הראיות נגד וונדי

  

לא קיימת רשימה רשמית של התביעה הכוללת חמישים ראיות נגד ונדי אדלסון. ככל הנראה נתקלת ברשימה שחיבר עורך הדין קרל סטיינבק בסרטונים ובדיונים ברשת. גרסאות מוקדמות שלה הוצגו ככחמישים סיבות לחשוד בוונדי, ואילו גרסאות מאוחרות הורחבו עד 125 אינדיקציות. הרשימות הללו מערבבות עדויות קבילות, ראיות נסיבתיות, סתירות לכאורה, התנהגות שנראית חשודה ופרשנות של שפת גוף. לכן 50 או 125 אינם מספרים משפטיים רשמיים. ([youtube.com][1])

נכון ליום 31 ביולי 2026, ונדי אדלסון לא הואשמה ברצח דן מרקל או בקשירת קשר לרציחתו, והיא מכחישה שידעה על התוכנית. ב-1 ביולי 2026 אישר בית המשפט לערעורים של פלורידה את הרשעתו של אחיה צ׳רלי אדלסון. פסק הדין מתאר קנוניה שנועדה לפתור את סכסוך המשמורת ולאפשר לוונדי ולילדים לעבור לדרום פלורידה, אך אינו קובע שוונדי הייתה שותפה לקנוניה. 

כדי להוכיח קשירת קשר אין די בכך שהיה לה מניע, שהיא נהנתה מהתוצאה או שהתנהגה בצורה מוזרה. נדרשת ראיה לכך שהסכימה ביודעין לתוכנית, או שסייעה לה במעשה או בדיבור מתוך כוונה לקדם אותה. ([Online Sunshine][2])

 חמישים הנקודות הראייתיות המרכזיות במקורות הציבוריים

 עדויותיו של ג׳ף לה קאס והחשד למסירת מידע או יצירת חשוד חלופי

1. לה קאס העיד שוונדי אמרה לו שצ׳רלי בדק אפשרות לשכור רוצח כדי לפתור את בעיית דן מרקל.

2. לדבריו, ונדי הציגה את הדברים ברצינות ולא כבדיחה על תיקון הטלוויזיה.

3. השיחה הזאת התקיימה, לפי עדותו, כחמישה ימים לפני הרצח.

4. לה קאס העיד שוונדי אמרה שהדרך היחידה שבה תוכל לעבור לדרום פלורידה היא אם משהו יקרה לדני.

ארבע הנקודות האלה הן מן הראיות החשובות ביותר נגד ונדי, מפני שהן מייחסות לה התבטאויות מפורשות לפני הרצח. הקושי הוא שהן תלויות במהימנותו של לה קאס, וונדי הכחישה שאמרה זאת. ([Court TV][3])

5. לאחר שהיחסים ביניהם התערערו, ונדי שאלה את לה קאס בפירוט מתי בדיוק הוא יוצא מטלהאסי ביום שישי, 18 ביולי.

6. היא ביקשה לדעת גם באיזו דרך ייסע ומתי יעזוב.

7. תוכנית הנסיעה שלו הייתה מוליכה אותו לכיוון ג׳ורג׳יה וטנסי, בכיוון שבו היו הרוצחים אמורים להימלט לאחר הרצח.

8. לה קאס תיאר מצב דומה גם בסביבות ניסיון הרצח הראשון ביוני 2014, כאשר היה אמור לצאת מטלהאסי בזמן שהמתנקשים הגיעו לעיר.

9. ונדי שלחה לו הודעה שלא ליצור עמה קשר במשך כשבוע, ושהיא תפנה אליו שוב ב-21 ביולי, שלושה ימים לאחר הרצח.

10. לה קאס נהג בניסאן סנטרה אפורה, שהייתה דומה לרכב ניסאן אפור ששכרו המתנקשים במהלך הניסיון הכושל ביוני.

התביעה יכולה לטעון שוונדי ניסתה ליצור חשוד חלופי בעל מניע רומנטי, רכב מתאים ונסיעה מתוזמנת. ואולם זו מסקנה נסיבתית של לה קאס ושל פרשנים, ולא נמצאה בפומבי הודעה שבה ונדי מבקשת להפליל אותו. ([Court TV][3])

11. ונדי הכחישה או אמרה שאינה זוכרת את השיחה הרצינית על רוצח שכיר. הסתירה בין גרסתה לגרסת לה קאס היא סוגיית מהימנות מרכזית. ([Court TV][3])

12. ונדי ולה קאס אכלו בעבר עם צ׳רלי ועם קייטי מגבנואה, שהפכה למתווכת בין צ׳רלי לבין הרוצחים. הדבר שולל את הרעיון שקייטי הייתה זרה לחלוטין לעולמה של ונדי, אך אינו מוכיח ששתיהן דיברו על הרצח. ([https://www.wctv.tv][4])

13. במהלך אותו ביקור צ׳רלי התרברב בפני לה קאס שיש לו היכרות גם עם אנשים מן העולם הפלילי. לא ברור שוונדי שמעה את ההתבטאות או הבינה את משמעותה. ([https://www.wctv.tv][4])

 מידע על שגרת יומו של דן והתקשורת בבוקר הרצח

14. ונדי ידעה שדן נוהג להתאמן בחדר הכושר בבוקר.

15. בעדותה התברר שגם דונה אדלסון עקבה אחר מועדי הנסיעות וההיעדרויות של דן.

16. לואיס ריברה העיד שהמתנקשים קיבלו מידע שלפיו דן עומד לעזוב את טלהאסי למחרת, ולכן היה צורך לפעול באותו יום.

17. אדם הקרוב לדן ולסידורי הילדים היה צריך לספק למארגנים מידע מעודכן על לוח הזמנים. ונדי הייתה מקור אפשרי למידע כזה, אבל אין במקורות הציבוריים הוכחה שהיא הייתה המקור בפועל. ([Court TV][5])

18. ונדי ודן החליפו בבוקר הרצח הודעות על הילדים ועל סידורי האיסוף. הדבר העניק לה מידע בזמן אמת על כך שהוא בטלהאסי ועל תוכניותיו באותו בוקר. ([https://www.wctv.tv][6])

19. רישומי הטלפון הראו שצ׳רלי התקשר לוונדי באותו בוקר.

20. באותו פרק זמן התקיימה שרשרת שיחות בין צ׳רלי, דונה וקייטי מגבנואה. התביעה יכולה לטעון שהשיחות היו תיאום, אך עצם השיחה המשפחתית אינה מגלה את תוכנה. ([https://www.wctv.tv][6])

 המניע ומאבקי המשמורת

21. בית המשפט דחה את בקשת ונדי להעביר את הילדים לדרום פלורידה.

22. הסדר המשמורת המשותפת עם דן מנע ממנה לעבור עם הילדים באופן חד צדדי.

23. בית המשפט לערעורים תיאר את ונדי, דונה, הארווי וצ׳רלי כמי שרצו שוונדי והילדים יעברו לדרום פלורידה.

24. דונה הציעה לדן סכום של כמיליון דולר כדי שיסכים למעבר.

25. על פי המסמכים שהוצגו, התשלום אמור היה להיות ממומן במשותף בידי בני משפחת אדלסון, לרבות ונדי וצ׳רלי.

הנקודות הללו מוכיחות מניע משפחתי חזק ועניין משותף בתוצאה, אך אינן מוכיחות הסכמה לרצח. 

26. בזמן הרצח עדיין התנהלו הליכים משפטיים וכספיים בין ונדי לדן.

27. דן העלה טענות בנוגע לאי גילוי נכסים ולסוגיות כספיות הקשורות לגירושין.

28. הוא ביקש להגביל את המגע של דונה עם הילדים ללא השגחה, לאחר שלטענתו אמרה דברים פוגעניים על אביהם.

29. הדיון בבקשה נגד דונה טרם התקיים בעת הרצח, ולא התקיים לאחר מותו. ([People.com][7])

30. דונה כתבה לוונדי לפני אחד הדיונים שעליה לתת את הופעת חייה ולהיות שחקנית טובה. ההודעה אינה קשורה ישירות לרצח, אך התביעה יכולה להשתמש בה כדי להציג דפוס של תכנון משפחתי ושל הצגת חזות מחושבת. ([Court TV][5])

31. לה קאס העיד שוונדי הייתה מרירה מאוד בעקבות דחיית המעבר וששנאתה לטלהאסי ולמצב עם דן הייתה נושא יומיומי.

32. הדבר עומד במתח עם עדותה של ונדי שלפני הרצח הייתה מרוצה בטלהאסי ואף תכננה פעילויות מקצועיות עתידיות שם. זוהי סתירה אפשרית בנושא המניע, לא הוכחה להשתתפות ברצח. ([https://www.wctv.tv][4])

33. ריברה העיד שהבין ממשתתפי הקשר כי משפחת אדלסון רצתה את מותו של דן כדי שוונדי והילדים יוכלו לעבור. זו ראיה למניע הקשר, אך ריברה לא העיד שוונדי דיברה עמו או נתנה לו הוראות. 

 הטלוויזיה בבוקר הרצח

34. בלוח השנה של ונדי נמצא רישום על תיקון הטלוויזיה בבוקר הרצח.

35. דונה היא שתיאמה את ביקור טכנאי חברת Geek Squad.

36. האחריות על הטלוויזיה הייתה רשומה על שמו של הארווי אדלסון.

37. הטלוויזיה הייתה מתנה מצ׳רלי לוונדי בעקבות הגירושין.

38. הטלוויזיה הייתה גם נושא לבדיחה החוזרת של צ׳רלי שלפיה רכישת טלוויזיה הייתה זולה יותר משכירת רוצח.

39. חלון הזמן של ביקור הטכנאי סיפק לוונדי הסבר מתועד למקום הימצאה בשעות שקדמו לרצח.

התביעה יכולה להציג זאת כהכנת אליבי משפחתית בעלת משמעות פנימית. ההגנה יכולה להשיב שזה היה תיקון רגיל שתועד בגלוי. ([acis-api.flcourts.gov][8])

40. לה קאס העיד שמסך הטלוויזיה נראה כאילו נפגע בכוונה ולא התקלקל באופן טבעי. זו התרשמות אישית שלו, לא ממצא פורנזי שהוכיח חבלה מתוכננת. ([Court TV][3])

 הנסיעה ליד זירת הרצח

41. לפני שנודע לה רשמית על הירי, ונדי נסעה ברחוב טרסקוט, שבו היה ביתו של דן.

42. היא הגיעה למחסום משטרתי ולסרטי משטרה בקרבת הבית.

43. שוטר שהיה במקום העיד כי ביתו של דן היה נראה מאזור המחסום.

44. השוטר העיד שהמכונית לא נעצרה כדי לשאול מה אירע ולא נעשתה פנייה לשוטרים.

45. ונדי לא התקשרה לדן לאחר שנתקלה במחסום.

46. היא גם לא התקשרה לגן הילדים כדי לברר אם אירע דבר הקשור לילדים.

47. היא המשיכה לחנות משקאות ולאחר מכן לארוחת צהריים עם חברות.

הנסיעה היא אחת הראיות הנסיבתיות החשובות ביותר מבחינת התביעה, משום שאפשר לטעון שוונדי בדקה אם התוכנית בוצעה. ההסבר שלה היה שבחרה בדרך זו בדרך לחנות ושידעה שהילדים נמצאים בבטחה בגן. אין ראיה ציבורית שהיא ראתה את דן או ידעה בוודאות מה התרחש בתוך הבית. ([https://www.wctv.tv][9])

 דבריה למשטרה וההתנהגות לאחר הרצח

48. בחקירתה ביום הרצח ונדי העלתה מיוזמתה את האפשרות שמשפחתה הייתה מעורבת והזכירה מיד את בדיחת הרוצח השכיר של צ׳רלי. התביעה יכולה לטעון שזהו ידע מוקדם או ניסיון לכוון מראש את החקירה. ההגנה יכולה לטעון שדווקא מסירת המידע מרצונה מלמדת על כנות ושיתוף פעולה. 

