יום שישי, 30 באוקטובר 2026

מישל מרטינקו

 טרו קריים, ארה''ב:39 שנים לקח למצוא את הרוצח של מישל מרטינקו, וכשנמצא, התברר שהוא היה ''איש משפחה חביב'' עם סודות אפלים  

 כשנתפס, הפסיכופת הזה אמר בנון שלנטיות לאסיר אחר שהתיידד איתו, עכשיו אני בכלא אבל לפחות חייתי את מרבית חיי חיים רגילים. כאילו הוא לא מבין כמה הרס הוא זרע בחיי כל כך הרבה אנשים, הנרצחת, הוריה, אחותה, כל בני המשפחה, חברות שלה, כל מי שהכיר אותה וגם החבר לשעבר שלה שחי 27 שנים תחת החשד של הסביבה שהוא הרוצח.

תקציר למי שלא מתענין בקריאת סיפור מתח וחידת פשע בפרוט:

מישל מרטינקו היתה בת 18 כשנרצחה בדקירות סכין בדצמבר 1979.

הרוצח נחתך בעצמו במהלך המאבק והשאיר בזירת הפשע כתם דם על שמלת הנרצחת, אבל רק באמצע שנות ה 90 היתה האפשרות הטכנולוגית להפיק דנ"א, אבל לא נמצאה התאמה במאגר המשטרתי ורק ב 2018 החל השימוש בגניאולוגיה גנטית לפיענוח פשעים. בשנת 2018 הצליחו החוקרים לאתר את החשוד באמצעות גנאלוגיה גנטית. הצדק נעשה באחור של 39 שנים.

החשוד, ג'רי ברנס, אותר לאחר שהמשטרה עקבה אחריו בסתר ואספה דגימת רוק מקשית שבה השתמש.

----


סידר ראפידס, העיר שבה נרצחה מישל מרטינקו בדצמבר 1979, שוכנת במדינת איווה, בלב המערב התיכון של ארצות הברית. באותה תקופה התגוררו בה כ־110 אלף בני אדם, היתה מה שנקרא Small town America מוקפת בשטחים חקלאיים ובעיירות קטנות. רוב התושבים חיו בשכונות מגורים שקטות של בתים פרטיים. העיר התאפיינה באורח חיים אמריקני מסורתי, שבו המשפחה, בית הספר, הכנסייה והקהילה המקומית מילאו תפקיד מרכזי. שיעור הפשיעה האלימה במדינת איווה היה נמוך יחסית, ובשנת 1979 מעשי רצח ובכלל אלימות קשה היו נדירים.


התושבים לא הורגלו לחשוש מפני אלימות קטלנית במקומות ציבוריים. נערים ונערות נהגו לנסוע למרכזי קניות, להיפגש עם חבריהם ולחזור הביתה בשעות הערב, בלי לחוש שהם נוטלים סיכון מיוחד. קניון וסטדייל, שהיה מרכז קניות חדש יחסית, סימל את חיי הנוחות והשפע של אמריקה בסוף שנות השבעים. כאשר נמצאה מישל מרטינקו בת ה־18 דקורה למוות בתוך מכוניתה בחניון הקניון, הזדעזעו התושבים מעצם האפשרות שרצח כה אכזרי התרחש בעירם. הפרשה ערערה את תחושת הביטחון של הקהילה והותירה בה זיכרון קשה, שימשיך ללוות אותה במשך כמעט ארבעים שנה, עד לפענוח הרצח בשנת 2018.


מישל מארי מרטינקו נולדה ב־6 באוקטובר 1961 בעיר סידר ראפידס שבמדינת איווה, למשפחתם של אלברט וג'נט מרטינקו. היא הייתה הבת השנייה במשפחה, צעירה מאחותה ג'נל ב־12 שנים, ונחשבה לתינוקת נס בעיני הוריה. אמה הייתה בת 44 כאשר ילדה אותה, לאחר שחוותה קודם לכן חמש הפלות טבעיות. אביה, שנקרא בפי מכריו אל, עבד בתיקון שעונים בחנות כלבו במרכז העיר. מישל גדלה במשפחה אוהבת, למדה בבית הספר התיכון קנדי והשתתפה בפעילות מוזיקלית ובמקהלת בית הספר.


מישל היתה נערה עם ביטחון עצמי וחברותית שהיו לה חיים חברתיים מפותחים. היה לה שיער בלונדיני ארוך, ובאותה תקופה זכתה שחקנית הטלוויזיה פארה פוסט לפופולריות עצומה בזכות תסרוקתה. מישל החליטה לנסות לעצב את שיערה בסגנון דומה, והפכה לנערה בולטת במראה ובאישיות. היא הייתה רגישה, אהבה לשיר ולבלות עם חברים. אהבה ראשונה: אנדי סיידל, שאותו הכירה באמצעות פעילות של החלקה על גלגיליות. השניים ניהלו מערכת יחסים במשך כשנתיים, אולם הקשר הסתיים בגיל 16 בהמשך התברר שהיחסים האלה, והאופן שבו הסתיימו, עתידים להפוך לאחד מכיווני החקירה המרכזיים.



במקביל לחייה של מישל, התנהלו חייו של אדם אחר, שעדיין לא היה לו שום קשר ידוע אליה. ג'רי לין ברנס נולד ב־23 בדצמבר 1953 וגדל בעיירה מנצ'סטר שבאיווה, במרחק נסיעה של כשעה מסידר ראפידס. הוא סיים את לימודיו בתיכון וסט דלאוור בשנת 1972 ונישא בשנת 1975 לאישה בשם פטרישיה. השניים הקימו משפחה וגידלו שלושה ילדים, כאשר בזמן הרצח כבר היו בביתם שני ילדים צעירים. ברנס התפרנס בין השאר מעבודות מכירה, לרבות מכירת ציוד חקלאי של חברת ג'ון דיר. בהמשך חייו עסק גם במסחר ובניהול עסקים, ולא היה לו עבר פלילי ידוע. איש מבני משפחתו לא יכול היה לדעת שבדצמבר 1979 ייקשר שמו, כעבור עשרות שנים, לרצח מזעזע.


