אצל מייקל, נהרג. הגבר השני "ברח". בנה ברט (אז בן 11) העיד כי ראה את אמו יורה.

במקום נמצאה גופתו של דסטין בחדר השינה, ירוי תשע פעמים. במכוניתו, מחברת ורודה ספירלית בכתב ידו: רשומות שבהן הוא "מודה" כי "JP" (ג'ון פיטמן) שכר אותו לרצוח את טרייסי ואת ברט. לטרייסי היה החוצפה והטירוף להופיע ככוכבת בתוכניות טלויזיה כגיבורה ששמרה על בנה מפני רוצח. המשטרה חשדה מיד, אין עדויות לקשר בין פיטמן לדסטין, והיריות כללו שלושה כדורים מאחור בעודו שוכב על הרצפה (אחד לאחר שהדם התחיל לקרוש). עם זאת, התיק נסגר בתחילה כהגנה עצמית.

עשור מאוחר יותר, ב-2010–2011, פרקליט מחוז חדש, בן סמית', פתח בחקירה מחודשת. עדות מפתח מחברתה לשעבר של טרייסי ששתקה עד אז חשפה שהיא ידעה מפי טרייסי על התוכנית לכפות על הנער לכתוב מחברת לפני שהעובדה פורסמה לציבור. היו גם עדויות פורנזיות, שהתיאור שלה את המקרה לא הגיוני, ירי מדויק בחושך ללא משקפיים של מי שחובשת ברגיל משפיים וירי בגב אחרי שנפל. בעלה השני מייקל רוברטס העיד שאחרי מה שהוא עבר הוא לחלוטין לא מופתע.

ביולי 2011 נעצרה טרייסי באומהה, נברסקה. המשפט (אוקטובר–נובמבר 2011, פורט דודג', איווה) נמשך שבועות. התביעה טענה:שטרייסי הזמינה את דסטין לביתה, כפתה עליו את כתיבת המחברת כדי להפליל את פיטמן (לקראת דיון משמורת), ורצחה אותו כדי להשתיק אותו. ההגנה טענה להגנה עצמית.

ב-7 בנובמבר 2011 הורשעה ברצח מדרגה ראשונה. ב-5 בדצמבר 2011 נגזר עליה מאסר עולם ללא שחרור. ערעורה נדחה.

מונה, אמו של דסטין, אמרה שהבן שלה "לא היה ראוי למוות כה אכזרי". אחיותיו דיברו על חלומותיו שנגזלו. בעלה השני מייקל רוברטס אמר: "היא ניסתה להרוג גם אותי".

דסטין היה בחור בן 20, עם לקויות למידה וקשיים חברתיים, וכשטרייסי ריכטר נתנה לו תשומת לב ועודדה אותו לבוא לביתם, ולהתיידד הוא בתמימות שמח ונהנה מהחברה ולא העלה בדעתו שהמטרה שלה היא לרצוח אותו באכזריות

טרייסי ריכטר, כיום בכלא לנשים באיווה, ממשיכה לטעון לחפות. הפרשה ממחישה כיצד מניפולציה פסיכולוגית, אלימות נשית מוסתרת ומאבקי משמורת יכולים להסלים לטרגדיה. דפוסיה, נישואים מהירים, האשמות שווא, הונאות ואלימות, חוזרים על עצמם עם שני בעליה. חקירת המשטרה והמשפט חשפו כיצד מערכת החוק לפעמים מתקשה להתמודד עם "קורבנות" מניפולטיבים.

יותר פירוט:

העדות המכרעת של מרי היגינס, העדה שהפילה את טרייסי ריכטר (רוברטס):

מרי היגינס (Mary Higgins), חקלאית מארלי, איווה, הייתה עדת כוכב מרכזית במשפט הרצח של טרייסי ריכטר (לימים רוברטס) ב-2011. עדותה, שניתנה ב-28 באוקטובר 2011 בבית המשפט המחוזי של מחוז וובסטר בפורט דודג', הייתה המפתח שהוכיח כי טרייסי ידעה פרטים סודיים על "המחברת הוורודה" (הראיה המכרעת בתיק) זמן רב לפני שהמשטרה חשפה את קיומה או תוכנה. עדות זו לא רק חשפה את מניפולציית טרייסי, אלא גם תיארה את חוסר הרגש שלה ואת האלימות המתמשכת, מה שהוביל להרשעה ברצח מדרגה ראשונה.

היגינס לא הייתה עדת "משטרה" מלכתחילה. היא הייתה חברה קרובה של טרייסי , אחת היחידות בעיירה הקטנה שהכירה אותה לעומק והפכה לעדה "לא רצונית" שחששה לחייה ולמשפחתה.