49. זמן קצר לאחר מותו של דן היא עברה עם הילדים לדרום פלורידה, ובכך קיבלה את התוצאה שבית המשפט מנע ממנה בחייו. תועלת מרצח היא מניע אפשרי, אך אינה כשלעצמה ראיה להסכמה לרצח. ([https://www.wctv.tv][9])

50. היא שינתה את שם המשפחה של הילדים ממרקל לאדלסון, שינתה גם את שמו האמצעי של הבן הבכור, ובהמשך נותק או צומצם מאוד הקשר בינם לבין הורי דן. התביעה יכולה להציג זאת כמחיקת זכרו של דן וכמימוש מטרות המשפחה. ונדי הסבירה שחלק מההחלטות נועדו להגן על הילדים ושניתוק הקשר עם הסבים התרחש בעקבות מאבק משפטי מאוחר יותר. ([Court TV][5])

 מהן הראיות החזקות ביותר להעמדה לדין

מתוך כל הרשימה, הגרעין המשמעותי ביותר לתיק נגד ונדי הוא הצירוף הבא:

1. עדות לה קאס שהיא סיפרה לו ברצינות שצ׳רלי בדק שכירת רוצח.

2. אמירתה לכאורה שרק אם משהו יקרה לדן תוכל לעבור.

3. השאלות המפורטות על נסיעתו של לה קאס ביום הרצח, והאפשרות שנועד לשמש חשוד חלופי.

4. ידיעתה על לוח הזמנים של דן והתקשורת עמו ועם צ׳רלי בבוקר הרצח.

5. סידור תיקון הטלוויזיה בידי בני המשפחה דווקא באותו בוקר, על רקע בדיחת הרוצח השכיר.

6. הנסיעה לזירת הרצח לפני שקיבלה הודעה רשמית.

7. המניע המשפחתי החריף, ההליך נגד דונה והכישלון להשיג את המעבר בדרכים משפטיות.

8. המעבר המיידי כמעט לדרום פלורידה לאחר מותו.

מבחינה משפטית, עדות לה קאס היא החלק הקרוב ביותר לראיה ישירה לידיעה מוקדמת. שאר התיק הציבורי הוא בעיקר מארג נסיבתי.

 החוסרים המשמעותיים בתיק הציבורי

אין כיום במקורות הפומביים:

1. הקלטה שבה ונדי מאשרת את הרצח או דנה בתוכנית.

2. הודעת טקסט, דואר אלקטרוני או מסמך שבו היא נותנת הוראה או הסכמה.

3. העברת כסף מוונדי לצ׳רלי, לקייטי או למתנקשים שנקשרה לרצח.

4. עדות של צ׳רלי, דונה, קייטי, גארסיה או ריברה שלפיה ונדי השתתפה בפגישה, אישרה את התוכנית או סיפקה להם ביודעין מידע.

5. קשר ישיר בין ונדי לבין המתנקשים.

6. ממצא פורנזי שמחבר אותה לביצוע.

7. הוכחה פומבית לכך שהמידע על נסיעתו המתוכננת של דן הגיע ממנה.

ונדי גם מסרה למשטרה את הטלפון והמחשב שלה ושיתפה פעולה בחקירה הראשונית. עובדות אלה יכולות לשמש את ההגנה, אף שאינן שוללות אפשרות של מעורבות. ([https://www.wctv.tv][9])

 המסקנה

יש במידע הציבורי תשתית נסיבתית משמעותית שבאמצעותה תובע יכול לנסות לבסס חשד סביר ואף לבקש כתב אישום, במיוחד אם עדותו של לה קאס נחשבת אמינה ואם שרשראות הטלפון כוללות מידע נוסף שאינו פומבי.

עם זאת, הביטוי חמישים ראיות מטעה. אין חמישים הוכחות עצמאיות לכך שוונדי הצטרפה לקשר. יש מספר קטן יותר של ראיות מרכזיות, שסביבן פוצלו עשרות פרטים נלווים. רובם מוכיחים מניע, הזדמנות, תועלת, התנהגות חריגה או חוסר עקביות. כדי להרשיע אותה כשותפה לקשירת קשר, התביעה תזדקק כנראה לחוליה נוספת שמראה ידיעה והסכמה, כגון מסר, הקלטה, נתון טלפוני מפליל יותר או עדות של אחד ממשתתפי הקשר.

 [AP News](https://apnews.com/article/cca5cb15b88a6d02106fca4e1e2293ed?utm_source=chatgpt.com)

 [AP News](https://apnews.com/article/f3c018b0fa71459af46e236db071a9f7?utm_source=chatgpt.com)

 [AP News](https://apnews.com/article/c3d95885a945be09cfa73d24a1071fbc?utm_source=chatgpt.com)

[1]: https://www.youtube.com/watch?v=AkgrYzowThY&utm_source=chatgpt.com "The best list of indicators for Wendi Adelson's co ..."

[2]: https://www.leg.state.fl.us/statutes/index.cfm?App_mode=Display_Statute&URL=0700-0799%2F0777%2F0777.html&utm_source=chatgpt.com "The 2025 Florida Statutes"

[3]: https://www.courttv.com/news/wendi-adelsons-ex-boyfriend-testifies-about-chilling-hitman-comment/ "Wendi Adelson’s ex-boyfriend testifies about chilling hitman comment | Court TV"

[4]: https://www.wctv.tv/2025/08/26/chilling-conversation-takes-center-stage-wendis-ex-testifies-donna-adelson-murder-trial/ "‘Chilling’ conversation takes center stage as Wendi’s ex testifies in Donna Adelson murder trial"

[5]: https://www.courttv.com/news/wendi-adelson-says-donna-adelson-micromanaged-my-life/ "Wendi Adelson says Donna Adelson ‘micromanaged my life’ | Court TV"

[6]: https://www.wctv.tv/2025/08/27/jury-asked-follow-detailed-communication-records-over-dan-markels-murder-donna-adelson-trial/ "Jury asked to follow detailed communication records over Dan Markel’s murder in Donna Adelson trial"

[7]: https://people.com/wendi-adelson-today-what-to-know-12021519?utm_source=chatgpt.com "Where Is Wendi Adelson Now? Inside Her Life 12 Years After Dan Markel's Death in a Murder-for-Hire Plot"

[8]: https://acis-api.flcourts.gov/courts/b82b30d5-bd3c-46d7-9451-1cb05e470873/cms/case/3a62f2be-e754-4148-9828-4d164944b578/docketentrydocuments/bf7ae58f-6b0b-41e6-87c6-5d0e06b1d176?utm_source=chatgpt.com "Filing  222658125 E-Filed 05/07/2025 06:08:45 PM"

[9]: https://www.wctv.tv/2023/10/27/live-blog-wendi-return-stand-second-day-brother-charlie-adelsons-murder-trial/ "LIVE BLOG: Charlie and Wendi’s exes take the stand in his murder-for-hire trial"

קארי ריידר ראוסון, בתו של הרוצח הסדרתי BTK, אושפזה באשפוז פסיכיאטרי אתמול אחרי התנהגות מפחידה ומטרידה.

 טרו קריים, חדשות מאתמול:

קרי ריידר ראוסון,  בתו של הרוצח הסדרתי BTK, אושפזה באשפוז פסיכיאטרי אתמול אחרי התנהגות מפחידה ומטרידה.

היא התקשרה למשטרה והודיעה שמישהו ירה והרג את שלושת ילדיה וזה לא היה ולא נברא וזאת בהמשך לשרשרת של התנהגויות מוזרות ואף מפחידות בחודשים האחרונים, שגרמו לכך שבעלה לשעבר ( הם התגרשו לפני שנתיים אחרי 20 שנות נישואים) הוציא צו הגנה נגדה. התגובות ברשתות נעות בין שאלה האם זה גנטי? לבין חמלה, הבנה שהגילוי שהיא גילתה על אבא שלה שהיא אהבה אותו וגידל אותה' היה משהו שהוא מעל יכולת אנוש לשאת. 

כתבתי פעם מאמר על btk, לא אחזור על כל הסיפור עכשיו' אומר בקצרה שהפסיכופט הזה רצח עשרה בני אדם בין 1974 ל 1991 בעיר ויצ'יטה קנזס' במעשי רצח שהיו מלווים בטקס פולחני של התעללות פיזית, ונפשית ומינית בקורבנות ובשיטת רצח מחרידה במיוחד. מאז שנתפס, במשך21 שנה, היא הייתה חזקה. ונתקה כל קשר עם אביה והפכה להיות פעילה לזכויות נפגעים של רוצחים סדרתיים, כשהיא כללה את בני המשפחה של הרוצחים בהגדרת הנפגעים. היא כתבה כתבה ספר על חייה בשנת 2019 ורק בשנה שעברה הייתה בנטפליקס סדרה דוקומנטרית של ארבעה פרקים על חייה וראיונות ארוכים איתה.

אם מישהו רוצה לינק למאמר על BTK הוא יכול לפנות אליי במסר ואני אתן לו לינק .

https://nypost.com/2026/07/28/us-news/btk-killer-dennis-raders-daughter-hit-with-domestic-violence-accusation-loses-custody-of-kids-after-claiming-they-had-been-shot/

https://www.imdb.com/title/tt38466379/

 

רובין לורנס

 טרו קריים ארה''ב: 30 שנה אחרי רצח רובין לורנס, רק גנאולוגית חובבת שהתנדבה לעזור למשטרה, מצאה באמצעות מחקר גניאולוגי במשך 3 שנים את הרוצח  

 רצח רובין לורנס נותר ללא פתרון במשך 30 שנה. מגבת רחצה עם כתם דם של הרוצח שנאספה מהזירה היתה נקודת המוצא לפענוח, מתנדבת שהתחקתה אחר כאלף וחמש מאות קרובי משפחה רחוקים ומחקר גניאולוגי של 3 שנים הובילו לבסוף אל איש מחשבים מניו יורק, שהודה ברצח.

בערב 18 בנובמבר 1994 שהתה רובין וור לורנס בביתה בספרינגפילד שבמחוז פיירפקס, וירג'יניה, עם בתה ניקול בת השנתיים. בעלה, אולי לורנס, מנהל בחברת תעופה, היה באותה עת בנסיעת עבודה באיי בהאמה.

רובין, בת 37, הייתה אמנית מוכשרת ובוגרת הפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת קרנגי מלון. בין הישגיה הייתה השתתפות ביצירת המדליה הראשונה של פרס מרטין לותר קינג לשלום ללא אלימות, שהוענקה לרוזה פארקס. בעת מותה עבדה בתחום הפרסום והקידום.

לאחר שבני משפחתה לא הצליחו ליצור עמה קשר, ביקש בעלה מחברים לגשת אל הבית. ב-20 בנובמבר הגיעה חברתה לורי לינדברג למקום. היא נכנסה דרך חלון הצמוד למרפסת האחורית ומצאה את ניקול משוטטת בבית לבדה. רובין נמצאה ללא רוח חיים בחדר השינה.

המשטרה קבעה כי רובין נרצחה כיומיים קודם לכן ונדקרה 49 פעמים. בחדר נמצאו סימנים למאבק קשה, וכבל הטלפון נחתך. החוקרים העריכו שהתוקף נכנס לבית דרך אותו חלון אחורי. ניקול לא נפגעה בגופה, אך נותרה בבית לבדה במשך כיומיים. מצבה עורר דאגה מיוחדת, משום שעברה השתלת כבד ונזקקה לתרופות קבועות.

בהתחלה החשד נפל על הבעל. העובדה שכסף, תכשיטים וחפצים יקרי ערך נותרו בבית חיזקה בתחילה את האפשרות שהרצח היה מכוון וכי רובין הכירה את התוקף. החוקרים בחנו את נישואיה וגילו כי בעלה ניהל קשר מחוץ לנישואים.

הנסיבות נראו חשודות: דווקא בסוף השבוע שבו היה מחוץ למדינה נרצחה אשתו. אלא שבדיקת האליבי שלו הפריכה את החשד. חוקרים נסעו לאיי בהאמה ואישרו כי היה בטיסה ובמלון שעליהם דיווח. גם האישה שעמה ניהל את הקשר נחקרה, ולא נמצאה ראיה הקושרת אותה למעשה. בני משפחתה של רובין אמרו כי למרות הגילוי על הרומן, הם מעולם לא האמינו שאולי היה מעורב ברצח.

החקירה נקלעה למבוי סתום, אך בזירה נשמר ממצא קטן שיתגלה לימים כמכריע. על מטלית רחצה בחדר האמבטיה נמצא כתם דם שלא היה שייך לרובין, לבעלה או לאנשים האחרים שנבדקו. החוקרים הפיקו ממנו פרופיל DNA והזינו אותו למאגר הפלילי הארצי של הבולשת הפדרלית. לא נמצאה התאמה.

השנים חלפו. לרוצח לא היו טביעות אצבע בזירה, איש לא ראה אותו ולא נמצא קשר ברור בינו לבין הקורבן. משפחת לורנס נאלצה לחיות עם האפשרות שזהותו לעולם לא תתברר.