ב־19 בדצמבר 1979 השתתפה מישל בארוחה חגיגית של מקהלת בית הספר, שהתקיימה במלון שרתון במרכז סידר ראפידס. היה זה יום רביעי, שישה ימים לפני חג המולד, והעיר הייתה מלאה באורות החג ובקונים שהגיעו למרכזי הקניות. מישל לבשה שמלה שחורה, ולאחר האירוע נכנסה למכונית הביואיק הגדולה של משפחתה, משנת 1972. היא נסעה לקניון וסטדייל, מרכז קניות חדש יחסית, שבו עבדה ושבו נהגה להיפגש עם חברים. מטרתה העיקרית הייתה להגיע לחנות שבה שמרה עבורה אמה מעיל חורף לקראת חג המולד. המשפחה כבר שילמה מקדמה עבור המעיל, ומישל נשאה עמה 186 דולר כדי להשלים את התשלום. אולם לאחר שהתבוננה במעיל החליטה שאינה רוצה בו ועזבה את החנות בלי לקחת אותו.


במהלך שהותה בקניון פגשה מישל כמה מחבריה, ובהם טרייסי פרייס, שלמד איתה בתיכון ושר איתה במקהלה. פרייס הבחין שהיא מחזיקה בכסף והזהיר אותה שלא להציג את המזומנים בגלוי לעיני כל העוברים והשבים. בדיעבד נודע לו שמישל הייתה מתוחה באותו ערב וחששה להסתובב בקניון לבדה. לפי דברים שסיפרה לאדם אחר, היא הרגישה כאילו מישהו עוקב אחריה, אך לא ידעה מי זה. פרייס עצמו העיד שלא הבחין באדם שעוקב אחריה או מקדיש לה תשומת לב חריגה. עד היום לא הוכח שמישהו אכן עקב אחרי מישל, וגם לא שהחשוד שאותר לימים היה אותו אדם. אבל האמירה הזאת, שנודעה לחבריה רק לאחר הרצח, הפכה לפרט מטריד במיוחד בשחזור השעות האחרונות לחייה.


בין תשע לעשר בערב עזבה מישל את הקניון והלכה לבדה אל המכונית שחנתה במרחק מסוים מן הכניסה. על פי שחזור אפשרי של הבלש מאט דנלינגר, היא נכנסה לרכב והניעה את המנוע כדי לחמם אותו ולהסיר כפור מן החלונות. החוקר העריך שהתוקף ניגש למכונית בשניות שבהן ישבה בתוכה, לפני שהספיקה לשלב הילוך ולנסוע. ייתכן שפתח את הדלת לפתע, דחף אותה הצדה ונכנס לרכב, אך זהו שחזור חקירתי ולא תיאור המבוסס על עדות ראייה. בין עשר וחצי לאחת עשרה בלילה הבחין עובד בכיר מחנות פיר 1 אימפורטס במכונית הביואיק בחניון. הוא זכר שהיא עמדה לבדה ונראתה לו חריגה במיקומה ובשעה המאוחרת. הוא לא ידע שבתוך המכונית כבר התרחש, או עמד להתרחש, אחד ממעשי הרצח הקשים בתולדות העיר.


כאשר מישל לא חזרה הביתה, גברה דאגתם של הוריה, ובסביבות שתיים לפנות בוקר התקשר אביה למשטרה. השוטרים החלו לחפש אותה, ובסביבות ארבע בבוקר של 20 בדצמבר איתרו את הביואיק בחניון הקניון. המכונית נמצאה בפינה הצפון מזרחית של מגרש החניה, הרחק מן ההמולה שאפיינה את המקום בשעות היום. מישל הייתה במושב הקדמי, ללא רוח חיים, כשבגדיה וגופה מכוסים בדם. הבדיקה הרפואית קבעה שספגה 29 פציעות שנגרמו מחפץ חד, בעיקר באזור החזה והגוף. הריאות ואבי העורקים שלה נפגעו, והיא איבדה כמות עצומה של דם. אחד השוטרים הוותיקים שהגיעו לזירה, הארווי דנלינגר, סיפר שמעולם לא ראה אדם שנדקר פעמים כה רבות.


נתיחת הגופה הראתה שמישל נאבקה בתוקף בעוצמה רבה לפני מותה. על שתי כפות ידיה נמצאו חתכים שנגרמו כאשר ניסתה להתגונן מפני הסכין. הרופא שבדק את הגופה העריך שהתוקף עצמו עשוי היה להיפצע במהלך המאבק. אחת הדקירות הקטלניות חדרה עמוק לאבי העורקים בזמן שלבה של מישל עדיין פעל. הממצאים הצביעו על מאבק אלים ולא על מוות מיידי בעקבות פגיעה אחת. על אף אכזריות הרצח, הבדיקה לא העלתה ראיה לכך שבוצעה תקיפה מינית. החוקרים נותרו עם שאלה קשה: מדוע אדם בחר לדקור נערה צעירה שוב ושוב בתוך מכוניתה?


גם האפשרות של שוד נראתה בעייתית כבר מן השעות הראשונות. הכסף שמישל נשאה עמה עדיין היה ברשותה, והסכום של 186 דולר לא נלקח. שקיות הקניות שבהן היו חפצים שרכשה נמצאו על המושב האחורי של המכונית. לא נמצאה ראיה לכך שהרוצח לקח את רכושה או פתח במאבק כדי לשדוד אותה. מצד אחר, בזירה נמצאו סימנים ברורים לכך שהתוקף נקט אמצעי זהירות כדי להסתיר את זהותו. על דלתות הרכב, ההגה, ידית ההילוכים, המפתחות ומתג האורות נמצאו סימנים שהתאימו לכפפות גומי. החוקרים הסיקו שהאדם שתקף אותה לבש כפפות, וייתכן שאף נהג במכונית לאחר התקיפה.


אמצעי הזהירות האלה מנעו מן המשטרה למצוא טביעות אצבע מועילות, אבל הרוצח בכל זאת השאיר ראיה מכרעת. על ידית ההילוכים ועל ההגה נמצאו כתמי דם, ובנוסף נשמרה שמלתה המדממת של מישל. חלק מן הדם לא היה שייך לה, והחוקרים סברו שהתוקף נפצע מן הסכין במהלך מאבקה של הקורבן. אלא שבשנת 1979 עדיין לא עמדה לרשות המשטרה טכנולוגיית DNA המאפשרת לזהות אדם לפי פרופיל גנטי. הראיות נאספו ונשמרו, אך אי אפשר היה לנצל באותה תקופה את מלוא המידע הביולוגי שטמון בהן. המשטרה גם לא מצאה עד שראה את הרצח, ולא הייתה בידיה ראיה שקשרה אדם מסוים לזירה. כך החלה חקירה שתימשך כמעט ארבעים שנה ותעבור בין כמה דורות של חוקרים.


