תקציר בחמש שורות:
הראיות מצביעות על כך שבריאן קוהברגר לא נכנס באקראי לבית ברחוב קינג, אלא הכיר את המקום ובחר בו מראש.
המסלול שלו בתוך הבית מחזק את האפשרות שמאדי מוגן או קיילי גונקלבס היו היעד המקורי, בעוד זאנה קרנודל ואיתן צ'ייפין נקלעו למסלולו.
אין הוכחה פומבית מי משתי הצעירות הייתה המטרה, כיצד קוהברגר גילה אותן, או מה בדיוק היה המניע שלו.
הרקע שלו מאפשר להעלות השערה על שילוב של בדידות, תסכול ביחסים עם נשים, קנאה, טינה וצורך בשליטה, אך זו אינה מסקנה שהוכחה.
התמונה הסבירה ביותר היא של פיקסציה שהתפתחה קודם לכן על אחת הצעירות או על הבית, ולא של החלטה ספונטנית לרצוח אנשים זרים לחלוטין.
פרשת הרצח של ארבעת הסטודנטים באיידהו מעוררת עד היום שאלה מרכזית שנותרה ללא תשובה מלאה גם לאחר הודאתו של בריאן קוהברגר באשמה: מדוע דווקא הבית ברחוב קינג, ומדוע דווקא האנשים שהיו בו באותו לילה. כאשר מחברים את הראיות הפורנזיות, תנועתו של קוהברגר בתוך הבית, היכרותו האפשרית עם האזור, הרקע האישי שלו והמידע שנחשף לאחר מעצרו, מתקבלת תמונה שמאפשרת לבנות תרחיש סביר למדי, אך עדיין אי אפשר להפוך אותו לעובדה מוכחת.
אחת הנקודות החשובות ביותר היא סדר התקיפה. קוהברגר נכנס לבית דרך הקומה השנייה, אך לא תקף מיד את האדם הראשון שהיה יכול למצוא. לפי שחזור החוקרים, הוא עלה ישירות לקומה השלישית, שבה נמצאו מאדי מוגן וקיילי גונקלבס. עצם העובדה שהוא עלה לשם מיד משמעותית מאוד, משום שבקומה השנייה היו חדרים נוספים, כולל החדר שבו שהו זאנה קרנודל ואיתן צ'ייפין. ההתנהגות הזאת מתיישבת הרבה יותר עם אדם שבא לבית כאשר יש לו יעד מסוים מאשר עם תוקף שבוחר קורבנות באקראי תוך כדי תנועה.
לפי השחזור המשטרתי, קיימת אפשרות שקוהברגר אפילו בדק תחילה את חדרה של קיילי, מצא אותו ריק, ואז הגיע לחדרה של מאדי, שבו שתי הצעירות ישנו יחד. גם אם השחזור הזה אינו מוכיח בוודאות שקיילי הייתה המטרה, הוא מעלה אפשרות שקוהברגר הכיר לא רק את הבית אלא גם את חלוקת החדרים בתוכו. הבית עצמו היה בעל מבנה לא רגיל, ולכן העובדה שהוא הצליח להגיע במהירות לקומה השלישית ולחדר מסוים מחזקת את ההשערה שלא מדובר בבחירה מקרית.
מאדי וקיילי נמצאו יחד במיטה. מאדי הייתה בביתה הקבוע, בעוד קיילי כבר לא התגוררה בבית באותה צורה כמו קודם וחזרה לשם באותו סוף שבוע. מכאן נוצרה אחת השאלות החשובות ביותר בתיק. אם קוהברגר עקב אחרי הבית במשך תקופה, מי הייתה האדם שהוא ציפה למצוא שם. האפשרות שמאדי הייתה המטרה מקבלת חיזוק מן העובדה שהיא הייתה הדיירת הקבועה של החדר שאליו הגיע, בעוד נוכחותה של קיילי באותה מיטה באותו לילה הייתה פחות צפויה. מצד שני, אם אכן בדק קודם את חדרה של קיילי, אפשר לטעון שגם היא הייתה עשויה להיות האדם שחיפש. אין כיום ראיה שמאפשרת להכריע בין השתיים.