בשנת 2019 פנתה המשטרה לחברת פרבון ננולאבס, המתמחה בניתוח DNA לצורכי חקירות. הפרופיל הגנטי מהזירה הושווה למאגרים גנאלוגיים שבהם אנשים מעלים מידע גנטי לצורך חקר מוצאם המשפחתי.

בניגוד למאגר משטרתי, שבו נדרשת בדרך כלל התאמה ישירה לאדם מסוים, גנטיקה גנאלוגית מאפשרת למצוא קרובי משפחה רחוקים ולבנות באמצעותם עצי משפחה. במקרה הזה נמצאו רק התאמות רחוקות מאוד.

חברת פרבון ננולאבס השוותה את פרופיל ה DNA שהופק מהראיה בזירת הרצח למידע במאגרי GEDmatch ו FamilyTreeDNA. החיפוש הניב רשימה של כאלף וחמש מאות התאמות רחוקות. אף אחת מהן לא הצביעה ישירות על סמרק. כדי להגיע אליו היה צורך לזהות את האנשים שמאחורי ההתאמות, לחקור את משפחותיהם ולבנות עצי משפחה המתפרסים על פני דורות רבים.

הפרסומים על פענוח רצח רובין לורנס אינם מוסרים את אחוז ה DNA המדויק שסטפן סמרק חלק עם כל אחד מהאנשים שנמצאו במאגרי הגנאלוגיה. גם אורכי המקטעים, מספר הסנטימורגנים ומספר הסמנים הגנטיים בכל התאמה לא פורסמו. לכן אי אפשר לומר בוודאות כמה DNA משותף נמצא אצל כל אדם.

מה שכן פורסם הוא שההתאמות היו לקרובי משפחה רחוקים מאוד, בעיקר בני דודים מדרגה רביעית עד שישית. לא נמצאו בני דודים מדרגה ראשונה או שנייה, שהיו יכולים להוביל אל סמרק במהירות רבה יותר.

חשוב להבחין בין הדמיון הכללי בין בני אדם לבין DNA משותף שמקורו באב קדמון. כמעט כל ה DNA של כל שני בני אדם דומה ממילא. מאגרי גנאלוגיה אינם מחפשים את הדמיון הכללי הזה, אלא רצפים רציפים שבהם שני אנשים ירשו את אותו מקטע מאב קדמון משותף.

אצל בני דודים מדרגה רביעית, שיעור ה DNA המשותף הצפוי מבחינה תיאורטית הוא כ 0.2 אחוז. אצל בני דודים מדרגה חמישית מדובר בכ 0.05 אחוז, ואצל בני דודים מדרגה שישית בכ 0.01 אחוז בלבד. אלה ממוצעים תיאורטיים. בפועל, בגלל החלוקה האקראית של הכרומוזומים בכל דור, שני קרובי משפחה באותה דרגת קרבה עשויים לחלוק כמויות שונות מאוד.

נתונים המבוססים על אנשים שאכן זוהו במאגרים מראים מספרים מעט גבוהים יותר, משום שהם כוללים בעיקר קרובים שבמקרה ירשו מקטע שניתן לזהותו. לפי נתוני 23andMe, בני דודים מדרגה רביעית שמזוהים כהתאמה חולקים בממוצע כ 0.27 אחוז מה DNA, ואילו אצל בני דודים מדרגה חמישית וקרובים רחוקים יותר הממוצע המדווח הוא כ 0.1 אחוז. נתוני 23andMe

גם מספר המקטעים המדויק שנמצא בתיק סמרק לא פורסם. אצל התאמות רחוקות כאלה מדובר בדרך כלל במספר קטן מאוד. בני דודים מדרגה רביעית עשויים לחלוק מקטע אחד, שניים או לעיתים כמה מקטעים. אצל בני דודים מדרגה חמישית או שישית, כאשר קיימת בכלל התאמה הניתנת לזיהוי, לעיתים קרובות מדובר במקטע יחיד.

לכן ההערכה הסבירה היא שאצל רבים מהאנשים שהופיעו ברשימת ההתאמות לסמרק נמצא בערך מקטע משותף אחד, ואצל חלקם שניים או מעט יותר. לא מדובר בעשרות רצפים ארוכים. להפך, הקושי נבע מכך שהמקטעים היו קצרים והקרבה המשפחתית הייתה רחוקה מאוד.

כל מקטע כזה עשוי לכלול מאות או אלפי סמנים גנטיים שנבדקו. במאגרי גנאלוגיה מקובל למדוד את אורך המקטע בסנטימורגנים, יחידה המתארת את הסיכוי להפרדה גנטית במהלך הרבייה. סף נפוץ לזיהוי התאמה הוא מקטע באורך של כשבעה סנטימורגנים הכולל מאות סמנים גנטיים, אם כי הסף המדויק משתנה בין מאגרים, תקופות וסוגי חיפוש.

גם קרובים אמיתיים אינם בהכרח מופיעים כהתאמה. כמחצית מבני הדודים מדרגה רביעית עשויים שלא לחלוק מקטע גדול מספיק לזיהוי. אצל בני דודים מדרגה חמישית ושישית הסיכוי שלא תימצא התאמה גדול עוד יותר. לכן הרשימה שקיבלה המשטרה לא הייתה רשימה של כל קרובי משפחתו הרחוקים של סמרק, אלא רק של אנשים שהעלו את ה DNA שלהם למאגרים המתאימים ושחלקו עמו לפחות מקטע שניתן לזהותו.

חברת פרבון העריכה בתחילה שסיכויי פתרון התיק אפסיים כמעט. הקרובים היו רחוקים מדי ומספר הצאצאים האפשריים היה עצום. העבודה הייתה אמורה לדרוש זמן ומשאבים רבים, בלי הבטחה שתוביל לתוצאה. למשטרה לא היה תקציב לעבודת נמלים כל כך נרחבת, שהוערכה באלפי שעות עבודה.

ליז, גנאלוגית חובבת שהתנדבה במשטרת מחוז פיירפקס וביקשה ששמה המלא לא יפורסם, החליטה בכל זאת לקבל על עצמה את המשימה. היא קיבלה רשימה של כאלף וחמש מאות בני אדם שחלקו מקטעים גנטיים קטנים עם בעל ה-DNA מהזירה. רובם היו קרובי משפחה בדרגות רביעית עד שישית.

במשך שלוש שנים וחצי חקרה ליז מסמכי לידה, נישואים, פטירה והגירה. בהדרגה בנתה שני עצי משפחה נפרדים, ששניהם הובילו לקרובי משפחה של האדם האלמוני.

היא הצליחה לבנות שני עצי משפחה נפרדים שהתבססו על שתי התאמות שנראו אמינות במיוחד. האנשים בשני העצים לא היו קרובים זה לזה באופן ישיר, אך שניהם היו קרובי משפחה של האדם שהשאיר את ה DNA.

החיפוש הצטמצם לבסוף לשם אחד: סטפן סמרק.

החיבור בין שני עצי המשפחה לא הותיר מיד רק אדם אחד, אלא יצר קבוצה מצומצמת של צאצאי הזוג המחבר. מהפרסומים אי אפשר לדעת כמה מועמדים היו בקבוצה הזאת לפני הסינון האחרון. CBS מציין רק שליז הגיעה בסופו של דבר ל״אדם בעל עניין״ אחד, סטפן סמרק, שהתאים בגילו ובמיקומו בזמן הרצח.

ליז קיבלה מחברת פרבון כאלף וחמש מאות אנשים שחלקו מעט DNA עם בעל הפרופיל האלמוני. ההתאמות החזקות ביותר היו רק ברמת בני דודים מדרגה רביעית עד שישית. זאת הערכת קרבה גנטית, ולא קביעה מדויקת של מספר הדורות.

השיטה בה השתמשה: משווים את ההתאמות גם זו לזו. אם כמה אנשים חולקים DNA עם האלמוני וגם חולקים DNA ביניהם, הם נוטים להשתייך לאותו אשכול משפחתי. אם קבוצה אחרת מתאימה לאלמוני אך אינה מתאימה לאנשי הקבוצה הראשונה, היא כנראה מייצגת ענף משפחתי אחר בדרך לרוצח. זו שיטת האשכולות המקובלת בתחום. הנהלים של משטרת אינדיאנה, למשל, מתארים השוואה בין כל ההתאמות, חלוקה לאשכולות וטריאנגולציה של מקטעים כרומוזומליים.

ליז לא הפכה את המקטעים עצמם ישירות לעצי משפחה. המקטעים אמרו לה אילו נבדקים כנראה שייכים לאותו ענף. אחר כך היא השתמשה בתעודות לידה, נישואין ופטירה, מפקדי אוכלוסין, מודעות אבל ומאגרים גנאולוגיים כדי לבנות לכל אשכול עץ רגיל ולהגיע לזוג אבות משותף.

במקרה הזה היא הצליחה לבנות שני עצים שלדבריה היו אמינים מאוד. כל אחד מהם התבסס על קרובים גנטיים אמיתיים של האלמוני, אך שני העצים עצמם לא היו קשורים זה לזה. היא חיפשה אפוא מקום שבו צאצא של העץ הראשון וצאצאית של העץ השני הקימו משפחה.

רגע ה"אאוריקה" הייתה מציאת אישה מן העץ האחד שנישאה לגבר מן העץ האחר. ילדי הזוג וצאצאיהם היו האנשים היחידים שאמורים לשאת יחד חומר גנטי משני הענפים. לכן החיפוש הצטמצם מאלף חמש אותו אנשים לכ 10 צאצאים של הזוג המסוים הזה.

מכאן עדיין צריך לרדת במורד העץ ולנפות לפי הנתונים הידועים: גבר, גיל מתאים, חי בשנת 1994, ובעל זיקה אפשרית לצפון וירג׳יניה. אם מתגלה למישהו מהם עבר פלילי זה מגדיל את החשד. סמרק היה בן 22 בעת הרצח ושירת בבסיס צבאי סמוך. גם תמונת המחזור שלו נמצאה דומה לקלסתר שנוצר על סמך הDNA, אבל זה היה רק חיזוק עקיף.

הגנאולוגיה כמובן לא הוכיחה באופן מוחלט שסמרק הוא הרוצח, אלא רק שלאחר פעולת אלימינציה בעמל רב, זה החשוד שנותר מבין צאצאי שני הענפים, זה האיש שכדאי לבדוק. ההוכחה הגנטית הגיעה רק לאחר שהמשטרה לקחה ממנו דגימת DNA והשוותה אותה ישירות לדגימה מזירת הרצח. התוצאה אישרה התאמה, ובנוסף הוא הודה.

במקביל נעזרה המשטרה בניתוח שניסה להעריך מתוך ה-DNA מאפיינים חיצוניים כלליים, כגון גוון עור, צבע עיניים ושיער ומבנה פנים משוער. אין מדובר בשחזור מדויק של פני אדם, ולכן האיור לא יכול היה לשמש הוכחה. עם זאת, כאשר איתרו החוקרים תצלום נעורים של סמרק, הם הבחינו בדמיון מסוים בינו לבין הדיוקן המשוער.

סמרק התגורר בניסקיונה שבמדינת ניו יורק. הוא היה נשוי לעורכת דין, אב לשני ילדים ומתכנת מחשבים, ללא עבר פלילי ידוע ואפילו ללא עבירות תנועה משמעותיות. בזמן הרצח היה חייל בן 22 שהוצב בבסיס פורט מאייר בארלינגטון, לא הרחק מביתה של רובין.

בספטמבר 2023 הגיעו שני חוקרים לביתו ללא הודעה מוקדמת. הם הציגו את עצמם, סיפרו שהם חוקרים תיק ישן משנות התשעים וביקשו ממנו למסור דגימת DNA. לדבריהם, סמרק לא נראה מופתע ולא שאל כמעט דבר. הוא חתם על טופס הסכמה ומסר את הדגימה בתוך דקות.

זמן קצר לאחר שהחוקרים עזבו התקשר סמרק והודיע כי הגיע לתחנת המשטרה המקומית כדי להסגיר את עצמו. בחקירתו הודה ברצח.

לדבריו, הוא לא הכיר את רובין ולא ידע מי מתגורר בבית. הוא יצא מהבסיס באותו ערב מתוך כוונה להרוג אדם כלשהו, בחר את הבית באקראי ונכנס אליו כשהוא רעול פנים ועוטה כפפות. בחקירה תיאר את המעשה כמכוון לחלוטין וכינה את עצמו רוצח סדרתי שהרג רק פעם אחת.