בסביבות שש בבוקר התקשרה ג'נט מרטינקו, אמה של מישל, לבני משפחה כדי לספר להם על הרצח. בת המשפחה שקיבלה את השיחה זכרה שהאם התקשתה להוציא מילים מפיה ושהייתה כמעט בלתי מובנת. במקום בכי רגיל נשמעו קולות חנוקים של אישה במצב הלם ושבר רגשי וזעוז קשה שבתה הצעירה נרצחה שעות קודם לכן. ג'נט כבר נאלצה להגיע ולזהות את הגופה לפני שחלק מבני המשפחה הספיקו להגיע לעיר. אחותה הגדולה של מישל, ג'נל סטונברייקר, ובעלה ג'ון תיארו את הבשורה כהלם שלא ניתן היה להתכונן אליו. אביה של מישל הגיב בכעס ובשתיקה, ואמה הייתה שבורת לב. בני המשפחה עדיין לא ידעו שההמתנה לתשובה תימשך עד אחרי מותם של שני ההורים.


הרצח עורר בהלה גדולה בסידר ראפידס, עיר שמנתה אז כ־110 אלף תושבים ונחשבה בעיני רבים למקום בטוח יחסית. מכרים של מישל סיפרו שהמקרה שינה את תחושת הביטחון שלהם וגרם להם לחשוש להסתובב במקומות ציבוריים. חבריה לשעבר תיארו כיצד פתאום הבינו שאם רצח כזה יכול להתרחש בעירם, שום דבר אינו מובן מאליו. המשטרה גייסה כוח אדם רב והחלה לחקור את כל מי שהיה בקשר עם מישל לפני מותה. מאות אנשים מסרו עדויות, והחוקרים בדקו בין השאר את תנועותיה בקניון ואת יחסיה עם נערים שהכירה. ביוני 1980 פרסמה המשטרה קלסתרון של חשוד שנבנה בסיוע שני עדים שהוכנסו להיפנוזה. הוצע גם פרס כספי למי שימסור מידע שיסייע לפענוח, אך אף אחת מן היוזמות לא הביאה לזיהוי הרוצח.


אחד החשודים המרכזיים היה אנדי סיידל, בן זוגה לשעבר של מישל. חברים סיפרו שאנדי התקשה לקבל את הפרידה ונהג לשאול עם מי היא יוצאת ומה היא עושה. החוקרים גילו שהוא פגש את מישל בקניון בערב הרצח, והדבר עורר את חשדם. אנדי מסר אליבי שלפיו היה בבית זמן קצר לאחר סגירת הקניון, ואמו אישרה את גרסתו. המשטרה לא ראתה בעדות האם הוכחה מספקת, בין היתר משום שסברה שאם עלולה לנסות להגן על בנה. התנהגותו של אנדי בהלוויה עוררה גם היא חשדות אצל בני משפחה וחברים. הוא עמד ליד ארון הקבורה, חיבק את גופתה של מישל והתייפח.

במהלך ההלוויה שאל אנדי בדמעות אם מישל אהבה אותו בזמן מותה, או שמא אהבה את מייק ויריק. מייק היה בחור נוסף שיצא עם מישל בעבר, וגם הוא נחקר בעקבות הרצח. אלא שמייק היה באותה תקופה במכללה המרוחקת יותר מ־160 קילומטרים מסידר ראפידס. החוקרים בכל זאת הפעילו עליו לחץ, ובשלב מסוים הציגו לפניו תצלומים קשים מזירת הרצח. מייק סיפר בדיעבד שההתנסות פגעה בו מאוד, אף שמעולם לא נחשב לחשוד מרכזי כמו אנדי. אנדי, לעומתו, נותר בעיני רבים החשוד העיקרי, אף שלא נמצאה ראיה פיזית שקשרה אותו למעשה. הוא עזב את העיר לאחר התיכון והצטרף לצי האמריקני, אך החשדות המשיכו ללוות אותו שנים.


במשך שנות השמונים הלכה החקירה ודעכה, למרות מאמצים חוזרים למצוא קצה חוט חדש. עד שנת 1986 הגיע התיק כמעט למבוי סתום, והחוקרים התקשו לחשוב על פעולות נוספות שיוכלו לקדם אותו. משפחתה של מישל החלה לחשוש שהתעלומה לעולם לא תיפתר, משום שנראה היה שכל החשודים האפשריים כבר נבדקו. במקביל הצטברו בתיק אלפי דוחות, עד שמספר העמודים הכולל התקרב לשמונת אלפים. במשך השנים התחלפו החוקרים, וכל אחד מהם ניסה לבחון מחדש את הראיות ואת המידע שהותירו קודמיו. בעיה נוספת הייתה שהחוקרים לא תמיד העבירו ביניהם את כל הממצאים או הכירו כל מסמך בתיק. דווקא בתוך החומר הרב הזה הסתתר מידע מדעי חשוב שכמעט נשכח.


בשנות התשעים החלו טכנולוגיות הזיהוי הגנטי להתפתח במהירות, והמשטרה חזרה לבחון ראיות ישנות. בבדיקות הראשונות ניתן היה לזהות בעיקר את החומר הגנטי של מישל ואת העובדה שעל ידית ההילוכים נמצא תערובת DNA. בשנים 2002 ו־2003 הופק פרופיל גנטי מלא של מישל, ונקבע שבתערובת שעל ידית ההילוכים יש רכיב גברי. בשנת 2005 בדקה מעבדת החקירות של איווה כתמי דם נוספים על שמלתה השחורה. מאחד מהם, כתם שסומן F5, הופק פרופיל גנטי גברי בעל יכולת זיהוי גבוהה. פסק הדין מתאר את הפרופיל הזה כחלקי, אף שבסרט התיעודי הוצג לעתים כפרופיל גברי מלא. בכל מקרי הפארופיל החלקי היה מספיק גדול כדי לאפשר התאמה מושלמת אם יושווה לדנ"א של חשוד. המעבדה קבעה שהגבר שהשאיר את הדם על השמלה יכול היה להיות גם מקור הרכיב הגברי שנמצא בידית ההילוכים.


אחד החוקרים שעסקו בתיק באותה תקופה היה דאג לריסון, שהכיר את מישל מתקופת לימודיו בתיכון. הוא החליט לקרוא את כל אלפי העמודים בתיק וגילה דוח מעבדה ישן על הדם שנמצא בידית ההילוכים. המסמך נשמר בין חומרי החקירה, אך המידע שבו לא זכה לתשומת הלב הראויה מצד החוקרים הקודמים. לריסון הבין שיש בידי המשטרה ראיה חדשה מבחינת יכולתה לזהות את האדם שהשאיר אותה. הוא דאג להרחיב את הבדיקות הגנטיות והשווה את הממצאים מן השמלה לממצאים מן המכונית. התוצאה חיזקה את ההערכה שהדם הזר בשני המקומות קשור לאותו אדם, ככל הנראה הרוצח. לראשונה היה למשטרה יעד מוגדר: למצוא גבר שהפרופיל הגנטי שלו מתאים לדם שנשאר בזירה.