חשוב גם לדייק במה שידוע על ההתנגדות של הקורבנות. אי אפשר לקבוע בוודאות שרק קיילי וזאנה נלחמו בו, בעוד מאדי ואיתן היו חסרי הכרה לחלוטין. מאדי נמצאה במיטה ונראה שנפגעה כאשר שכבה שם. עם זאת, נמצאו אצלה גם פציעות בגפיים העליונות, שיכולות להיות קשורות לניסיון להגן על עצמה, אם כי אי אפשר לדעת בוודאות אם הייתה בהכרה מלאה או אם הספיקה לנהל מאבק משמעותי. גם איתן נפגע כאשר היה במיטה, אך אין ראיה שהוא היה חסר יכולת להתנגד רק בגלל אלכוהול.
רמת האלכוהול בדם של הקורבנות דווקא מלמדת שצריך להיזהר מהסקת מסקנות כאלה. מאדי הייתה בעלת רמת האלכוהול הגבוהה ביותר. זאנה הייתה גם היא שיכורה מאוד, ובכל זאת הייתה ערה, השתמשה בטלפון סמוך למועד הרצח, ולפי שחזור הזירה כנראה נעה לאחר שכבר נפצעה. איתן היה בעל רמת אלכוהול נמוכה יותר מזו של זאנה. לכן אין בסיס לומר שהוא היה שיכור מכדי להתנגד. ייתכן פשוט שהוא הותקף מתוך שינה ונפצע קשה לפני שהספיק להבין מה מתרחש.
איתן הוא נקודה חשובה במיוחד בניסיון להבין את התכנון של קוהברגר. איתן כלל לא התגורר בבית. הוא היה בן זוגה של זאנה והתארח אצלה באותו לילה. אם קוהברגר תכנן את הרצח על בסיס מעקב אחר דיירי הבית, הוא לא היה יכול להיות בטוח שאיתן יהיה שם. העובדה שאיתן היה גבר צעיר וחזק יחסית הופכת אותו לסיכון משמעותי עבור תוקף שמשתמש בסכין. תוקף כזה תלוי מאוד בהפתעה. אדם צעיר שמתעורר בזמן, מצליח לתפוס את ידו, להיאבק בו או לצעוק לעזרה יכול לשנות את כל מהלך האירוע.
לכן האפשרות שאיתן היה מטרה מתוכננת מראש נראית חלשה יותר. הרבה יותר סביר שהוא הפך לקורבן משום שהיה בחדרה של זאנה כאשר קוהברגר הגיע לשם. הדבר מתאים גם לשחזור שלפיו קוהברגר פנה תחילה לקומה השלישית ורק לאחר מכן הגיע לאזור של זאנה ואיתן. אם כך היה, ניתן להעלות אפשרות שהרצח התחיל כתקיפה ממוקדת בקומה השלישית והתרחב כאשר קוהברגר נתקל באנשים שלא ציפה בהכרח לפגוש.
זאנה הייתה ככל הנראה ערה בזמן שהרצח כבר התרחש. הטלפון שלה היה פעיל דקות ספורות לפני ההתקפה, והיא קיבלה משלוח מזון זמן קצר קודם לכן. דילן מורטנסן שמעה קולות ואחר כך בכי מאזור החדר של זאנה. מבחינה התנהגותית, זה מתאים לתרחיש שבו קוהברגר ירד מהקומה השלישית, נתקל בזאנה או הבין שהיא ערה, ואז נאלץ להתמודד עם מצב שלא היה חלק מן התכנון המקורי שלו. אם זאנה ראתה אותו או שמעה אותו והפכה לעדה פוטנציאלית, היא הפכה מבחינתו לבעיה מיידית. לאחר מכן איתן, שהיה בחדרה, הפך לעד נוסף ולסיכון פיזי.
מכאן עולה גם השאלה מדוע דילן מורטנסן ובת'אני פאנקי נשארו בחיים. אם קוהברגר נכנס לבית במטרה לחסל את כל מי שנמצא בו, קשה להסביר מדוע לא עבר מחדר לחדר עד שהרג את כולם. בת'אני הייתה בקומה התחתונה, מחוץ למסלול המרכזי שלו. דילן הייתה בקומה השנייה, והוא אף עבר קרוב מאוד לחדרה בדרכו החוצה. דילן פתחה את הדלת וראתה גבר לבוש שחורים ומכוסה חלקית בפניו חולף על פניה לכיוון היציאה.