הודאתו לא הייתה סוף הבדיקה המדעית. כשבוע לאחר החקירה התקבלה התוצאה המעבדתית שקשרה את ה-DNA שלו לדם שנמצא על מטלית הרחצה. לדברי התביעה, ההסתברות לקבל התאמה כזאת מאדם שאינו סמרק הייתה נמוכה מאחת לשבעה מיליון.

באפריל 2024 קבע בית המשפט כי קיימת תשתית מספקת להמשך ההליך, וחבר מושבעים גדול הגיש נגד סמרק כתב אישום. משפחתה של רובין קיוותה למשפט פומבי שבו יוצגו מלוא הראיות והנסיבות. אולם ב-4 באוקטובר 2024 הודה סמרק ברצח מדרגה ראשונה במסגרת הסדר טיעון.

התביעה הסבירה כי ההסדר הבטיח הרשעה ועונש כבד, בלי הסיכונים הכרוכים בניהול תיק בן שלושים שנה, לאחר שחלק מהעדים מתו וזיכרונם של אחרים נחלש. בני המשפחה קיבלו את ההרשעה בהקלה, אך חלקם הביעו אכזבה מכך שלא נערך משפט מלא.

לקראת גזר הדין טענה הסנגורית כי בתקופת הרצח התמודד סמרק עם התמכרות לאלכוהול, שימוש בחומרים מעוררים והפרעה דו קוטבית מסוג 2 שעדיין לא אובחנה. היא טענה כי הודאתו והוויתור על משפט ביטאו קבלת אחריות. מנגד, החוקרים הצביעו על כך שבחקירתו הראשונה התקשה לבטא אמפתיה כלפי משפחת הקורבן והתמקד במחיר האישי שישלם.

ב-7 במרץ 2025 גזר עליו השופט דייוויד אובלון מאסר עולם, שמתוכו עליו לרצות 70 שנות מאסר, וכן קנס של מאה אלף דולר. השופט הגדיר את הרצח כאחד החמורים בתולדות מחוז פיירפקס.

עבור בני משפחתה של רובין, זיהוי הרוצח סיפק תשובה לשאלה שליוותה אותם כמעט שלושה עשורים, אך לא מחק את האובדן. ניקול, שהייתה פעוטה כאשר אמה נרצחה, גדלה כמעט ללא זיכרונות ישירים ממנה. קרובי המשפחה ניסו לשמר עבורה את דמותה של רובין באמצעות סיפורים, תצלומים ובעיקר יצירות האמנות שהותירה.

כתם הדם הקטן על מטלית הרחצה לא היה ראיה חדשה. הוא נשמר בידי המשטרה מאז 1994. מה שהשתנה היה יכולתם של החוקרים ללמוד ממנו יותר. שילוב בין שימור הראיות, התפתחות הטכנולוגיה ועבודתה העיקשת של מתנדבת הפך לבסוף רשימה של אלף וחמש מאות קרובים רחוקים לשם אחד, לדגימת DNA ולהודאה שסגרה תיק שנותר פתוח כמעט שלושים שנה.

לפי הודאתו לחוקרים, סטפן סמרק נכנס לבית דרך המרפסת האחורית כשהוא חובש מסכת סקי ועוטה כפפות עור. זהו פרט שמסר בעצמו בחקירתו, ולא ממצא המבוסס על עד ראייה.

החיים של לורנס ושל בעלה, עד שהכירו וכן מאז שהכירו והחתונה:

רובין איילין וור נולדה בשנת 1956 וגדלה בסירקיוז שבמדינת ניו יורק, לצד הוריה ושלושה אחים ואחיות. אביה, רוברט וור, היה ותיק מלחמת העולם השנייה והאדם השחור הראשון שנבחר למועצת העיר סירקיוז.

כבר בילדותה התבלטה באמנות. בגיל תשע זכתה בתחרות ציור, ובהמשך למדה מחול וציור. היא השלימה תואר באמנות באוניברסיטת קרנגי מלון. לאחר לימודיה השתתפה ביצירת התבנית למדליה הראשונה של פרס מרטין לותר קינג לשלום ללא אלימות, שהוענקה לרוזה פארקס.

רובין נישאה תחילה לגבר אחר והתגוררה עמו בקונטיקט. הנישואים נקלעו למשבר ולבסוף הסתיימו בגירושים. בשנת 1987, בתקווה להתחלה חדשה, היא עברה לוושינגטון עם חברתה לורי לינדברג והתקבלה לעבודה במחלקת הקידום של חברת מרצ'נטס טייר במנסס. בהמשך התקדמה לתפקיד מנהלת קידום ומסחור. כתבת וושינגטון פוסט משנת 1995

חייו של אולי לפני ההיכרות

על ילדותו, לימודיו וראשית דרכו של אולי לורנס הבן כמעט שלא פורסם מידע. ידוע שגם הוא היה גרוש כשנוצר הקשר בינו לבין רובין. הוא היה מבוגר ממנה בכחמש שנים. בעת מותה היה כבן 42, וכעבור כחמישה חודשים תואר בעיתונות כבן 43.

אולי בנה קריירה בענף התעופה. עד 1994 כבר כיהן כסגן נשיא למשאבי אנוש בחברת יו אס אייר, שמשרדיה היו באזור קריסטל סיטי שבווירג'יניה. מכריהם תיארו אותו כאדם רגוע, אדיב, שקט ובטוח בעצמו.

ההיכרות בשנת 1986

רובין ואולי נפגשו בשנת 1986, כאשר רובין ביקרה ידיד משותף בוושינגטון. במהלך אותו סוף שבוע הם רכבו יחד על אופניים, שיחקו טניס ושוחחו. אולי סיפר מאוחר יותר כי היה זה סוף שבוע מהנה וכי רובין מצאה חן בעיניו.

באותו זמן רובין עדיין הייתה בנישואיה הראשונים ולכן חזרה לביתה בקונטיקט. רק לאחר גירושיה ומעברה לוושינגטון בשנת 1987 החלו השניים לצאת באופן קבוע.

הקשר נמשך כשנתיים. מאחר ששניהם כבר חוו גירושים, הם החליטו שלא למהר לחתונה והתגוררו יחד תחילה. הם בחרו בית ברחוב רסקה בספרינגפילד, שהיה ממוקם בערך באמצע בין מקום עבודתו של אולי בקריסטל סיטי לבין מקום עבודתה של רובין במנסס.

לאחר כמה חודשי מגורים משותפים הציע אולי לרובין נישואים במהלך ארוחת ערב שקטה במסעדה במרכז וושינגטון.

החתונה וחיי המשפחה

השניים נישאו בסוף דצמבר 1989 בטקס ביתי קטן בנוכחות בני משפחה וחברים. CBS מציין שהחתונה נערכה בערב השנה החדשה, ואילו כתבה שפורסמה בוושינגטון פוסט חודשים ספורים לאחר הרצח הציבה אותה חמישה ימים לאחר חג המולד. כלומר, קיימת בין המקורות אי התאמה של יום אחד בלבד.

בני המשפחה תיארו את האירוע כחם ומרגש ואת בני הזוג כמאושרים מאוד. כלפי חוץ נראו חייהם יציבים. הם עבדו, טיפלו בבית, ביצעו בו שיפורים וטיפחו את החצר.

כשלוש שנים לאחר החתונה נולדה בתם ניקול, כנראה במהלך 1992. ניקול עברה השתלת כבד זמן קצר לאחר לידתה ונזקקה לתרופות לדיכוי מערכת החיסון, ולכן מצבה הבריאותי דרש טיפול והשגחה מיוחדים.

בעת רצח אמה בנובמבר 1994 הייתה ניקול בת שנתיים. היא לא הייתה תינוקת בת כמה חודשים, כפי שמשתמע מכמה ניסוחים שגויים, אלא פעוטה בת שנתיים. תחקיר CBS

לאחר הרצח עבר אולי להתגורר באלכסנדריה עם ניקול והמטפלת שלה. הוא התקשה לשוב לבית שבו אירע הרצח, וכבר 16 ימים לאחר מכן חתם על מסמכים למכירתו. אולי גידל את ניקול והמשיך במשך השנים להתעניין בחקירה וליצור קשר עם החוקרים.

לימים הוא נישא מחדש, פרש מעבודתו ועבר להתגורר בדרום צרפת. בשנת 2023, לאחר שנמסר לו שסטפן סמרק נעצר, אמר שהידיעה עוררה מחדש את תחושות האובדן והאבל.

לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

הסבר מדעי:

סנטימורגן (cM) הוא יחידת המידה המרכזית המשמשת בגנאלוגיה גנטית למדידת אורכם של מקטעי DNA ולקביעת קרבה משפחתית. יחידה זו מתארת את ההסתברות להתרחשותו של שחלוף גנטי (Recombination) במהלך חלוקת התא (מיוזה) המתרחשת בעת יצירת תאי הרבייה.

הגדרה מדויקת: \(1\text{ cM}\) מייצג סיכוי של \(1\%\) לכך ששני אתרים (סמנים) הממוקמים לאורך הכרומוזום ייפרדו זה מזה במהלך דור אחד של תורשה.

משמעות גופנית: מאחר ששיעור השחלופים שונה באזורים שונים בגנום, אין יחס המרה קבוע ומדויק. עם זאת, בממוצע בבני אדם, מרחק של \(1\text{ cM}\) מקביל לכמיליון זוגות בסיסים (\(1\text{ Mb}\)) של DNA.

שימוש בגנאלוגיה: ככל שאורך המקטעים (הנמדד בסנטימורגנים) חופף וגדול יותר בין שני אנשים, כך הם חולקים אב קמאי משותף קרוב יותר בזמן.

   

 

גרג סמארט

 טרו קריים אמריקני: רצח גרג סמארט: כשמורה בת 22  למדיה ווידאו בתיכון משכנעת תלמיד בן 15 לרצוח בשבילה את בעלה.

פרשת פמלה סמארט הייתה אחד מתיקי הרצח הראשונים בארצות הברית שבו המשפט שודר בטלוויזיה מתחילתו ועד סופו. היא נחרתה בזיכרון הציבורי כסיפור על אישה צעירה שפיתתה נער לרצוח את בעלה. מקרה של נישואים שהתפרקו במהירות, יחסי כוח בין עובדת בית ספר בת 22 לנער בן 15, מערכת של סודות ואיומים רגשיים, חבורת נערים שפעלה כתא שמהדהד את הרעיון ונותן את האומץ לחצות גבולות בקיצוניות, ומבוגרת שהייתה משוכנעת ביכולתה לתמן לא רק חבורת בני 15 אלא את כל העולם ושאם תיתפס, המילה שלה תגבר על המילה שלהם.

 

פמלה וגרג לפני שהכירו

פמלה אן ווג'ס נולדה בפלורידה בשנת 1967 וגדלה באזור מיאמי. משפחתה עברה לדרי שבניו המפשייר כשהייתה בחטיבת הביניים. בתיכון היא הייתה תלמידה טובה חובבת מוסיקה וסרטים, השתתפה בעידוד קבוצות הספורט והצטיירה כחברותית, מוחצנת ושאפתנית. לאחר הלימודים שבה לפלורידה ולמדה תקשורת באוניברסיטת פלורידה סטייט. היא התמחתה בתחנת טלוויזיה מקומית והגישה תוכנית רדיו שעסקה במוזיקת מטאל. שאיפתה המוצהרת הייתה להשתלב בעולם השידור והתקשורת, חלמה להיות שדרנית חדשות בתחנת טלויזיה מרכזית ולא להישאר בתפקיד מנהלי קטן בעיירה בניו אינגלנד.  

החומרים הביוגרפיים מציגים אותה כאישה שאהבה תשומת לב, תכנון, סדר ושליטה באופן שבו היא נראית בעיני אחרים, שאפתנית, מרוכזת בתדמיתה, זקוקה להערצה. תכונות כאלה אינן מסבירות כשלעצמן רצח ואינן מוכיחות הפרעת אישיות, אבל חשיבותן היא רק בכך שהן משתלבות מאוחר יותר בהתנהגות מתועדת: רצון לנהל את הסיפור, ביטחון ביכולתה לשכנע אחרים ודאגה רבה לאופן שבו תיתפס בציבור.  

גרגורי סמארט, שכונה גרג, גדל בניו המפשייר במשפחה מקומית. הוא אהב מוזיקת רוק ומטאל, ניגן בגיטרה ונהנה מפעילויות כמו טיולים, סקי ודיג. לאחר מכן פנה למסלול חיים שגרתי יותר והחל לעבוד כסוכן ביטוח, תחום שבו עבד גם אביו. בני משפחתו וחבריו תיארו אותו כאדם חברותי, אדיב  ובעל ציפיות רגילות למדי: עבודה יציבה, בית, נישואים ובהמשך ילדים. 

