כיום בודאי שומרים ראיות פיזיות, כי יש מודעות לענין ה DNA ובכלל שבעתיד המדע ימצא פתוחים חדשים לזיהוי עבריינים שלא חושבים עליהם כיום.
ג. לפי GPT:
בישראל לפני עידן הדנ״א:
ראשית צריך להבחין בין שלושה דברים:
1. תיק החקירה, כלומר הודעות, דוחות, צילומים וחוות דעת.
2. תיק בית המשפט.
3. המוצגים החפציים עצמם, כגון בגדים, שערות, דגימות, כלי נשק וחפצים שנמצאו בזירה.
בזמן רצח רחל הלר בשנת 1974 חלה פקודת סדר הדין הפלילי משנת 1969. הפקודה קבעה שאם חפץ הוגש לבית המשפט כראיה, בית המשפט רשאי להורות בתום המשפט מה ייעשה בו. היא לא קבעה כלל מפורש שלפיו כל מוצג בתיק רצח יישמר אוטומטית לצמיתות.
ההיגיון בשמירת מוצגים התקיים גם בלי דנ״א. היה צורך בהם לצורך ערעור, משפט חוזר, בדיקה חוזרת של סוג דם, טביעות אצבע, סיבים, קליעים, שיער וממצאים פתולוגיים. גם אז היה ברור שהמדע עשוי להתקדם ושבדיקה עתידית עשויה להפיק מהמוצג מידע שלא היה אפשר להפיק בזמן החקירה.
בשנת 1986 הותקנו תקנות ארכיונים שלפיהן אין לבער חומר מתיקי רצח ותיקים חמורים מסוימים. בשנת 2015 פירשה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור את התקנות כחלות גם על מוצגים פיזיים המוחזקים במשטרה, בפרקליטות ובמכון לרפואה משפטית. היא קבעה כי אין סמכות להשמיד חומר מתיק רצח.
אולם הפרשנות הזאת לא נותרה חד משמעית. בשנת 2018 קבע הרכב אחר של העליון בעניין ראדה כי המסגרת העיקרית לטיפול בחפצים היא פקודת סדר הדין הפלילי ולא חוק הארכיונים. בשנת 2019 הובהר שהדיון בהשמדה היה בגדר הערת אגב, ולכן השאלה המשפטית נשארה במידה רבה בלתי פתורה. אפילו הנחיית פרקליט המדינה(https://www.gov.il/BlobFolder/dynamiccollectorresultitem/07-016-00/he/07.16.pdf)
מודה שבמשך שנים לא היו נהלים מסודרים ואחידים.
הבעיה לא הייתה רק משפטית. מבקר המדינה מצא הזנחה קשה ומתמשכת במחסני המוצגים, מחסור במקום, מוצגים שאוחסנו בתנאים בלתי מתאימים, פריטים שלא היה אפשר לשייך לתיק, ומקרים של אובדן והשמדה. המבקר ציין שרק בשנת 2015 החל שינוי ממשי במדיניות, אף שבית המשפט העליון התריע בנושא כבר בשנת 1997.
(https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Pages/Reports/58-23.aspx)
לכן, לגבי שנות השבעים, המסקנה היא שלא הייתה בישראל מערכת ברורה, אחידה ומעשית של שמירת כל הממצאים הביולוגיים בתיקי רצח לצמיתות.
מה קרה בתיק רחל הלר?
בעת הכנת בקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, בסוף שנות התשעים, בדקו סנגוריו אם אפשר להפיק דנ״א משני מוצגים:
1. המכנסיים שלבשה רחל הלר, שעליהם נמצאו כתמי דם וחומר ביולוגי.
2. צלוחית זכוכית שבה נשמר חומר ביולוגי שנאסף במהלך הבדיקה הרפואית.
נערכה התייעצות עם פרופסור בארי שק, ממייסדי פרויקט החפות בארצות הברית, ועם ראש המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה, דוקטור יוסי אלמוג. ברנס הסכים לבדיקת המוצגים ולהשוואת הממצאים אליו.