ייתכן שקוהברגר כלל לא ראה אותה בגלל התאורה, זווית העמידה והמהירות שבה יצא. אפשרות אחרת היא שהוא הבחין בה אך החליט שאין לו עוד זמן. בשלב הזה, אם זאנה ואיתן אכן היו קורבנות לא מתוכננים, הוא כבר הרג ארבעה אנשים במקום אחד או שניים. היו קולות בבית, הכלב נבח, זאנה הייתה ערה והתקיפה נמשכה זמן רב יותר מכפי שאולי ציפה. בכל רגע נוסף גדל הסיכון שמישהו יתקשר למשטרה או שעוד אדם יתעורר וינסה לעצור אותו. לכן ייתכן שהוא פשוט ברח.
העובדה ששתי שותפות נשארו בחיים מחזקת את האפשרות שמטרתו המקורית לא הייתה לרצוח את כל יושבי הבית. הדבר מתאים יותר למתקפה ממוקדת שהסתבכה והתרחבה. מאדי וקיילי נראות בהקשר הזה כמוקד הראשוני, ואילו זאנה ואיתן נראים יותר כמו קורבנות שנכנסו למסלולו במהלך הבריחה או לאחר שהבין שהם ערים.
השאלה הבאה היא כיצד קוהברגר בכלל הגיע למאדי או לקיילי. האפשרות שהוא פשוט נסע במקרה ברחובות מוסקו, בחר בית אקראי, נכנס אליו, עלה ישירות לקומה הנכונה ומצא במקרה את שתי הצעירות קשה מאוד לקבל. כל שרשרת האירועים מצביעה הרבה יותר על היכרות קודמת עם הבית ועל בחירתו מראש.
קוהברגר למד באוניברסיטת וושינגטון סטייט בפולמן, אך פולמן ומוסקו הן שתי ערים אוניברסיטאיות סמוכות מאוד. הנסיעה ביניהן קצרה, וסטודנטים משתי הערים נוסעים ביניהן באופן שגרתי. קוהברגר עצמו הסתובב במוסקו פעמים רבות. נתוני הסלולר שלו הראו שהטלפון שלו התחבר פעמים רבות לאנטנות ששירתו את האזור שבו נמצא הבית, כולל בשעות הלילה המאוחרות. הנתונים האלה אינם מוכיחים שבכל פעם הוא עמד ממש מול 1122 קינג רואד, אבל הם בהחלט מראים שהאזור לא היה זר לו.
אחת האפשרויות היא שהוא ראה במקרה את מאדי או את קיילי במקום ציבורי במוסקו. זו יכולה הייתה להיות מסעדה, בר, חנות, אירוע, רחוב או כל מקום אחר שבו סטודנטים מסתובבים. היא אפילו לא הייתה צריכה לדבר איתו. מספיק שאחת מהן משכה את תשומת לבו. מכאן הוא יכול היה לברר את שמה, למצוא אותה ברשתות החברתיות ולהתחיל לעקוב אחרי חייה.
האפשרות של רשתות חברתיות נשארה לאורך כל החקירה חשובה. בני משפחת גונקלבס הציגו בעבר חשבון שלטענתם היה קשור לקוהברגר ושעקב אחרי קיילי ומאדי, אך הדבר לא אומת בצורה שמאפשרת להתייחס אליו כראיה מוצקה. החוקרים עצמם ביקשו נתונים ממטא כדי לבדוק אם היו אינטראקציות בין קוהברגר לבין הקורבנות. בסופו של דבר התביעה אמרה שלא נמצאה ראיה לקשר ישיר ביניהם לפני הרצח.
אבל היעדר קשר ישיר אינו אומר שלא הייתה צפייה חד צדדית. אדם יכול לעקוב אחרי חשבון ציבורי, לצפות בתמונות, ללמוד מי החברות של אדם מסוים, להבין באיזה בית הוא גר, לזהות בני זוג וחברים וללמוד את שגרת חייו, בלי לשלוח אפילו הודעה אחת. לכן העובדה שלא נמצאו התכתבויות אינה שוללת לחלוטין את האפשרות שקוהברגר עקב אחרי אחת מהצעירות באינסטגרם או ברשת אחרת.