ההיכרות, האהבה והמעבר לחיי נישואים

פמלה וגרג נפגשו במסיבת ראש השנה האזרחית בסוף 1986, בעת שפמלה ביקרה בניו המפשייר בחופשת הלימודים. החיבור הראשוני ביניהם התבסס בין היתר על אהבתם המשותפת למוזיקת מטאל. בתוך זמן קצר הם החלו לצאת בקביעות. גרג עבר לפלורידה וחי עם פמלה בזמן שסיימה את לימודיה, ולאחר סיום התואר חזרו יחד לניו המפשייר. הם נישאו ב־7 במאי 1989 והתגוררו בדירה שכורה במתחם בתים בדרי, סמוך למשפחתו של גרג. היו להם שתי מכוניות וכלב קטן ששמו נבחר בהשראת להקת ואן היילן.  

כבר במהלך השנה הראשונה החלו להופיע פערים. גרג השתלב בעולם הביטוח, הסתפר ואימץ הופעה שמרנית ומקצועית יותר. בעיני פמלה, לפי תיאורים שנמסרו לאחר מכן, הוא התרחק מן הדמות הצעירה והמרדנית שאליה נמשכה בתחילת הקשר. היא עצמה התקשתה למצוא משרה בתחום השידור שתאמה את שאיפותיה. במקום עבודה בטלוויזיה קיבלה משרה בשירותי התקשורת של מחוז חינוך באזור המפטון, שבה עסקה בהפקת סרטונים, ציוד תקשורת וחומרי הסברה. 

המשבר החריף לאחר שגרג סיפר לפמלה כי קיים מפגש מיני קצר עם אישה אחרת במהלך נסיעת עבודה. פמלה העידה שהדבר פגע בתחושת החשיבות שלה ובאמונה שלה בו, והנושא חזר במריבות ביניהם. עם זאת, גרג לא פעל כאדם המבקש לסיים את הנישואים. זמן קצר לפני מותו הוא דיבר עם משפחתו על חגיגת יום הנישואים הראשון ועל חופשה אפשרית בפלורידה. מצב זה חשוב להבנת מה שקרה בהמשך, פמלה תיארה לנערים נישואים חסרי מוצא, אבל מבחינת גרג נראה כי עדיין התקיימה אפשרות לפיוס.  

מקום העבודה שבו הפכה המבוגרת לחלק מחבורת הנערים:

בסתיו 1989 עבדה פמלה סמארט כמנהלת שירותי המדיה של יחידת בתי הספר האזורית מספר 21 בניו המפשייר, שהעניקה שירותים בתחום המדיה והציוד האורקולי לאחד עשר בתי ספר, ובהם תיכון וינקונט. היא לא הייתה מורה ולא נמנתה עם סגל ההוראה של התיכון. לצד תפקידה המקצועי היא השתתפה כמבוגרת מתנדבת בתוכנית Project Self Esteem, תוכנית חינוכית למניעת שימוש בסמים ולהתמודדות עם לחץ חברתי. שם הכירה את התלמידים בילי פלין וססיליה פירס,  שניהם בני 15. בהמשך עבדו פמלה, פלין ותלמידים נוספים על סרטון פרסומת למיץ תפוזים לתחרות תלמידים. פלין החל להגיע לעיתים קרובות למשרדה. הוא ופמלה חלקו עניין במוזיקת מטאל ובנגינה בגיטרה, והיא נתפסה בעיניו כמבוגרת יוצאת דופן שאינה מדברת אליו מלמעלה.

  

פלין תיאר לאחר שנים שפמלה העניקה לו תחושה שיש מי שמבין אותו, מקשיב לו ומנחם אותו. פמלה הייתה אמנם צעירה יחסית ונראתה קרובה בגילה לתלמידים, אך הפער המוסדי וההתפתחותי היה משמעותי: היא הייתה מבוגרת נשואה ובעלת תפקיד בבית הספר, והוא היה תלמיד בן 15. האחריות לשמירת הגבול הייתה שלה. 

 

דבר אחד הוביל לדבר אחר… בפברואר או במרץ 1990 הפך הקשר לקשר מיני אסור. פמלה הודתה במהלך המשפט בקיום הקשר, אך טענה מאוחר יותר כי פלין פעל לרצוח את גרג לאחר שהיא ניסתה לסיים את הרומן ולשקם את נישואיה. פלין מסר גרסה הפוכה: לדבריו, פמלה היא שהציגה את גרג כמכשול היחיד המונע מהם להיות יחד. חבר המושבעים קיבל את גרסת פלין ושאר עדי התביעה.

 

מן הרומן אל ההחלטה לרצוח

על פי הממצאים שאושרו בערעור, זמן קצר לאחר תחילת הקשר אמרה פמלה לפלין כי כדי שהקשר ביניהם יוכל להימשך, גרג חייב למות. פלין העיד שהיא סיפרה לו שגרג פוגע בה, שלא תוכל פשוט להתגרש ממנו ושבגירושים היא עלולה לאבד את הבית, הרכוש, הכסף והכלב. היא גם השתמשה במניפולציה פסיכולוגית, איימה, לפי עדותו, לסיים את הקשר אם לא יעשה זאת. 

 

הנקודה המרכזית אינה שפמלה הציגה טיעון הגיוני ששכנע את פלין כי רצח הוא פתרון סביר. היא בנתה עבורו מציאות רגשית שבה אהבתה תלויה בפעולה שלו. מבחינתו, על פי עדותו, היא הייתה האישה המבוגרת והנערצת שבחרה בו, אהבתו הראשונה והראשונה שאיתה טעם את טעם הריגוש המיני מתממש. היא נתנה לו תחושת חשיבות והציבה לפניו מבחן נאמנות קיצוני. המסר היה למעשה שכל עוד גרג חי, לא נוכל להיות יחד, אם אתה באמת אוהב אותי, תוכיח זאת.

זה בדיוק דפוס הגרומינג, יצירת אמון באמצעות עניין משותף ותשומת לב מיוחדת, מעבר הדרגתי לסודות ולקשר מיני, הפיכת הקשר למרכיב מרכזי בזהותו של הצעיר, ולבסוף שימוש בפחד מאובדן הקשר כדי להשיג ציות גם כשהבקשות קיצוניות ופליליות. מחקרים על גרומינג מתארים לעיתים קרובות רצף של בניית אמון, מילוי צרכים רגשיים, יצירת סודיות, מיניות ושליטה. 

פלין לא היה חסר יכולת להבין את האיסור המוסרי והפלילי. הוא התלבט, השתתף בתכנון וגייס אחרים. אבל יכולתו לבחור אינה מבטלת את העובדה שפמלה הפעילה עליו כוח שאינו קיים בין שני בני גיל שווים. אפשר לומר בו זמנית שהוא היה אחראי למעשה ושהוא נוצל בידי מבוגרת שהבינה את תלותו בה.

כיצד צורפו הנערים האחרים

פלין שיתף בתוכנית את חבריו פטריק פיט רנדל ואת ואנס ג'יי אר לטיים. נער נוסף, ריימונד פאולר, הצטרף לחלק מן ההכנות ולנסיעה בליל הרצח. עבורם לא פעלה אותה מניפולציה רומנטית שפעלה על פלין. לפי פסק הדין, פלין אמר לחבריו שפמלה תשלם לכל אחד מהם 500 דולר. לצד הכסף פעלו גם נאמנות קבוצתית, הרצון לעזור לחבר והנטייה של חבורה צעירה לחזק החלטות קיצוניות שאדם לבדו אולי היה נסוג מהן. 

מחקרים על קבלת החלטות בגיל ההתבגרות מראים כי נוכחות חברים ותחושת תגמול חברתי עלולות להגביר נכונות ליטול סיכונים. אין בכך הסבר מלא לרצח ואין בכך פטור מאחריות. במקרה סמארט הדבר מסביר כיצד רעיון שהגיע מן הקשר הפרטי בין פמלה לפלין הפך לפרויקט קבוצתי. כל נער ראה שגם האחרים משתתפים, האחריות התפזרה בין כמה אנשים, וההיסוס האישי נחלש. 

פמלה לא הסתפקה, לפי הראיות, באמירה כללית שהיא רוצה שגרג ייעלם. היא גם נתנה הוראות בימוי מפורטות, כיצד תיראה הזירה, כיצד יוצג האירוע כפריצה וכיצד היא עצמה תהיה במקום אחר. היא מסרה מידע על הבית, דנה עם הנערים בסיפור הכיסוי ואמרה  להם לקחת רכוש מהבית כדי לחזק את מראית העין של שוד. באחד הלילות באפריל יצאו פלין ופאולר לכיוון הבית, אך נסוגו לאחר שראו את רכבו של גרג במקום. לאחר הכישלון גויסו רנדל ולטיים באופן פעיל יותר.  

עצם הכישלון של הניסיון הראשון חשוב מבחינה פסיכולוגית. היה לפמלה ולנערים זמן לעצור, לחשוב ולוותר. במקום זאת הם המשיכו בתכנון. הדבר מחליש את האפשרות שמדובר בהתפרצות רגעית ומחזק את המסקנה שמדובר בתהליך מתמשך שבו המטרה נעשתה בהדרגה ממשית ונורמלית בתוך הקבוצה.

הרצח: 

אחר הצהריים של 1 במאי הסיעה פמלה את פלין, רנדל ולטיים כדי לאסוף מכונית שבה ישתמשו בשעת הרצח. במהלך הנסיעה, על פי עדויותיהם, דיברה עמם על התוכנית ואף ביקשה עצות כיצד עליה להגיב כשתחזור הביתה ותגלה את גופתו של בעלה. לאחר מכן הסיעה את פלין בחזרה לאזור מגוריו ונסעה לישיבת בית ספר בהמפטון. נוכחותה בישיבה סיפקה לה אליבי פיזי לזמן הרצח.  

ארבעת הנערים נסעו לדרי. פלין ורנדל נכנסו לדירה, בעוד לטיים ופאולר המתינו במכונית. השניים הפכו את תכולת הבית כדי ליצור מראה של פריצה והמתינו לשובו של גרג. כשהגיע הביתה הם השתלטו עליו, ופלין ירה בו למוות. האירוע התרחש שישה ימים בלבד לפני יום הנישואים הראשון של בני הזוג.  

פמלה שבה בסביבות השעה עשר וחצי בלילה. היא מצאה את הבית הפוך ואת גרג ללא רוח חיים, יצאה מן הדירה ופנתה לשכנים, שהזעיקו את המשטרה. בשלב הראשון נראה האירוע כמו פריצה שהסתבכה: הבית היה מבולגן, רכוש נלקח והכלב הושאר במרתף. העובדה שפמלה הייתה בישיבה במרחק עשרות קילומטרים מן הבית הקשתה בתחילה לראות בה את מבצעת הרצח. 

 

הסדקים בסיפור הכיסוי

סיפור הפריצה לא החזיק מעמד. נערים הם גרועים בשמירת סודות. מידע על מעורבות הנערים החל להסתובב בקרב צעירים בסיברוק. אחד הנערים סיפר לאחרים, והמידע הגיע לאביו של לטיים. האב גם גילה כי אקדח שהיה ברשותו עשוי להיות הנשק ששימש לרצח והעביר אותו למשטרה. בהמשך התברר כי הנשק נלקח, הוחזר למקומו ונוקה לאחר המעשה.  

בתחילת יוני התמקדו החוקרים בפלין, רנדל ולטיים. לאחר ניסיון קצר להתרחק מן האזור הם הסגירו את עצמם, ובאמצע יוני כבר הוחזקו בקשר לרצח. בשלב זה החקירה עברה מפריצה אקראית לקשר בין הנערים לבין פמלה.  

ססיליה פירס הייתה החוליה שהובילה ישירות אל פמלה. היא הייתה תלמידה ומתמחה שעבדה עם פמלה, ביקרה בביתה ושמעה חלק מן השיחות על הרצח. בתחילה הכחישה בפני המשטרה שהיא יודעת דבר. לאחר מעצר הנערים, וכאשר שמעה כי נערה נוספת עלולה להיעצר, חזרה למשטרה ב־14 ביוני וסיפרה על חלקה של פמלה. היא הסכימה להקליט שיחות טלפון ולשאת מכשיר הקלטה בפגישות עמה. 