הפרופיל הוזן למאגר הלאומי CODIS, שבו נשמרים פרופילים גנטיים הקשורים לעבריינים ולעבירות פליליות. אולם החיפוש לא הניב התאמה, ולכן לא ניתן היה לקבל מן המאגר את שמו של החשוד. החוקרים חזרו לרשימות האנשים שנחקרו לאורך השנים והחלו לאסוף מהם דגימות DNA. יותר מ־125 אנשים מסרו דגימות ביולוגיות, ובהם חברים, מכרים, בני זוג לשעבר וחשודים קודמים. כל הדגימות שנבדקו נשללו, וגם אנשים שנחשדו במשך שנים נמצאו בלתי מתאימים לפרופיל הגנטי של התוקף. אנדי סיידל הסכים מרצונו למסור דגימה, ללא התייעצות מוקדמת עם עורך דין, ובכך נשללה סוף סוף מעורבותו. אלא שעד שהחשד הוסר ממנו, כעבור 27 שנים, הוריה של מישל כבר מתו בלי לדעת בוודאות מי רצח את בתם.


אחד מבני משפחתה של מישל אמר בדיעבד שגם אנדי היה במידה מסוימת קורבן של הפרשה. רבים הצביעו עליו במשך שנים כאשם, על אף שלא הייתה ראיה ישירה נגדו. גם מייק ויריק, טרייסי פרייס ואחרים נאלצו לשוב ולהיזכר באירועים הטראומטיים ולמסור דגימות. החוקר דאג לריסון הקדיש כמעט עשור לאיסוף העדויות ולבדיקות, אך לא הצליח לזהות את בעל ה־DNA. לאחר שנים של מאמץ החל לחוש שחיקה וביקש ממפקדיו להעביר את התיק לחוקר אחר. בשנת 2015 קיבל את האחריות לחקירה מאט דנלינגר, בנו של הארווי דנלינגר שהשתתף בחקירה המקורית. כאשר נרצחה מישל היה מאט בן חמש בלבד, ועתה הוא הפך לדור השני במשפחתו שחיפש את הרוצח.


מאט דנלינגר נעזר באביו כדי להבין את חומרי החקירה ואת המציאות המשטרתית של שנת 1979. הוא קיווה שיצליח לזהות את הרוצח בזמן שאביו עדיין בחיים ויוכל לראות את התוצאה. אבל גם הוא נאלץ להתמודד עם אותה בעיה בסיסית: היה בידי המשטרה פרופיל גנטי, אך לא היה לו שם. בשלב הזה התפתחה טכנולוגיה חדשה שאפשרה להעריך תכונות חיצוניות של אדם באמצעות ה־DNA שלו. החוקר פנה לחברת Parabon NanoLabs בווירג'יניה, שהציעה לייצר הדמיה חזותית של בעל הפרופיל. החברה השתמשה בשיטה שנקראה Snapshot, והעריכה שמדובר בגבר לבן בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות. המשטרה פרסמה הדמיות שונות של פני החשוד, לרבות גרסאות בגילים שונים, משום שלא ידעה מה היה גילו או כיצד סידר את שיערו.


הציבור הגיב לפרסום ההדמיות בהיקף נרחב, ומאות אנשים התקשרו למשטרה ומסרו שמות. אולם אף אחד מן השמות לא הוביל להתאמה גנטית, והחוקרים נאלצו להכיר במגבלות השיטה. מאט דנלינגר העיר בתסכול שהמראה המתואר יכול להתאים כמעט לכל גבר בלונדיני וכחול עיניים שביקר באיווה. כ 110 גברים בגיל הרלוונטי ומראה דומה התקשו והסכימו לתת דנא ונשללו. ההדמיה סיפקה כיוון אפשרי, אך לא הייתה תחליף לטביעת אצבע או להתאמת DNA ישירה. פריצת הדרך הבאה הגיעה בעקבות מעצרו בשנת 2018 של ג'וזף דיאנג'לו, שנודע כרוצח גולדן סטייט בקליפורניה. המשטרה בפרשה ההיא השתמשה בגנאלוגיה גנטית כדי לזהות חשוד באמצעות קרובי משפחתו הרחוקים. כשדנלינגר קרא על השיטה, הבין שהיא עשויה לפתור גם את רצח מישל מרטינקו.


העיקרון של גנאלוגיה גנטית שונה מחיפוש רגיל במאגר DNA משטרתי. בחיפוש משטרתי רגיל מנסים למצוא אדם שהפרופיל הגנטי שלו מתאים ישירות לדגימה שנאספה בזירת הפשע. בגנאלוגיה גנטית אפשר לזהות גם התאמה חלקית, המעידה על כך ששני אנשים הם קרובי משפחה. המידע הגנטי מאפשר להעריך עד כמה הקרבה ביניהם גדולה, ולאחר מכן לחפש אבות קדמונים משותפים. החוקרים משתמשים בתעודות לידה, רישומי נישואים, מצבות, רישומי קבורה ומסמכים משפחתיים כדי לבנות אילנות יוחסין. מן האבות המשותפים הם מתקדמים דרך ענפי המשפחה עד שהם מגיעים לאנשים חיים שיכולים להתאים לחשוד. זהו תהליך המשלב חישוב סטטיסטי, עבודת ארכיונים, מחקר משפחות ולעתים גם דגימות נוספות מקרובים חיים.


בשנת 2018 שלחה המשטרה את המידע הגנטי לחברת Parabon, שביצעה חיפוש במאגר הגנאלוגי הציבורי GEDmatch. ביולי אותה שנה התקבלה תשובה שהחוקרים חיכו לה במשך עשרות שנים: נמצאה קרובת משפחה אפשרית של הרוצח. שמה היה ברנדי ג'נינגס, אם חד הורית ומנהלת משרד שהתגוררה בעיר ונקובר שבמדינת וושינגטון. ג'נינגס לא הכירה את מישל, לא שמעה על הרצח ולא ידעה על הקשר המשפחתי שלה לאדם שחיפשה המשטרה. אביה של ג'נינגס מת בשנת 2009, והיא רצתה ללמוד על הצד שלו במשפחה, שאותו לא הכירה היטב. לאחר שקיבלה תוצאות מבדיקה גנטית ביתית העלתה אותן למאגר GEDmatch, ואז כמעט שכחה שעשתה זאת. כמה חודשים לאחר מכן התברר שהחלטתה האישית לחקור את מוצאה המשפחתי סייעה לפענוח תיק רצח ישן.