המשטרה ערכה חיפוש, אך הודיעה כי המכנסיים נעלמו וכי הצלוחית הושמדה בניגוד לנהלים. הדברים אינם רק טענה תקשורתית של ברנס. הם מופיעים בהחלטתה של השופטת דליה דורנר, אשר כתבה כי המשטרה איבדה את המכנסיים והשמידה את הצלוחית ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות לברר את האמת.
(https://innocenceclinic.huji.ac.il/sites/default/files/theinnocenceprojectclinic/files/mkh_303299_mvs_brns_n_mdynt_yshrl_nv_3_354.pdf)
בבקשה עצמה נכתב כי המכנסיים נשלחו ככל הנראה שנים קודם לכן למעבדה באנגליה, אך הטכנולוגיה שהייתה קיימת אז לא אפשרה להפיק מהם תוצאה גנטית. לאחר מכן לא היה אפשר לאתרם.
(https://www.gov.il/BlobFolder/reports/public_defender_judicial_documents/he/retaril_baranes.pdf)
לא הצליחו לבצע את ההשוואה משום ששני המוצגים החיוניים כבר לא היו קיימים בידי המשטרה. אחד נעלם ואחד הושמד. מעולם לא התקבלה תוצאת דנ״א שזיכתה את ברנס או קשרה אדם אחר לרצח.
המשפט החוזר אושר בשל הצטברות של פגמים חמורים בחקירה ובמשפט, ובהם עדויות שקר של שוטרים, התנהלות פסולה בחקירה ואובדן הראיות. בהמשך ביקשה המדינה לבטל את כתב האישום וברנס זוכה בלי שנשמעו הראיות מחדש. לכן זה היה זיכוי משפטי, אך לא הכרעה מדעית בשאלה מי רצח את רחל הלר.
(https://www.gov.il/he/pages/roots_2002a)
ד. לגבי ארצות הברית
אכן יש מקרים שבהם מוצגים נשמרו זמן רב מאוד. בתיק רצח כפול ממונטנה משנת 1956 נשמרה דגימה על זכוכית מעבדה. היא נבדקה בשנת 2001, ולבסוף סייעה בשנת 2021 לזהות את החשוד באמצעות גנאלוגיה גנטית, כעבור 65 שנה. הדגימה נאספה כשלושים שנה לפני שהדנ״א נכנס לבתי המשפט האמריקניים.
(https://www.forensicmag.com/576738-Genealogy-Solves-1956-Murder-of-Two-Montana-Teens/)
אבל אין להסיק מכך שבארצות הברית נהגו תמיד לשמור ראיות 70 או 80 שנה. מדובר באלפי משטרות, מעבדות, בתי משפט ומדינות בעלות נהלים שונים. מחקר ארצי שפורסם בשנת 2011 מצא שאפילו אז, זמן רב לאחר מהפכת הדנ״א, רק ב 50% ממחצית ממחלקות המשטרה הייתה מדיניות לשמירת ראיות ביולוגיות מתיקיהם של מורשעים.
(https://www.ojp.gov/library/publications/evidence-retention-policies-us-law-enforcement-agencies-implications-unsolved)
החובה הפדרלית המפורשת לשמור ראיות ביולוגיות בתיקים פדרליים מסוימים נחקקה רק בשנת 2004. היא אינה חלה אוטומטית על כל תיק מדינתי או מקומי בארצות הברית.
(https://uscode.house.gov/view.xhtml?req=%28title%3A18+section%3A3600A+edition%3Aprelim%29)
לכן הניסוח המדויק הוא: בארצות הברית היו גופים ששמרו ראיות במשך 60 שנה ויותר, לפעמים מתוך מדיניות ולפעמים מפני שהתיק נשאר פתוח או שהמוצגים פשוט לא בוערו. אבל הטענה שהייתה שם מדיניות כללית לשמור את כל ראיות הרצח במשך 70 או 80 שנה עוד לפני הדנ״א אינה נכונה. בתיק ברנס, לעומת זאת, מדובר בכשל ממשי ומתועד, שמנע בדיקה אשר הייתה עשויה להכריע לפחות אם החומר הביולוגי מתאים לברנס או שולל אותו.