בשיחות שהוקלטו ב־12 וב־13 ביולי ניסתה פמלה לגרום לססיליה להמשיך לשקר. היא הזהירה אותה שאם תספר את האמת היא עלולה להיחשב שותפה לרצח. היא דיברה על כך שהנערים ביצעו את האירוע כך שייראה כפריצה, והביעה דאגה שאחד מהם יישבר ויודה. היא גם הסבירה כי אם תיעצר, תודה בקשר עם פלין אך תכחיש כל ידיעה על התוכנית. 

אחד הקטעים המשמעותיים ביותר מבחינה פסיכולוגית היה ביטחונה בכך שהרשויות יעדיפו את גרסתה. היא השוותה בין נער הנמצא בכלא וצפוי לעונש כבד לבין עצמה, אישה בעלת מוניטין מקצועי ותפקיד חינוכי, והניחה שהכחשתה תיתפס כאמינה יותר. זהו אולי המפתח להבנת המנטליות שלה יותר מכל ספקולציה על שאיפה לפרסום. היא חשבה במונחים של פערי מעמד: המבוגרת המכובדת מול הנערים הבעייתיים. אותם פערים שאפשרו לה להשפיע עליהם, כך האמינה, יאפשרו לה גם להתנער מהם לאחר מעשה.  

פמלה נעצרה ב־1 באוגוסט 1990. בינואר 1991 הודו פלין, רנדל ולטיים בעבירות מופחתות במסגרת הסדרים והסכימו להעיד נגדה. כך נבנה תיק התביעה משלושה מרכיבים שהשתלבו זה בזה: עדויות הנערים על התכנון, עדותה של ססיליה על השיחות שקדמו לרצח וההקלטות שבהן פמלה ניסתה לשמר את סיפור הכיסוי.  

המשפט והמחלוקת על הראיות

משפטה של פמלה החל במרץ 1991 וזכה לסיקור חריג. הוא נחשב למשפט הרצח הראשון בארצות הברית ששודר בטלוויזיה ברציפות מתחילתו ועד סופו. התביעה הציגה אותה כמבוגרת שהשתמשה באהבה, במיניות ובאיום בדחייה כדי לשלוט בפלין. ההגנה טענה שהנערים התאימו את עדויותיהם לעסקאות שקיבלו ושפלין רצח את גרג מיוזמתו לאחר שפמלה ביקשה להפסיק את הקשר.

  

פמלה הודתה בקשר עם פלין אך הכחישה שתכננה את הרצח או ידעה עליו. ההגנה הצביעה על איכותן הירודה של חלק מן ההקלטות ועל האינטרס של הנערים להטיל עליה את עיקר האשמה. מנגד, ההקלטות הראו כי ידעה פרטים על סיפור הפריצה, חששה מהודאה של אחד המשתתפים וניסתה לשכנע את ססיליה להמשיך לשקר. בנוסף העידו אנשים שססיליה סיפרה להם עוד לפני הרצח על אישה בשם פמלה המחפשת מי שיהרוג את בעלה.  

ב־22 במרץ 1991 הרשיע חבר המושבעים את פמלה בסיוע לרצח מדרגה ראשונה, בקשירת קשר לרצח ובשיבוש עדות. היא נידונה למאסר עולם ללא אפשרות שחרור על תנאי. בית המשפט העליון של ניו המפשייר דחה את ערעורה בשנת 1993 וקבע כי למרות הסיקור התקשורתי העצום לא הוכח שחבר המושבעים שנבחר היה מוטה בפועל.  

פלין ורנדל הורשעו ברצח מדרגה שנייה ונידונו ל־28 שנות מאסר עד מאסר עולם. שניהם שוחררו על תנאי בשנת 2015. לטיים ופאולר, שתפקידיהם היו מצומצמים יותר, שוחררו קודם לכן. פמלה נותרה היחידה מבין המעורבים המרצה עדיין מאסר. ההבדל נובע בעיקר מכך שהנערים הודו, שיתפו פעולה והורשעו בעבירות שאפשרו שחרור על תנאי, בעוד הרשעתה של פמלה ברצח מדרגה ראשונה כשותפה נשאה עונש חובה של מאסר עולם ללא שחרור. 

 

מה הביא את פמלה לעשות זאת?

אין בדיקה פסיכיאטרית מוסכמת המאפשרת לקבוע שפמלה סבלה מנרקיסיזם, פסיכופתיה או הפרעת אישיות אחרת. כינויים כגון מלכת הקרח או סוציופתית היו חלק מן הסיקור ומן המאבק המשפטי, ולא אבחנות שאפשר לבסס עליהן את הסיפור. התנהגות פלילית מחושבת אינה מוכיחה כשלעצמה הפרעה נפשית.

עם זאת, מן הראיות עולה צירוף של כמה מנגנונים פסיכולוגיים.

ראשית, היא התקשתה להשלים עם אובדן שליטה. בגידתו של גרג הייתה לא רק פגיעה רגשית אלא גם פגיעה במעמדה בתוך הנישואים. במקום לקבל גירושים, אי ודאות כלכלית או כישלון אישי, היא חיפשה פתרון שישאיר בידיה את הבית, את התדמית ואת האפשרות להתחיל קשר חדש.

שנית, היא הפכה את פלין לאמצעי. היא העניקה לו קִרבה, חשיבות ותחושה שהוא נבחר על ידה, אך התנתה את המשך הקשר בהסרתו של גרג. זהו שימוש בצורך רגשי של אדם אחר כמנוף תוך ניצול תמימותו. אהבה הפכה למטבע והפרידה לאיום.

שלישית, היא יצרה הצדקה מוסרית פנימית. לפי עדויות הנערים, גרג הוצג כאדם פוגע שלא יאפשר לה לעזוב וע"י הרצח הם עושים מעשה טוב, מצילים אשה שפוגעים בה. כך יכול פלין לראות את עצמו לא כרוצח למען רומן, אלא כמי שמציל אישה שהוא אוהב. זהו תהליך של מסגור מחדש: הקורבן הופך למכשול או לתוקפן, והפגיעה בו מוצגת כמעשה הכרחי.

רביעית, היא הרחיקה את עצמה מן הביצוע. היא לא הייתה בזירה ולא ירתה. מרחק זה אפשר לה כנראה ליצור חלוקה מלאכותית בין התכנון לבין המעשה עצמו. בשנת 2024, לאחר עשרות שנים של הכחשה, היא אמרה בראיון כי בשעתו  הסיטה את האשמה מאחרים ונאחזה בהיגיון מעוות שלפיו מאחר שלא נכחה במקום ולא לחצה על ההדק, לא הייתה אחראית באמת. היא הצהירה אז שהיא מקבלת אחריות מלאה למותו של גרג, אף שעדיין לא מסרה הודאה מפורטת בכל העובדות שבהן הורשעה. 

חמישית, היה בהתנהגותה ביטחון עצמי חריג ביכולתה לשלוט בנרטיב. היא הכינה אליבי, בנתה זירת פריצה, תכננה כיצד תגיב וניסתה לאחר מכן לתאם גרסאות. ההקלטות מראות שהאמינה כי סמכותה ותדמיתה יגנו עליה. זה לא היה רק אובדן שליטה רגשי, אלא גם חישוב קר שהתבסס על הערכת חסר של הנערים, של ססיליה ושל יכולת המשטרה לחבר בין הראיות.

מדוע פלין עשה זאת?

גם את פלין אסור לצמצם לדמות של נער מהופנט שאין לו רצון משלו. הוא הבין שמדובר ברצח, השתתף בניסיון מוקדם, גייס חברים וביצע את המעשה. אחריותו המשפטית והמוסרית ממשית.

אבל הוא גם היה נער בן 15 שנכנס למערכת יחסים סודית עם מבוגרת בעלת סמכות. לדבריו היא נעשתה למרכז חייו, והמשך אהבתה הותנה במעשה. רבים שיזכרו באהבה ראשונה ועוד עם מין בגיל 15, יבינו את אובדן המחשבה ההגיונית שיכול להגרם. כאשר מצרפים לכך את נוכחות החברים, ההבטחה לכסף, הרצון להוכיח בגרות ונאמנות, והסיפור שלפיו הוא מציל אותה מבעל פוגע, אפשר להבין כיצד מחסומים מוסריים שהיו אמורים לעצור אותו נשחקו בהדרגה.

ההסבר אינו שפלין היה טיפש. אנשים, ובמיוחד מתבגרים, יכולים לדעת באופן מופשט שדבר מסוים אסור ובכל זאת לפעול בניגוד לידיעה כאשר הזהות, האהבה, השייכות והפחד מדחייה פועלים יחד. המניפולציה אינה מוחקת את האחריות, והאחריות אינה מוכיחה שלא הייתה מניפולציה.

כיום:

במשך עשרות שנים טענה פמלה שלא תכננה את הרצח. בשנת 2024 קיבלה לראשונה אחריות מלאה למותו של גרג ואמרה כי השתמשה בהסטת אשמה כמנגנון התמודדות. בני משפחתו של גרג טענו שגם ההצהרה הזאת התחמקה מן השאלה מה בדיוק עשתה כדי לגרום לרצח. בשנת 2025 דחתה מושלת ניו המפשייר קלי איוט את בקשתה לקיים דיון בהקלה בעונש. בתחילת 2026 הגישו עורכי דינה עתירה חדשה לביטול ההרשעה, בטענה בין היתר שהסיקור התקשורתי ותמלילי ההקלטות פגעו בהוגנות המשפט. המדינה ביקשה לדחות את העתירה. נכון ליולי 2026, פמלה ממשיכה לרצות מאסר עולם במתקן בדפורד הילס בניו יורק. 

בסופו של דבר, הפסיכולוגיה של הפרשה אינה מסתכמת באישה כריזמטית שהפעילה קסם מסתורי על נערים חסרי דעת. מדובר במערכת כוח קונקרטית: מבוגרת סמכותית שבנתה קשר אסור עם נער, הפכה את אהבתה לתגמול ואת נטישתה לעונש, הציגה את בעלה כמכשול, שילבה את חבריו של הנער באמצעות כסף ונאמנות קבוצתית, והאמינה כי לאחר המעשה תוכל לנצל את מעמדה כדי למחוק את חלקה. הכשל הגדול שלה היה אותה תחושת עליונות, היא חשבה שהנערים הם כלים שאפשר להפעיל ואחר כך להשליך ושהיא יותר חכמה מכולם, כולל המשטרה ויכולה לתמרן את כולם.כעת מאז 1990 ועד היום, מגיל 22 ועד היום היא בכלא, כבר 34 שנים…

https://www.youtube.com/watch?v=7rlyLrvnRXo.youtube

https://www.youtube.com/watch?v=Ff1N0dIGvqQ

https://www.youtube.com/watch?v=t2QHowkD1hU

https://www.youtube.com/watch?v=PLaA_rHE6JU

מדיניות שמירת ראיות, עמוס ברנס

כיום בודאי שומרים ראיות פיזיות, כי יש מודעות לענין ה DNA ובכלל שבעתיד המדע ימצא פתוחים חדשים לזיהוי עבריינים שלא חושבים עליהם כיום.  

 

  ג. לפי GPT:

בישראל לפני עידן הדנ״א:

ראשית צריך להבחין בין שלושה דברים:

1. תיק החקירה, כלומר הודעות, דוחות, צילומים וחוות דעת.

2. תיק בית המשפט.

3. המוצגים החפציים עצמם, כגון בגדים, שערות, דגימות, כלי נשק וחפצים שנמצאו בזירה.

בזמן רצח רחל הלר בשנת 1974 חלה פקודת סדר הדין הפלילי משנת 1969. הפקודה קבעה שאם חפץ הוגש לבית המשפט כראיה, בית המשפט רשאי להורות בתום המשפט מה ייעשה בו. היא לא קבעה כלל מפורש שלפיו כל מוצג בתיק רצח יישמר אוטומטית לצמיתות.

ההיגיון בשמירת מוצגים התקיים גם בלי דנ״א. היה צורך בהם לצורך ערעור, משפט חוזר, בדיקה חוזרת של סוג דם, טביעות אצבע, סיבים, קליעים, שיער וממצאים פתולוגיים. גם אז היה ברור שהמדע עשוי להתקדם ושבדיקה עתידית עשויה להפיק מהמוצג מידע שלא היה אפשר להפיק בזמן החקירה.

בשנת 1986 הותקנו תקנות ארכיונים שלפיהן אין לבער חומר מתיקי רצח ותיקים חמורים מסוימים. בשנת 2015 פירשה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור את התקנות כחלות גם על מוצגים פיזיים המוחזקים במשטרה, בפרקליטות ובמכון לרפואה משפטית. היא קבעה כי אין סמכות להשמיד חומר מתיק רצח.