ההתאמה הגנטית הראשונית העלתה שג'נינגס היא כנראה קרובת משפחה רחוקה של האדם שהשאיר את דמו בזירה. בתחקיר CBS הוגדרה הקרבה כבת דודה מדרגה שנייה בהפרש של דור אחד, הערכה שאושרה בידי הבלש דנלינגר. לפי החישוב התורשתי המקובל, קרובי משפחה בדרגה הזאת חולקים בממוצע כ־1.5625 אחוזים מן ה־DNA שלהם. הנתון שקול בקירוב ל־106 סנטימורגן, יחידה המשמשת למדידת מקטעים גנטיים שעברו בירושה משותפת. מחקרים על קרובים בדרגה זו מצביעים על שונות ניכרת, ובחלק מן המדגמים דווח על טווח של כ־0.3 עד 3.6 אחוזים. חשוב במיוחד להדגיש שהאחוז שנמדד בפועל בין ג'נינגס לברנס לא פורסם במקורות הפומביים שאותרו. לפיכך המספר 1.56 אחוזים הוא ממוצע תאורטי ולא תוצאת המעבדה המדויקת שעל פיה פעלו החוקרים.

החוקרים גם לא ידעו מראש שעליהם לחזור דווקא ארבעה דורות לאחור ולא שלושה או חמישה. כמות ה־DNA המשותף אפשרה להעריך כמה דרגות קרבה משפחתית, שכל אחת מהן התאימה לטווח אפשרי של דורות. בני דודים מדרגה שנייה בהפרש דור עשויים לחלוק אבות קדמונים שהיו סבים רבא של אחד מהם וסבים רבא רבא של האחר.


המעבדה המליצה לחקור את הצאצאים של ארבע קבוצות של סבים רבא רבא, ולכן נבחרו הענפים האלה כנקודת התחלה. ככל שהחיפוש מתרחק דורות רבים יותר, מספר הצאצאים האפשריים גדל במהירות והחקירה נעשית מסועפת יותר. חיפוש קרוב מדי בזמן עלול להחמיץ את האב הקדמון המשותף, ולכן חייבים לשלב הערכות גנטיות עם מסמכים היסטוריים. במקרה הזה החיפוש היה ממוקד מבחינה סטטיסטית, אך הוא לא התבסס על ודאות מוחלטת באשר למספר הדורות.


במשך חודשים בנה דנלינגר את אילן היוחסין של ג'נינגס, תוך שימוש ברישומי לידה, נישואים, מצבות ותיעוד משפחתי. הוא התקדם לאחור לדורות הקדומים ואז חזר דרך צאצאיהם, בניסיון לזהות ענפים שחזרו למדינת איווה. במקביל נוצר קשר עם קרובי משפחה נוספים, שחלקם הסכימו למסור דגימות DNA לצורך בדיקת הקרבה. כל דגימה חדשה אפשרה לחברת Parabon לעדכן את ההערכות ולצמצם את מספר הענפים המשפחתיים האפשריים. בשלב מכריע הגיעו החוקרים לאישה בשם ג'ניס ברנס, שהתגוררה במחוז לין שבאיווה. ג'ניס הסכימה למסור דגימת רוק, והמעבדה העריכה שבעל ה־DNA מזירת הרצח הוא כנראה בן דוד שלה מדרגה ראשונה. התברר שיש לה שלושה בני דודים מדרגה ראשונה המתאימים לכיוון החקירה: דונלד, קנת וג'רי ברנס.


השלושה גדלו בעיירה מנצ'סטר, במרחק נסיעה של כשעה בלבד מן המקום שבו נרצחה מישל. העובדה שהחקירה הגנטית המורכבת הובילה דווקא לעיירה קטנה סמוכה לזירת הרצח הפתיעה את הבלש. הוא סיפר שהתוצאה לא הובילה אותו למקומות רחוקים כמו פוקטלו שבאיידהו, פורטלנד שבאורגון או מיאמי. במקום זאת נמצאו שלושה אחים שהתגוררו כל חייהם באזור ושעדיין היו בחיים בשנת 2018. עד אוקטובר אותה שנה הפכו שלושת האחים למוקד החקירה, והמשטרה החלה לבדוק את שגרת חייהם. החוקרים הבינו שאם יפנו ישירות לאחד האחים ויבקשו דגימה, הוא עלול להזהיר את שני האחרים. לכן הוחלט לאסוף חומר ביולוגי בסתר מחפצים שהאחים ישאירו אחריהם במקומות ציבוריים או באשפה.


אחרי קנת ברנס עקבו השוטרים עד למועדון גולף, ושם אספו קשית שתייה שהשאיר אחריו. מברשת שיניים של דונלד ברנס נאספה מפח האשפה שלו ונשלחה אף היא לבדיקה. שתי הדגימות הושוו לפרופיל הגנטי שנמצא על שמלתה של מישל, והתוצאות שללו את שני האחים. החוקרים התמקדו בג'רי, לאחר שכבר ידעו שהוא נכלל בקבוצת בני המשפחה שעשויים להתאים לראיות. ב־29 באוקטובר 2018 עקבו אחריו עד למסעדת פיצה ראנץ' בעיירה מנצ'סטר. ברנס הגיע למסעדה עם בנו, והחוקרים התיישבו בתא סמוך ועקבו אחריו בלי לעורר את חשדו. במהלך הארוחה שתה כמה כוסות משקה מוגז באמצעות קשית פלסטיק שקופה והשאיר אותה מאחוריו.


לאחר שברנס ובנו עזבו את המסעדה אספו השוטרים את הקשית והעבירו אותה למעבדה. המעבדה הפיקה מן הרוק פרופיל גנטי והשוותה אותו לכתם הדם שעל שמלתה של מישל. התוצאה הראשונית קבעה שלא ניתן לשלול את ברנס כתורם העיקרי של החומר הגנטי שנמצא בזירת הרצח. זאת הייתה נקודת המפנה שחיכו לה כמעט ארבעים שנה, אך החוקרים ביקשו לאשר אותה בדגימה ישירה. בהמשך ניתן צו שיפוטי שאפשר לקחת מברנס משטח מחלל הפה לצורך בדיקת DNA נוספת. הבדיקה אישרה התאמה בין הפרופיל שלו לבין הדם שעל השמלה, שממנה הופק הפרופיל ששימש להשוואה. לפי המעבדה, ההסתברות שאדם אקראי שאינו קרוב משפחה יתאים לאותו פרופיל הייתה נמוכה מאחת למאה מיליארד.