היגינס, אשת חקלאי, הכירה את טרייסי ואת בעלה השני מייקל רוברטס זמן קצר לאחר שהזוג עבר לארלי ב-1998. הן הפכו לחברות קרובות: שיחות טלפון תכופות, פגישות קפה, והיגינס אף הסיעה את בנה של טרייסי מבית הספר. מבחוץ נראתה טרייסי כ"אמא כדורגל" חמה ומושכת והיגינס אהבה אותה מאוד. אפילו אחרי ארוע ההרג ב 13 בדצמבר 2001, היגינס נשארה תומכת: היא פגשה את טרייסי בינואר-פברואר 2002 (לאחר שטרייסי חזרה מחופשה באוסטרליה) כדי להביע תמיכה.

היחסים התקררו בהדרגה, והיגינס החלה לראות צדדים אפלים יותר: טרייסי התייחסה לילדיה בצורה לא טובה, הייתה מסוגלת להתפרץ בכעס, והיגינס חשה שהיא "לא כנה".

היגינס תיארה את השיחה עם טרייסי בפברואר 2002 כ"מוזרה מאוד". טרייסי סיפרה על הירי ללא שום רגש "כמו שהיא מספרת לי את רשימת הקניות שלה". היא תיארה את האירועים בפירוט: שני פורצים, אחד חנק אותה עם גרבניונים, היא נאבקה, פתחה את כספת הנשק בחושך (בלי משקפיים), ירתה, ואז עברה מעל "בגדים מלוכלכים" לבדוק את הילדים.

במהלך השיחה נכנס בנה של טרייסי, ברט (אז בן 11), לחדר. הוא התרגש מאוד, התחיל להכות את ראשו בשולחן ואמר: "למה הלכת לשם? למה חזרת לשם? לא היית צריכה לירות בו. לא היית צריכה להרוג אותו". טרייסי צעקה עליו והוא יצא.

טרייסי סיפרה להיגינס כי במכונית של דסטין ווהדה נמצאה "מחברת ספירלית ורודה" (pink spiral notebook) ומחשב ישן. היא אמרה שהמחברת "תוכיח שג'ון פיטמן (בעלה לשעבר) עשה את זה" ו"שפיטמן ייעצר בקרוב". היא אפילו תיארה את תוכן המחברת ,פרטים אישיים מדויקים על פיטמן.

המשטרה שמרה על קיום המחברת ועל תוכנה בסוד מוחלט שנים ארוכות (רק אנשי אכיפת החוק ידעו עליה). כל מי שידע עליה היה חשוד בפשע. ב-2004, כשהחקירה לא התקדמה כפי שטרייסי רצתה, היא הצביעה על פניה של היגינס ואמרה: "תשכחי מהמחברת הוורודה הזאת".

היגינס לא סיפרה למשטרה מיד (ב-2002) כי חשבה שהם כבר יודעים. רק ב-2011, כשפרקליט המחוז בן סמית' פנה אליה שוב, היא שאלה: "אתה מתכוון למחברת הטיפשית ההיא?" והתגובה של סמית' הייתה דרמטית: "הדם ירד מפניו... הוא פשוט התיישב על הרצפה".

התביעה השתמשה בעדות היגינס כדי להוכיח תכנון מראש ובימוי:

טרייסי כפתה על דסטין לכתוב את המחברת כדי להפליל את פיטמן (במסגרת מאבק המשמורת). היא ירתה בו 9 פעמים (3 כדורים מאחור, כשהוא כבר שכב) כדי לשתק אותו ואז שתלה את המחברת. זו היתה ראיה ישירה שהיא לא "קורבן" אלא המבצעת.

בית המשפט לערעורים של איווה (2013) שאישר את ההרשעה הדגיש את עדות היגינס כחלק מ"ראיות משמעותיות" (substantial evidence). העדות תמכה במסקנה שהירי לא היה הגנה עצמית, טרייסי המשיכה לירות גם לאחר שהקורבן היה חסר אונים.

ההגנה ניסתה להכפיש את היגינס. עורך דינה של טרייסי, סקוט בנדסטרה, כינה אותה "חברה הכי טובה של הממשלה" והזכיר שהיא עזרה בקמפיין הבחירות של פרקליט המחוז בן סמית' (בקשת בעלה). טרייסי עצמה ניסתה להפחיד אותה ובהמשך (ב-2014) הוגש צו חיפוש נגד אמה של טרייסי ואחרים בחשד להטרדה ועדות שקר נגד היגינס.

למרות זאת, המושבעים האמינו להיגינס. היא הייתה "הסדק" שפתח את החקירה מחדש והוביל למעצר טרייסי ב-2011.