אולם הפרשנות הזאת לא נותרה חד משמעית. בשנת 2018 קבע הרכב אחר של העליון בעניין ראדה כי המסגרת העיקרית לטיפול בחפצים היא פקודת סדר הדין הפלילי ולא חוק הארכיונים. בשנת 2019 הובהר שהדיון בהשמדה היה בגדר הערת אגב, ולכן השאלה המשפטית נשארה במידה רבה בלתי פתורה. אפילו הנחיית פרקליט המדינה(https://www.gov.il/BlobFolder/dynamiccollectorresultitem/07-016-00/he/07.16.pdf)

מודה שבמשך שנים לא היו נהלים מסודרים ואחידים.

הבעיה לא הייתה רק משפטית. מבקר המדינה מצא הזנחה קשה ומתמשכת במחסני המוצגים, מחסור במקום, מוצגים שאוחסנו בתנאים בלתי מתאימים, פריטים שלא היה אפשר לשייך לתיק, ומקרים של אובדן והשמדה. המבקר ציין שרק בשנת 2015 החל שינוי ממשי במדיניות, אף שבית המשפט העליון התריע בנושא כבר בשנת 1997.

(https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Pages/Reports/58-23.aspx)

לכן, לגבי שנות השבעים, המסקנה היא שלא הייתה בישראל מערכת ברורה, אחידה ומעשית של שמירת כל הממצאים הביולוגיים בתיקי רצח לצמיתות.

מה קרה בתיק רחל הלר?

בעת הכנת בקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, בסוף שנות התשעים, בדקו סנגוריו אם אפשר להפיק דנ״א משני מוצגים:

1. המכנסיים שלבשה רחל הלר, שעליהם נמצאו כתמי דם וחומר ביולוגי.

2. צלוחית זכוכית שבה נשמר חומר ביולוגי שנאסף במהלך הבדיקה הרפואית.

נערכה התייעצות עם פרופסור בארי שק, ממייסדי פרויקט החפות בארצות הברית, ועם ראש המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה, דוקטור יוסי אלמוג. ברנס הסכים לבדיקת המוצגים ולהשוואת הממצאים אליו.

המשטרה ערכה חיפוש, אך הודיעה כי המכנסיים נעלמו וכי הצלוחית הושמדה בניגוד לנהלים. הדברים אינם רק טענה תקשורתית של ברנס. הם מופיעים בהחלטתה של השופטת דליה דורנר, אשר כתבה כי המשטרה איבדה את המכנסיים והשמידה את הצלוחית ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות לברר את האמת.

(https://innocenceclinic.huji.ac.il/sites/default/files/theinnocenceprojectclinic/files/mkh_303299_mvs_brns_n_mdynt_yshrl_nv_3_354.pdf)

בבקשה עצמה נכתב כי המכנסיים נשלחו ככל הנראה שנים קודם לכן למעבדה באנגליה, אך הטכנולוגיה שהייתה קיימת אז לא אפשרה להפיק מהם תוצאה גנטית. לאחר מכן לא היה אפשר לאתרם.

(https://www.gov.il/BlobFolder/reports/public_defender_judicial_documents/he/retaril_baranes.pdf)

לא הצליחו לבצע את ההשוואה משום ששני המוצגים החיוניים כבר לא היו קיימים בידי המשטרה. אחד נעלם ואחד הושמד. מעולם לא התקבלה תוצאת דנ״א שזיכתה את ברנס או קשרה אדם אחר לרצח.

המשפט החוזר אושר בשל הצטברות של פגמים חמורים בחקירה ובמשפט, ובהם עדויות שקר של שוטרים, התנהלות פסולה בחקירה ואובדן הראיות. בהמשך ביקשה המדינה לבטל את כתב האישום וברנס זוכה בלי שנשמעו הראיות מחדש. לכן זה היה זיכוי משפטי, אך לא הכרעה מדעית בשאלה מי רצח את רחל הלר.

(https://www.gov.il/he/pages/roots_2002a)

ד. לגבי ארצות הברית

אכן יש מקרים שבהם מוצגים נשמרו זמן רב מאוד. בתיק רצח כפול ממונטנה משנת 1956 נשמרה דגימה על זכוכית מעבדה. היא נבדקה בשנת 2001, ולבסוף סייעה בשנת 2021 לזהות את החשוד באמצעות גנאלוגיה גנטית, כעבור 65 שנה. הדגימה נאספה כשלושים שנה לפני שהדנ״א נכנס לבתי המשפט האמריקניים.

(https://www.forensicmag.com/576738-Genealogy-Solves-1956-Murder-of-Two-Montana-Teens/)

אבל אין להסיק מכך שבארצות הברית נהגו תמיד לשמור ראיות 70 או 80 שנה. מדובר באלפי משטרות, מעבדות, בתי משפט ומדינות בעלות נהלים שונים. מחקר ארצי שפורסם בשנת 2011 מצא שאפילו אז, זמן רב לאחר מהפכת הדנ״א, רק ב 50% ממחצית ממחלקות המשטרה הייתה מדיניות לשמירת ראיות ביולוגיות מתיקיהם של מורשעים.

(https://www.ojp.gov/library/publications/evidence-retention-policies-us-law-enforcement-agencies-implications-unsolved)

החובה הפדרלית המפורשת לשמור ראיות ביולוגיות בתיקים פדרליים מסוימים נחקקה רק בשנת 2004. היא אינה חלה אוטומטית על כל תיק מדינתי או מקומי בארצות הברית.

(https://uscode.house.gov/view.xhtml?req=%28title%3A18+section%3A3600A+edition%3Aprelim%29)

לכן הניסוח המדויק הוא: בארצות הברית היו גופים ששמרו ראיות במשך 60 שנה ויותר, לפעמים מתוך מדיניות ולפעמים מפני שהתיק נשאר פתוח או שהמוצגים פשוט לא בוערו. אבל הטענה שהייתה שם מדיניות כללית לשמור את כל ראיות הרצח במשך 70 או 80 שנה עוד לפני הדנ״א אינה נכונה. בתיק ברנס, לעומת זאת, מדובר בכשל ממשי ומתועד, שמנע בדיקה אשר הייתה עשויה להכריע לפחות אם החומר הביולוגי מתאים לברנס או שולל אותו.

בברלי ברונו

 טרו קריים,טקסס: הרוצח של בברלי ברונו נעצר באיחור של 45 שנה בזכות ההתפתחות בטכנולוגית ה DNA. המניע לרצח: ויכוח על כסף וביטוח חיים  

  https://www.youtube.com/watch?v=J1T-o47f9TI

במשך 45 שנה נשאר רצח דיילת האוויר בברלי ״קייסי״ ברונו אחד התיקים הבלתי מפוענחים של גרייפוויין, טקסס. בגדי הלילה שנשמרו מאז 1981 נשאו כתם דם של גבר שזהותו לא הייתה ידועה. רק לאחר שחוקרים אספו בקבוקי משקה מהאשפה של אדם שהיה חשוד מהרגע הראשון, בוצעה התאמת דנ"א שהובילה למעצרו ולהעמדתו לדין.

לארי דין בראון, בן 79, נעצר בקולורדו ב־8 ביוני 2026. ב־29 ביוני הגיש נגדו חבר מושבעים גדול במחוז טרנט כתב אישום ברצח, וב־14 ביולי הוא הועבר לטקסס ונכלא בבית המעצר המחוזי. בראון מואשם כי חנק את ברונו באמצעות ידיו או כבל חשמלי. הוא מכחיש באמצעות סנגורו את משמעות הראיות, וככל נאשם הוא נחשב חף מפשע כל עוד לא הורשע.

הרצח בדירה

ברונו, בת 35 ודיילת ותיקה בחברת התעופה בראניף, נמצאה ללא רוח חיים בדירת בן זוגה בגרייפוויין ב־13 בפברואר 1981. בן זוגה סיפר כי היא ישנה כאשר יצא בבוקר לעבודתו בבראניף. לאחר שלא השיבה לשיחותיו, הוא חזר לדירה בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים ומצא אותה בסלון. דלת הכניסה הייתה סגורה אך לא נעולה.

הנתיחה קבעה כי ברונו נחנקה בשעות הבוקר המאוחרות. בדירה נמצאו סימנים לכך שנאבקה בתוקף, אך לא נמצאה עדות לתקיפה מינית או לפריצה. החוקרים העריכו כבר אז כי היא הכירה את מי שנכנס לדירה. דיווח עיתונאי שהתפרסם חודשים אחדים לאחר הרצח תיאר כיצד המשטרה בדקה את בן הזוג ואנשים נוספים, אך לא הצליחה לגבש ראיות מספיקות נגד איש מהם.

הפצע בידו של בעל החברה הטובה

ביום הרצח ביקשו החוקרים לשוחח עם תלמה בראון, חברתה הטובה של ברונו ודיילת בבראניף. תלמה הייתה באותה עת בטיסה בינלאומית, ולכן פגשו החוקרים את בעלה, לארי בראון, שעבד בעבר כטייס וכמהנדס טיסה בחברה.

על פי תצהיר המעצר, אחד החוקרים תיאר את תשובותיו של בראון כחמקניות והבחין בפצע טרי באגודל ידו הימנית. בראון אמר מאוחר יותר כי נפצע בעבודתו, הסבר שהחוקר סבר כי אינו מתאים למראה הפצע. בתחילה הוא שיתף פעולה ונחקר כמה פעמים, אך לאחר שהשאלות נעשו ישירות יותר סירב להמשך תשאול, למסירת טביעות אצבע, לבדיקת פוליגרף ולצילום פציעותיו. עצם הסירוב אינו ראיה לאשמה, אך הפרטים נשמרו בתיק החקירה.

הבית, השריפות והוויכוח על הביטוח

החשד נגד בראון קיבל משמעות נוספת בשל סכסוך כלכלי שקדם לרצח. ברונו ותלמה בראון היו בעבר שותפות לדירה ורכשו יחד בית בדאלאס. בהסכם ביניהן נקבע שגם אם אחת תעזוב או תינשא, היא תמשיך לשאת בחלקה במשכנתה עד שיימצא הסדר חלופי. למשכנתה צורף גם ביטוח חיים שהיה אמור לפרוע חלק מהחוב במקרה שאחת מהן תמות.

לאחר שתלמה נישאה ללארי, בני הזוג רכשו בית נוסף בגרייפוויין. לארי פוטר מעבודתו בבראניף, ולפי החוקרים המשפחה נקלעה ללחץ כספי. בני הזוג ביקשו מברונו למכור את הבית בדאלאס, למצוא שותפה חדשה או לשחרר את תלמה מחובת התשלום. ברונו סירבה.

בנובמבר 1980, כאשר ברונו הייתה מחוץ לעיר במסגרת עבודתה, פרצה שריפה בבית. לאחר שכובתה פרצה באותו לילה שריפה נוספת. חוקרים שבחנו את האירועים לאורך השנים סברו שמדובר בהצתה מכוונת.

בראון היה בעל חלק בחברת בנייה וטיפל בשם הנשים בתביעת הביטוח. לפי תצהיר המעצר, הצעות המחיר שהגישו החברות הקשורות אליו היו גבוהות במידה ניכרת מהערכת חברת הביטוח. משפחת ברונו סיפרה כי הוא ניסה לשכנע אותה לחתום על מסמכים שבהם נופחו עלויות השיקום, כדי שחברת הבנייה שלו תבצע את העבודה והכסף העודף יחולק כרווח. אלה טענות המשטרה, שטרם הוכחו בבית המשפט.

שלושה ימים לפני הרצח הגיע בראון לדירתה של ברונו וניהל עמה ויכוח סוער על מסמכי הביטוח. אמה סיפרה למשטרה כי בתה אמרה שהיא מפחדת ממנו. בראון עצמו אישר בחקירה בשנת 1981 כי הגיע לדירה וניסה לקבל את חתימתה. לאחר מותה התברר, לפי התצהיר, שתלמה בראון זייפה את חתימתה של ברונו על מסמכי הביטוח.

הראיה שנשמרה במשך עשרות שנים

למרות החשדות, למשטרה לא הייתה בשנת 1981 ראיה מדעית שקשרה את בראון לזירת הרצח. פריצת הדרך הראשונה הגיעה בדצמבר 2010, כאשר בגדי הלילה של ברונו ומוצגים נוספים נשלחו למעבדה באוניברסיטת צפון טקסס. המעבדה הפיקה מכתם דם פרופיל דנ״א של גבר לא מזוהה. הפרופיל הוזן למאגר הארצי CODIS, אך לא נמצאה התאמה.