המעבדה הפרטית Bode Technology בדקה גם את הממצא מידית ההילוכים של מכונית הביואיק. היא קבעה שהפרופיל של ברנס מתיישב עם הרכיב הגברי בתערובת שנמצאה על הידית. אולם זה היה ממצא חלש יותר מבחינה סטטיסטית, משום שמדובר בתערובת DNA ובפרופיל מוגבל. לפי פסק הדין, בערך אחד מכל 1,700 גברים יכול היה להתאים לממצא הזה. לעומת זאת, ההתאמה לכתם הדם שעל השמלה הייתה בעלת כוח הבחנה שווה ערך לפרופיל מלא שנותן זיהוי מוחלט שמתאים רק לאדם אחד. מבחינת החוקרים, צירוף הממצאים הצביע על כך שברנס היה האדם שהשאיר את דמו במהלך המאבק במישל. אבל למרות חוזק הראיות, איש עדיין לא ידע מי היה ברנס בעיני מישל או מדוע הותקפה דווקא היא.


בזמן הרצח היה ברנס בן 25, גבר נשוי ואב לילדים, שהתפרנס ממכירת ציוד של ג'ון דיר באזור אלקיידר. בשנת 2018 כבר היה בעל עסק בשם Advanced Coating Concepts, שעסק בציפוי מתכות באבקה במנצ'סטר. בקהילתו נחשב לאדם שקט, נעים ומסור למשפחתו, ולא היו לו הרשעות פליליות ידועות. מכר שלמד איתו בבית הספר והכיר אותו יותר מארבעים שנה סיפר שהיה מתקשה מאוד להאמין שברנס ביצע רצח. המשטרה לא מצאה קשר אישי קודם בינו לבין מישל, וגם לא ראיה לכך שהכיר את מכוניתה. למרות העובדה שהדמיית הפנים הגנטית דמתה לתצלום של ברנס הצעיר, שמו לא עלה בחקירות הישנות. במשך כמעט ארבעה עשורים הצליח האדם שהורשע לבסוף ברצח להמשיך בחייו הרגילים בלי שנחשד בפרשה.


הבלש מאט דנלינגר החליט להגיע אל ברנס לבית העסק שלו ב־19 בדצמבר 2018, בדיוק ביום השנה ה־39 לרצח. הוא בחר את התאריך במכוון, מתוך תקווה שהזכרתו תערער את ביטחונו של החשוד ותעורר אצלו תגובה. דנלינגר לבש בגדים אזרחיים ונשא ספל קפה שבתוכו הותקנה מצלמה נסתרת שתיעדה את השיחה. במקום לזמן את ברנס מיד לתחנת המשטרה, הוא החל בשיחה שנראתה תחילה רגילה יחסית. החוקר הציג את עצמו כאיש משטרת סידר ראפידס ומסר לברנס כרטיס ביקור. הוא הסביר שהיחידה מטפלת ברצח ישן שהתרחש בקניון וסטדייל ושאל אם שמע על מישל מרטינקו. ברנס אמר שהוא מכיר את הפרשה באופן כללי, אך לא הציג כל קשר אישי אל הקורבן.


הבלש סיפר שהתפרסמה לאחרונה כתבה בעיתון ושבעקבותיה קיבלה המשטרה כיווני חקירה חדשים. הוא אמר לברנס ששמו הוזכר באחד מכיווני החקירה, וברנס הגיב בהפתעה ואמר שהדבר מוזר. החוקר השיב שאין בכך דבר חריג, משום שאנשים מוסרים למשטרה שמות של חשודים אפשריים כל הזמן. לאחר מכן הציג לו את הדמיית הפנים שנוצרה על סמך ה־DNA שנמצא בזירת הרצח. ברנס התבונן בתמונה ואמר שהאדם בה אינו נראה כמוהו, ושגם בצעירותו היה בעל מראה אחר. החוקר הראה לו גרסאות נוספות של ההדמיה, שבהן נראה החשוד בגילים שונים. ברנס אמר שהדמות שונה מאוד מן האדם שהוא רואה במראה והוסיף שבעבר היה דווקא בחור נאה.


דנלינגר ביקש מברנס למסור את תאריך לידתו, והוא השיב שנולד ב־23 בדצמבר 1953. ברנס סיפר שתמיד התגורר במנצ'סטר, שמעולם לא גר בסידר ראפידס ושלא עבד בעיר הזאת. הוא אישר שבשנת 1979 היה איש מכירות שעבד באלקיידר ומכר ציוד של חברת ג'ון דיר. כאשר נשאל אם הייתה לו סיבה להגיע לסידר ראפידס באותה תקופה, השיב שלא ממש. אבל לשאלה אם ביקר אי פעם בקניון וסטדייל השיב בחיוב ואמר שהוא ומשפחתו נהגו להגיע לשם. הוא גם סיפר שבשנת 1979 נהג בשברולט מאליבו משנת 1974 עם גג לבן. ברנס אישר שהיה נשוי אז, ושיש לו שני אחים, אחד באזור מנצ'סטר ואחר בעיר דבנפורט.


בשלב מסוים שאל הבלש אם ייתכן שאחד מאחיו של ברנס דומה לאדם שהופיע בהדמיה. ברנס אמר שאינו זוכר שגם אחיו נראו כך, ולא הבחין כנראה שהשאלות מתמקדות בדיוק בשלושת האחים שנבדקו. לאחר כשתים עשרה דקות של שאלות מהותיות החל הבלש לשנות את טון השיחה ולהציג את הראיות. הוא הניח לפני ברנס צו חיפוש והסביר שהמשטרה עומדת לקחת ממנו דגימה ביולוגית. ברנס אמר שכבר ראה צו כזה בעבר, והחוקר הוציא כפפות לקראת נטילת הדגימה. ואז אמר לו שהחוקרים מצפים מראש להתאמה בין ה־DNA שלו לבין הראיה מן הרצח. ברנס שאל בהפתעה מדוע שתהיה התאמה, והבלש השיב שהם מקווים שהוא יסביר להם זאת.


החוקר הודיע לברנס שהמשטרה כבר אספה חומר גנטי מחפץ שהשליך, ושבדיקת המעבדה העלתה התאמה. הוא הסביר שהשוטרים אינם נמצאים שם בגלל השערה מקרית, אלא כדי לאשר ממצא שכבר קיים בידיהם. הבלש אמר במפורש שה־DNA של ברנס נמצא בזירת הרצח, ולכן החוקרים יודעים שהיה שם באותו לילה. לדבריו, השאלה שנותרה פתוחה אינה מי היה בזירה, אלא מדוע התרחש הרצח. הוא אף רמז שאולי קיים הסבר שיאפשר להבין את האירועים בצורה פחות חמורה מבחינתו של ברנס. החוקר הבהיר שלא יוכל לבחון הסבר כזה בלי לשמוע ממנו מה באמת קרה. ברנס לא הציע שום הסבר, אלא אמר שאינו יודע כיצד הגיע החומר הגנטי שלו למקום.