תרחיש סביר הוא שילוב בין מפגש בעולם האמיתי לבין מעקב ברשת. קוהברגר יכול היה לראות את מאדי או קיילי במוסקו, לאתר אותה באינטרנט, להבין מי חברותיה, למצוא את הבית וללמוד בהדרגה את דפוסי החיים שם. לאחר מכן הוא יכול היה להגיע לאזור הבית שוב ושוב ולצפות בו. אדם יכול בדרך הזאת לדעת הרבה מאוד על חייה של אישה שמעולם לא החליפה איתו אפילו משפט אחד.
השאלה הקשה ביותר היא המניע. גם לאחר הודאתו של קוהברגר, אין מניע רשמי שהוכח. הוא לא סיפק הסבר ברור לציבור, ולא נמצא מסמך שבו כתב מדוע בחר דווקא באותן נשים. לכן כל הסבר פסיכולוגי חייב להישאר בגדר השערה מבוססת ולא עובדה.
עם זאת, הרקע שלו יוצר מסגרת פסיכולוגית שמאפשרת להבין כיצד יכולה הייתה להתפתח פיקסציה. אנשים שהכירו אותו תיארו אדם שהתקשה לאורך שנים ביחסים חברתיים ואינטימיים. היו עדויות לכך שהוא רצה מאוד בת זוג אך התקשה ליצור קשרים עם נשים. בתקופת לימודיו התעוררו תלונות על התנהגות שנתפסה כמתנשאת, לא נעימה ולעיתים מאיימת כלפי נשים. חלק מן הסטודנטיות והעמיתות שלו הרגישו לא בנוח בנוכחותו.
אין בכך כדי לומר שאדם בודד או אדם שמתקשה ביחסים עם נשים הופך לרוצח. רוב האנשים שחווים דחייה, בדידות או תסכול לעולם אינם פוגעים באיש. הנקודה היא שאצל קוהברגר ייתכן שהתסכול התחבר לגורמים נוספים, בהם כעס, צורך בשליטה, פיקסציה והתפתחות של נרטיב פנימי שבו אחרים נתפסו כסמל לכל מה שהיה חסר לו.
בתוך המסגרת הזאת, אפשר להבין מדוע חייהן של צעירות כמו מאדי וקיילי היו יכולים לעורר בו לא רק משיכה אלא גם קנאה וטינה. הן חיו בסביבה חברתית פעילה מאוד, עם חברות, בני זוג, מסיבות ואירועים. הבית עצמו היה מוקד חברתי. עבור אדם שמרגיש מבודד, מתקשה ליצור קשרים ורואה אנשים אחרים מקבלים באופן טבעי את מה שהוא אינו מצליח להשיג, הפער הזה יכול להפוך אצלו לסמל של כישלון אישי.
ייתכן אפוא שמאדי או קיילי לא היו מבחינתו רק נשים שמצאו חן בעיניו. הן יכלו לייצג עולם שלם של שייכות חברתית, אינטימיות, חברות ופופולריות שהוא הרגיש שאינו מסוגל להיות חלק ממנו. במצב כזה משיכה וקנאה אינן בהכרח רגשות נפרדים. אדם יכול להימשך למישהי, לרצות את קרבתה, לקנא בחייה ובאנשים שסביבה, ובאותו זמן לפתח כלפיה כעס משום שעצם קיומה מזכיר לו את מה שחסר לו.
אפשר לתאר זאת כמנגנון של אלימות שמונעת מתחושת עוול אישית. האדם בונה לעצמו סיפור שבו חייו הרעים אינם רק תוצאה של נסיבות או של הבחירות שלו, אלא משהו שהעולם עשה לו. אנשים אחרים, במיוחד מי שנראים לו מצליחים חברתית, יכולים להפוך למטרה שעליה הוא משליך את התסכול. הוא אינו בהכרח חושב בצורה מודעת וברורה שהם אשמים, אלא מתחיל לראות בהם סמל לכל מה שהוא רוצה ואינו מצליח להשיג.