הראיות הפורנזיות שהפריכו את גרסת ההגנה העצמית של טרייסי ריכטר (רוברטס) בפרשת רצח דסטין ווהדה:

במשפט 2011, טרייסי ריכטר טענה כי ב-13 בדצמבר 2001 היא ירתה בדסטין ווהדה (בן 20) להגנה עצמית במהלך פריצה לביתה בארלי, איווה: שני פורצים חנקו אותה עם גרבניונים עד אובדן הכרה, היא התעוררה, שלפה שני אקדחים מהכספת בחושך מוחלט (ללא משקפיים, כי היא קצרת ראייה), נאבקה והרגה אחד מהם בזמן שהוא ניסה לקום. גרסתה קרסה כבר בתחילה בחקירה, אך הראיות הפורנזיות, אוטופסיה, ניתוח מסלולי כדורים, התזה הדם ושחזור זירת הפשע ב-2009 היו אלה שהוכיחו מעל לכל ספק סביר כי הירי לא היה הגנה עצמית, אלא הריגה מכוונת ומתוכננת לאחר שהקורבן כבר היה מושבת.

הראיות הפורנזיות המרכזיות שהתנגשו ישירות עם גרסתה :

1. פגיעות בצוואר: "חניקה" מזויפת

טרייסי תיארה חניקה אלימה עם גרבניונים שהיו תלויים על המעקה עד אובדן הכרה מלאה.

הראיה הפורנזית: רופא המשפט בחן תמונות של הסימן האדום על צווארה והגיע למסקנה כי הסימנים אינם סימני חניקה. הם היו כוויות חיכוך שנגרמו מניגוב או שפשוף של משהו על העור.

המיקום ,מעל סחוס התירואיד, היה מונע חניקה אמיתית עד אובדן הכרה. זה היה אחד הסימנים הראשונים שהזירה בוימה.

2. 9 יריות, 3 מהן מאחור כשהקורבן שכב על הרצפה

האוטופסיה הראתה 9 פגיעות משני אקדחים (Beretta .40 ו-.357 revolver).

במהלך החקירה מחדש נעשה שימוש בפורנזיקה מתקדמת ובניתוח דפוסי דם, שביצעו מומחים כמו רוד אנגלר וצוותו שכללו סימולציות מחדר השינה של טרייסי לפי הראיות. ממצאים אלו הראו שכמה מפגיעות הירי לא יכולות להיגרם מהמיקום בו אמרה טרייסי שהייתה בעת הירי, דבר שסתר את גרסתה.

ניתוח התזה דם (blood spatter analysis): לפחות ירייה אחת (והאחרונות) נורתה לתוך דם שכבר התחיל לקרוש (coagulated blood). זה אומר שהיריות האחרונות בוצעו זמן מה לאחר שהקורבן היה מושבת/מת.

שחזור הזירה ב-2009 (עם מומחה Rodney Englert): היריות המאוחרות נורו כשראשו של דסטין על הרצפה. טרייסי טענה שהיא ירתה בו "כשהוא ניסה לקום".

זה הפריך לחלוטין את טענת "מאבק מתמשך" או "הגנה עצמית" , הירי הפך להוצאה להורג.

3. דיוק יוצא דופן בחושך מוחלט ללא משקפיים

טרייסי טענה שהיא ירתה בחושך (האורות לא דלקו), ללא משקפיים, לאחר שאיבדה הכרה.

היא פגעה 9 מתוך 10 כדורים (אחד פספס). מומחי בליסטיקה ופרקליטות תיארו זאת כ"דיוק יוצא דופן", בלתי סביר לחלוטין בנסיבות שהיא תיארה.

4. ראיות נוספות מהזירה שלא התאימו:

אין סימני כניסה בכוח, והמכונית של דסטין חנתה בחניה (כאילו הוא הוזמן).

מיקום הגופה והקליעים: מסלולים ראשוניים הצביעו על ירי מהפינה הדרומית-מזרחית של חדר השינה (ליד הכספת), אך היריות המאוחרות היו ממיקום שונה, לא עקבי עם "נאבקה תוך כדי תנועה".

גרבניונים: נאספו בזירה, אך הסימנים על הצוואר לא תאמו שימוש אמיתי בהם.

הראיות הפורנזיות הללו, בשילוב עם עדות מרי היגינס על "המחברת הוורודה" הפכו את גרסת "האמא הגיבורה" לשקר מוכח.

https://www.cbsnews.com/news/iowa-mom-gets-life-for-neighbors-death/

 https://www.youtube.com/watch?v=V1yIARP4Tww