בשנת 2025 החל בלש משטרת גרייפוויין לבחון מחדש את כל חומר החקירה, בשיתוף כוח המשימה החדש לתיקים קרים של התביעה במחוז טרנט. בפברואר 2026 התבקש משרד השריף במחוז לרימר שבקולורדו, שם התגורר בראון, לסייע בהשגת דגימת דנ״א.

החוקרים עקבו אחר ביתו ואספו אשפה שהונחה לפינוי ברחוב. בין החפצים היו שני בקבוקי משקה שמהם נלקחו מטושים לבדיקה. בדיווח נוסף נמסר כי נאסף גם בקבוק של רוטב ברביקיו.

ב־28 במאי התקבלה תוצאת המעבדה: הדנ"א בזירת הרצח מתאים לדנ"א של בראון.

המעצר וטענות ההגנה

בעקבות תוצאת הדנ״א, הסכסוך הכספי, העימות שקדם לרצח והפרטים שנאספו בחקירה המקורית, הוצא נגד בראון צו מעצר. לאחר מעצרו בקולורדו והגשת כתב האישום הוא ויתר על התנגדות להסגרתו והועבר לטקסס.

הערבות נקבעה על שני מיליון דולר. סנגורו, בריאן הלר, ביקש להפחיתה וטען כי מרבית תיק התביעה נסיבתי, שחלק מהעדים כבר אינם בחיים ושגם אם הדנ״א אכן שייך לבראון, ייתכן שיש לכך הסבר תמים מאחר שהוא וברונו הכירו ובילו באותו מעגל חברתי. בית המשפט לא נענה בשלב זה לבקשה.

אחותה של ברונו, קרול ברונו מאלסון, תיארה את המעצר כרגע משמח ומכאיב בעת ובעונה אחת. לדבריה, המשפחה המתינה לכך 45 שנה, אך שום הליך משפטי לא יחזיר את החיים שנלקחו מאחותה. היא ביקשה שברונו תיזכר כאישה אוהבת, שמחה ומלאת תקוות, והוסיפה כי כבר עבר זמן רב יותר מאז מותה מכפי שהספיקה לחיות.

כתם דם שלא היה ניתן לזהותו בשנת 1981 הפך, בזכות טכנולוגיית דנ״א מודרנית ושני בקבוקים שנזרקו לאשפה, לראיה המרכזית שהחזירה לבית המשפט תיק רצח בן 45 שנה.

כאמור בשנת 2010 הצליחה המעבדה להפיק מכתם הדם שעל בגדיה של ברונו פרופיל דנ״א של גבר לא מזוהה. הפרופיל הוכנס למאגר CODIS, אך לא נמצאה התאמה כי במאגר הזה יש רק עבריינים מורשעים, והדנ״א של בראון לא היה במאגר. ואולם בכך לא היה צריך להסתיים הטיפול.

החוקרים יכלו לבקש מבראון למסור דגימה מרצונו. אילו סירב, הם יכלו לנסות להשיג צו שיפוטי, או פשוט לעקוב אחריו ולאסוף חפץ שהשליך, בדיוק כפי שעשו בשנת 2026. הפסיקה הפדרלית בארצות הברית קובעת בדרך כלל שאין ציפייה חוקתית לפרטיות באשפה שהונחה מחוץ לבית לצורך פינוי, ולכן אפשר לאסוף אותה ללא צו חיפוש. העיקרון הזה נקבע כבר בשנת 1988, הרבה לפני שהופק הפרופיל בתיק.

גם מבחינה חקירתית בראון לא היה אדם מקרי שהיה צריך לאתר באמצעות אילן יוחסין גנטי. שמו הופיע בתיק מראשיתו. החוקרים ידעו על הפצע הטרי בידו, על הוויכוח עם ברונו שלושה ימים לפני הרצח, על הסכסוך הכספי, על השריפות ועל מסמכי הביטוח. לכן, ברגע שהתגלה דנ״א גברי בכתם דם, ההשוואה אליו הייתה מתבקשת מאוד.

המסמכים שפורסמו אינם מספרים על ניסיון כזה. נאמר רק שהפרופיל הוזן ל CODIS ולא נמצאה התאמה, ולאחר מכן נראה שהתיק שוב נותר ללא טיפול פעיל. רק בשנת 2025 קיבל הבלש ג׳ונסון את התיק, עבר מחדש על החומר וחיבר בין ראיית הדנ״א לבין החשדות הישנים. בתחילת 2026 הוא פנה למשטרת קולורדו, וזו אספה את בקבוקי המשקה מאשפתו של בראון.

זהו כשל של ניהול החקירה, התיק לא הוקצה אז לבלש שבחן אותו מחדש לעומק, תוצאת המעבדה נבדקה רק מול המאגר הממוחשב, וכאשר המאגר לא הניב התאמה איש כנראה לא המשיך לשלב המתבקש של בדיקת החשודים הידועים.

סנגורו של בראון העלה בדיוק את השאלה הזאת: מדוע, אם מרשו היה חשוד מוכר והפרופיל הופק כבר בשנת 2010, לא ניסתה המשטרה להשוות ביניהם במשך 15 שנה. השאלה עשויה לשמש את ההגנה כדי לתקוף את יסודיות החקירה, אף שהיא אינה מבטלת כשלעצמה את תוצאת הדנ״א.

הראיות נגד וונדי

 https://www.youtube.com/watch?v=w8xaGY5iJ6E

### Summary of Video Content on the Dan Markel Estate and Related Developments

---

### 1. Letter from Wendy Adelson’s Attorney to Personal Representatives of Dan Markel’s Estate

Less than a month after Dan Markel’s murder, Wendy Adelson, his ex-wife and mother of his children, retained attorney Peter Foreman to assert her and her children’s legal rights concerning the administration of Dan Markel’s estate. Foreman wrote to Sarah Butters, who represented Phil and Shelly Markel, the appointed personal representatives of the estate. The letter raises several significant procedural and substantive challenges:

- **Questioning Beneficiary Listings:** Foreman pointed out that Cheryl and Phil Markel were listed as beneficiaries on the estate docket, querying whether this was an error by the court clerk.

- **Lack of Statutory Notice:** Foreman emphasized that the court records did not show any statutory notice being given, a legal requirement preceding the appointment of fiduciaries. He requested copies of all formal and informal notices related to the estate administration and fiduciary appointments.

- **Demand for Documentation:** To prepare for a meeting with Wendy, Foreman requested all documents filed with the court, including petitions, affidavits of heirs, notice of confidential information, and any future filings.

- **Charles Schwab Account and Asset Information:** Foreman revealed that the joint Charles Schwab account had less than $1,000 and was primarily used for child support deposits. Additionally, Wendy had been unable to obtain any further detailed information on probate or non-probate assets of the estate.

- **Preservation of Wendy’s Rights:** Foreman stressed Wendy’s role as the natural guardian of her children and her intention to be appointed guardian of their property, underscoring the importance of protecting her children’s interests and maintaining familial relations with Dan Markel’s family.

- **Criticism of Conduct:** He also criticized the conduct of the Markels (Phil and Shelly) to date for not reflecting well on them.

The letter reflects a formal and strategic assertion of Wendy Adelson’s guardianship rights and a clear legal challenge to procedural irregularities in the estate administration.

---

### 2. Discrepancy Between Wendy’s 2019 Trial Testimony and Legal Actions

During the 2019 trial related to Dan Markel’s murder, Georgia Capelman questioned Wendy Adelson about her stance on the appointment of Shelly and Phil Markel as personal representatives of Dan’s estate. Wendy denied objecting or seeking their removal.

However, the 2014 letter from Foreman contradicts this testimony by demonstrating that Wendy’s legal counsel did, in fact, challenge the appointment process of Phil and Shelly Markel as fiduciaries. This discrepancy highlights the complexity of the family and legal dynamics, possibly reflecting strategic legal positioning or changing priorities over time regarding estate control.

---

### 3. Judicial Connections and Potential Conflicts of Interest

The order appointing Phil and Shelly Markel as personal representatives was signed by former Judge Jackie Fulford. Notably, Fulford later represented Donna Adelson, who was convicted as one of Dan Markel’s killers.

This fact raises questions about potential conflicts of interest or ethical considerations given her role both in judicial authorization relating to the estate and later defense representation in the murder case. While the video does not accuse any wrongdoing, it highlights the unusual sequence of judicial and legal roles intertwining within the case.

---

### 4. Insights from Deep Dive True Crime Hosts on Evidence and Trial Proceedings

The video transitions to a discussion between Jason and Georgia, hosts of Deep Dive True Crime, who reflect on evidentiary details and trial strategy surrounding the case:

- **Donna Adelson’s 2014 Day Planner:** Found over nine years later after Donna Adelson’s 2023 arrest, the planner contained a critical clue—the victim’s current vehicle tag number, which was otherwise unknown to investigators. Since Wendy was divorced from Dan Markel since 2012 and had his license plate number recorded, this implicated how such information might have circulated to the killers, suggesting a family connection or insider knowledge.

- **Trial Evidence Review:** The hosts acknowledge the difficulty of balancing which pieces of evidence to present at trial, constantly debating relevance and strategy. Many small but potentially important details, such as money paid (e.g., “pay Katie” entered in Donna’s planner), were initially overlooked but later identified during trial preparation.

- **Uncertainty about Missed Evidence:** They express ongoing efforts to review the case files, implying that still undisclosed data might exist, reflecting the complex evidentiary environment of the case.

---

### 5. Update on Luis Rivera, a Co-defendant

Luis Rivera, once a co-defendant, has undergone significant personal development during the incarceration period:

- He obtained a GED and has improved literacy skills.

- Rivera has made efforts to communicate with victims' families, including sending an attempted apology letter to Ruth Markel.

- This evolution in Rivera’s character is noted with cautious optimism, although the communications are described as “not great,” indicating limited success in reconciliation.

---

### 6. Prosecutorial Challenges With Cooperating Witnesses

Georgia Capelman discusses the unique and difficult scenario involving “flipping” a convicted defendant—Katie, who is serving life—to testify against co-defendants. Key points include:

- **Rarity of Such Flips:** Prosecutors often encourage co-defendants to cooperate, but flipping someone already convicted and serving a life sentence is highly unusual and ethically complex.

- **Impact on Jury Verdict:** To offer Katie any leniency or deal for cooperation would require setting aside the jury’s verdict, which is challenging and emotionally difficult for the prosecution team.

- **Uncertainty Over Outcome for Katie:** The future legal status of Katie remains uncertain, exemplifying the fraught negotiations and moral complexities prosecutors face in managing high-profile and emotionally charged cases.

---

### 7. Anticipation of an Upcoming Interview with Ruth Markel

The video closes by previewing an upcoming interview with Ruth Markel, who remains actively seeking justice nearly 12 years after Dan Markel’s murder. This forthcoming episode promises further insights into the family’s ongoing fight and emotional journey through the extended legal saga.

---

### Key Insights and Observations

- **Legal Maneuvering Over Estate Control:** Wendy Adelson’s legal team was proactive in asserting guardianship rights and scrutinizing the legal procedures used for estate administration, revealing family tensions beyond the immediate murder investigation.

- **Trial Testimony vs. Legal Reality:** Wendy’s public denial of objecting to the personal representatives contrasts sharply with documented legal challenges, underscoring the complex interplay of litigation, family dynamics, and public narrative.

- **Intersection of Judicial and Defense Roles:** The crossover in Jackie Fulford’s roles raises important questions about legal ethics and potential conflicts that may have affected estate administration and defense strategies.

- **Evidence Complexity in High-Profile Cases:** The case exemplifies the difficulties in managing voluminous evidence, identifying key exhibits, and the potential for critical details to initially be overlooked.

- **Humanizing the Defendants:** Updates on co-defendants like Luis Rivera illustrate rehabilitation and ongoing efforts to engage with victims' families, adding complexity to the criminal justice narrative.

- **Prosecutorial Dilemmas:** The rare and difficult decision to enlist a life-sentenced co-defendant as a cooperating witness highlights broader challenges in securing justice while maintaining the integrity of jury verdicts.

---

### Conclusion

This content offers a multifaceted exploration of the aftermath of Dan Markel’s murder, focusing particularly on estate administration disputes, evidentiary discoveries, trial complexities, and evolving legal strategies over nearly a decade. The involvement of family members, legal representatives, and judicial figures interlinks with the criminal investigation to form a layered narrative of justice, family, and legal maneuvering. Upcoming interviews and ongoing legal updates serve to deepen the understanding of this enduring and complex true crime case.