אם התהליך הזה התרחש אצל קוהברגר, אפשר להבין את הרצח כמעשה של שליטה ונקמה פסיכולוגית. לא במובן שמאדי או קיילי עשו לו דבר מסוים שעליו ביקש לנקום, אלא במובן שבו הוא פיתח פנטזיה שבה הוא הופך מאדם חסר כוח לאדם ששולט לחלוטין באנשים שמייצגים בעיניו עולם שהוא מרגיש מודר ממנו.
גם בחירת הנשק ואופן החדירה לבית מתיישבים לפחות במידה מסוימת עם האפשרות הזאת. מדובר בכניסה לילית למרחב הפרטי ביותר של הקורבנות ובתקיפה מטווח קרוב מאוד. שימוש בסכין מחייב מגע פיזי ישיר ושליטה. זה שונה מאוד מירי מרחוק או מפגיעה אקראית באנשים ברחוב. אין בכך הוכחה למניע, אבל מבחינה התנהגותית אפשר לראות בכך פעולה שמתאימה לפיקסציה על אדם מסוים ולצורך קיצוני בשליטה.
מצד שני, אין ראיה ישירה שקוהברגר הסתכל על חייהן ואמר לעצמו שהן מאושרות והוא אומלל ולכן הוא ינקום בהן. אין יומן כזה, אין הודעה כזאת ואין הודאה כזאת. גם הסיפורים על כך שמאדי אולי דחתה אותו אינם מבוססים מספיק כדי לראות בהם עובדה. לכן צריך להימנע מהפיכת תיאוריה פסיכולוגית סבירה לסיפור שנראה כאילו הוכח בחקירה.
הניסוח הזהיר ביותר הוא שקוהברגר כנראה בחר את הבית מראש וסביר מאוד שהתמקד לפחות באחת הנשים בקומה השלישית. ייתכן שהכיר את זהותה דרך מפגש מקרי במוסקו, דרך הרשתות החברתיות או באמצעות שילוב של שניהם. ייתכן שלאחר מכן עקב אחרי הבית ולמד את המבנה ואת שגרת החיים של הדיירות. בליל הרצח הוא הגיע עם כוונה לפגוע במאדי, בקיילי או בשתיהן, ואז המצב הסתבך כאשר נתקל בזאנה ובאיתן.
התמונה הזאת גם מסבירה מדוע שתי שותפות נותרו בחיים. אם המטרה הייתה חיסול כל בני הבית, העובדה שלא חיפש אותן קשה להסבר. אם המטרה הייתה אדם מסוים בקומה השלישית, והתקיפה התרחבה בעקבות מפגש עם זאנה ואיתן, ההתנהגות שלו נעשית מובנת יותר. הוא הגיע ליעד, רצח שם, נתקל באנשים נוספים, איבד שליטה על התוכנית המקורית וברח.
המסתורין הגדול ביותר נשאר נקודת ההתחלה. מתי קוהברגר ראה לראשונה את מאדי מוגן או את קיילי גונקלבס. האם ראה אחת מהן במקרה במוסקו. האם מצא אותה באינסטגרם. האם נתקל בתמונה של הבית. האם עבר במקום וראה אותן בחוץ. האם היה במקום שבו אחת מהן עבדה. האם פיתח פיקסציה על אחת מהן עוד לפני שלמד היכן היא גרה.
אם אי פעם תימצא תשובה מוצקה לשאלה הזאת, היא עשויה להסביר כמעט את כל הפרשה. היא עשויה להראות כיצד אדם שחי בפולמן הגיע דווקא לבית מסוים במוסקו, כיצד למד את מבנהו, מדוע עלה מיד לקומה השלישית, ולמה מאדי וקיילי נמצאו במרכז ההתקפה. עד אז, אפשר לומר בביטחון יחסי שהבית לא נראה כמו יעד אקראי, אך עדיין אי אפשר לומר בוודאות מי הייתה המטרה המדויקת ומה היה הרגע שבו קוהברגר החליט להפוך פיקסציה אפשרית לתוכנית רצח.