כאשר נשאל ישירות כיצד ה־DNA שלו הגיע לזירת הרצח, דרש ברנס שהמשטרה תבדוק את הדגימה. דנלינגר הסביר שהבדיקה כבר נערכה, אך ברנס המשיך לחזור על דרישתו להמתין לתוצאות. החוקר שאל מה קרה באותו לילה, וברנס השיב שאין לו מושג ושלא היה בזירת הרצח. הבלש ניסה להציע אפשרות שברנס הגיע לקניון במקרה ופגש שם נערה שרצה לדבר איתה. הוא הזכיר את דוכן המשקאות אורנג' ג'וליוס ושאל אם ייתכן שהתיישב ליד צעירה כדי לשוחח איתה. ברנס שלל את האפשרות והכחיש שנהג לפנות לבחורות צעירות בקניון שלא היו אשתו. החוקר חזר ואמר שהמשטרה כבר יודעת שהיה שם, אך ברנס השיב שעליה להוכיח זאת.


הבלש בחן גם את האפשרות שברנס אינו זוכר את האירועים בגלל בעיות רפואיות או נפשיות. הוא שאל אותו על אובדן זיכרון, אירועים נפשיים, שימוש בתרופות ופגיעות ראש בעבר. ברנס אמר שמעולם לא פנה לרופא בגלל זעזוע מוח, אך ספג כמה פעמים מכות שגרמו לו לאבד הכרה. לדבריו, הדבר קרה כנראה בשלושה או ארבעה אירועים שונים במהלך חייו. החוקר שאל גם על התמכרות לסמים או לאלכוהול, וברנס שלל בעיות כאלה. עם זאת, הוא הודה שכאשר היה צעיר נהג לשתות כמויות ניכרות של אלכוהול. כאשר הבלש שאל אם ייתכן שהשתייה השפיעה על מה שקרה בליל הרצח, ברנס לא אימץ את ההשערה.


החוקר שאל את ברנס אם הוא יודע כיצד מתה מישל, וברנס השיב שאינו יודע בדיוק. כשנשאל מה לדעתו אירע לה, השיב שאולי מישהו תקף אותה, אך לא מסר פרטים כלשהם. בהמשך שאל הבלש אם ייתכן שמישהו רשם את מספר הרישוי של מכוניתו בליל הרצח. החוקר הודה לאחר מכן שהייתה זו הטעיה מכוונת, שנועדה לגרום לברנס לחשוב שאדם כלשהו ראה אותו. לאחר מכן הגיעה השאלה הישירה ביותר: האם רצחת מישהו באותו לילה, ג'רי? ברנס לא השיב בהודאה, אלא חזר שוב על בקשתו שהמשטרה תבדוק את ה־DNA. גם כאשר נשאל מדוע המעשה התרחש, המשיך לומר שעל החוקרים לבדוק את החומר הגנטי.


דנלינגר אמר לברנס שהוא יודע שהוא אינו דובר אמת כאשר הוא טוען שלא היה בקניון בליל הרצח. ברנס השיב שאין לחוקרים דרך לדעת זאת בוודאות, והוסיף שאין לו זיכרון שהיה שם. הבלש הציג לו שוב את תצלומה של מישל וביקש שיתבונן היטב ויוודא שאינו מזהה אותה. הוא העלה תרחיש שבו בחור צעיר מגיע ממנצ'סטר לקניון חדש, מבקר בבר ופוגש נשים צעירות. החוקר הדגיש שאינו שופט אותו על התנהגות אפשרית מתקופת צעירותו. ברנס השיב שלא היה מסוג האנשים שנהגו כך והמשיך להכחיש שהכיר את מישל. השיחה הסתיימה בלי הודאה, ובלי הסבר המניח את הדעת להימצאות החומר הגנטי שלו בזירת הרצח.


בהמשך הוחלט לעצור את ברנס, ובדרך לתחנת המשטרה תועדה שיחה נוספת. החוקר העלה שוב את האפשרות שברנס חסם בזיכרונו אירוע טראומטי מלפני שנים רבות. ברנס לא מסר גרסה מפורטת על הרצח ולא הסביר כיצד יכול היה לשכוח אותו. דנלינגר העיד לאחר מכן כי התחזק חשדו כאשר ברנס לא הציע הסבר מתקבל על הדעת לממצאים. השוטרים גם בדקו את ידיו ואת זרועותיו של ברנס, בהתאם לצו שאפשר לחפש צלקות מן המאבק. הם הבחינו במספר רב של צלקות בשתי כפות ידיו ובשתי זרועותיו, אך לא יכלו לקבוע מתי נגרמו. הצלקות התאימו לאפשרות שהתוקף נפצע, אך כשלעצמן לא הוכיחו שמקורן באירוע משנת 1979.


ב־19 בדצמבר 2018, בדיוק 39 שנים לאחר הרצח, נעצר ג'רי ברנס והפך לחשוד המרכזי בפרשה. ביום המעצר הגיעו חוקרים גם לביתו, שבו התגורר עם אשתו ננסי, וראיינו אותה. ננסי הייתה אשתו המאוחרת של ברנס, לאחר שאשתו הראשונה פטרישיה מתה בשנת 2008. מותה של פטרישיה נקבע כהתאבדות, ובעקבות מעצרו ביקשה המשטרה לבחון מחדש את נסיבות המקרה. משרד השריף במחוז דלאוור הודיע שלא נמצאה סיבה לשנות את הקביעה שמדובר בהתאבדות. גם היעלמותו של קרוב משפחה אחר, בריאן ברנס, בשנת 2013 עוררה שאלות בציבור. אולם החוקרים הודיעו שלא נמצאו ראיות הקושרות את ג'רי ברנס לאותן פרשות אחרות.


למעצר הייתה השפעה קשה על משפחתו של ברנס, ובעיקר על בתו ג'ניפר ועל אחיו דונלד. השניים התראיינו בתוכנית התחקירים 48 Hours וסיפרו שאינם מסוגלים להאמין שג'רי ביצע רצח. ג'ניפר אמרה שתגובתה הראשונית הייתה שאי אפשר שזה יהיה אביה, משום שלא הכירה בו צד כזה. דונלד טען שאחיו תמיד היה מסור למשפחתו ושאינו מאמין שהיה מסוגל למעשה האכזרי. מכריו של ברנס במנצ'סטר תיארו גם הם אדם שקט, נעים הליכות ואיש עסקים מוכר. הם התקשו להבין כיצד אדם שחי בקרבם במשך עשרות שנים יכול להיות קשור לרצח שלא פוענח. עם זאת, אין מידע פומבי המאפשר לקבוע בוודאות מה חשדו או ידעו כל בני משפחתו לאורך השנים.


במהלך החקירה שלאחר המעצר קיבלה המשטרה צווי חיפוש למחשבים שנמצאו בביתו ובעסק שלו. החוקר ג'ף הולסט בדק את המחשב ששימש את ברנס בעסק Advanced Coating Concepts. מתחת לשם המשתמש של ברנס נמצאה היסטוריית גלישה שכללה חיפושים ותכנים בעלי אופי מיני ואלים. בין המונחים שחיפש בגוגל נמצאו הביטויים אונס, חניקה, הכאת נשים, דקירות, רצח ונשים בעלות שיער בלונדיני. לפי עדות החוקר, במהלך שנת 2018 נצפתה פעילות חוזרת באתרים כאלה מספר פעמים בשבוע, לעתים במשך שעות. המידע הזה עורר אצל החוקרים חשד שמא רצח מישל היה קשור לפנטזיות מיניות אלימות.


העובדה שהחיפושים התגלו במחשב העסק, ולא בהכרח במחשב המשפחתי, עשויה להסביר מדוע לא נחשפו לבני הבית. עם זאת, אין ראיה פומבית שאשתו הראשונה, אשתו המאוחרת או ילדיו בדקו בעבר את היסטוריית הגלישה שלו. לא נמצאה עדות מהימנה לכך שבני המשפחה גילו את התכנים האלה קודם לכן או התעמתו איתו בנושא. החיפושים גם בוצעו עשרות שנים לאחר רצח מישל, ואין דרך להוכיח באמצעותם מה עניין את ברנס בשנת 1979. לא ניתן לשלול שתחומי העניין האלה התפתחו אצלו מאוחר יותר, או השתנו במהלך השנים. התביעה ביקשה בכל זאת להציג את הממצאים כראיה שעשויה להצביע על מניע מיני לרצח. ההגנה התנגדה וטענה שמדובר במידע מאוחר שאינו מוכיח קשר למעשה שהתרחש כמעט ארבעה עשורים קודם לכן.


ב־5 בפברואר 2020 הכריע השופט שהיסטוריית החיפושים לא תוצג בפני חבר המושבעים. הוא קבע שהקשר בין פעילות הגלישה בשנת 2018 לבין רצח משנת 1979 חלש מכדי להצדיק את הסיכון המשפטי. החשש היה שהמושבעים יושפעו מן התכנים הקשים וירשיעו את ברנס בשל אופיים, ולא על סמך הראיות לרצח. כתוצאה מכך נותרה בפני התביעה השאלה כיצד להסביר את הרצח בלי להסתמך על התכנים שנמצאו במחשב, אבל לפי החוק לא חייבים להוכיח מניע.


אחת האפשרויות המרכזיות שהעלו החוקרים הייתה שברנס תכנן לבצע תקיפה מינית, אך מישל התנגדה לו. העובדה שלא נמצאו סימנים לתקיפה מינית שהושלמה אינה שוללת ניסיון תקיפה שהסתיים ברצח. הבלש דנלינגר אמר בראיון כי בהחלט ייתכן שתקיפה מינית הייתה מטרתו המקורית של התוקף. אם כך היה, מאבקה של מישל היה עשוי לגרום להתפרצות אלימות קטלנית מצד מי שניסה להשתלט עליה. אפשרות אחרת היא שהאלימות עצמה שימשה מקור לסיפוק מיני, בלי שהעבריין התכוון לבצע אונס. היסטוריית הגלישה של ברנס עשויה להתיישב עם השערה כזאת, אך אינה מוכיחה אותה. מאחר שברנס לא הודה ברצח ולא סיפק מניע, אי אפשר לקבוע איזו מן האפשרויות נכונה.


החוקרים בחנו גם אפשרות למפגש מקרי שהסתיים באלימות בעקבות הטרדה, עימות או התנגדות מצד מישל. ייתכן שהתוקף פנה אליה בחניון, ניסה לכפות עליה דבר מה, והיא התנגדה והחלה להיאבק בו. אפשרות של ניסיון שוד שהסתבך אינה בלתי אפשרית, אך השארת הכסף והרכוש במקום מחלישה אותה. גם מניע של נקמה אישית נראה לא מבוסס, משום שלא נמצא קשר קודם בין ברנס לבין מישל. הסימנים לכפפות גומי עשויים להצביע על הכנה מוקדמת לביצוע עבירה, אך אינם מוכיחים תכנון רצח מסוים. העובדה שמישל הרגישה כאילו עוקבים אחריה מעוררת שאלות, אך אין ראיה שמי שעקב אחריה היה ברנס. למעשה, גם כיום אין תשובה מבוססת לשאלה אם הוא יצא באותו ערב לחפש קורבן או שפגש בה במקרה.


לקראת המשפט התמודד ברנס עם שורת ראיות גנטיות חזקות, אך סירב להודות באשמה. סנגורו, ליאון ספייס, טען שלא ניתן להסיק באופן אוטומטי מנוכחות DNA בזירה שברנס ביצע רצח. הוא הזכיר שחומר גנטי יכול לעבור בין אנשים וחפצים, גם בלי מגע ישיר בין שני בני האדם. לדוגמה, אדם יכול להשאיר תאים על חפץ שאדם אחר נוגע בו מאוחר יותר, וכך עלולה להיווצר העברה משנית. ההגנה הצביעה על העובדה שברנס ומשפחתו ביקרו בקניון וסטדייל גם בעבר. היא העלתה אפשרות שמישל באה במגע עם חפץ או מקום שבו נמצא קודם חומר ביולוגי של ברנס. התביעה טענה שהאפשרויות האלה אינן מסבירות באופן סביר את מיקום הדם על שמלתה ועל ידית ההילוכים.

בפברואר 2020 נפתח משפטו של ברנס, יותר מארבעים שנה לאחר הרצח. בשל הפרסום הנרחב והעניין הציבורי העצום בסידר ראפידס הועבר המשפט לעיר דבנפורט שבאיווה. התובע ניק מייבנקס הציג בפני המושבעים את השתלשלות החקירה ואת הראיות המדעיות. הוא הסביר שהמקרה מוכר לדורות של תושבי העיר, ושעליו לרכז ארבעים שנות חקירה למסכת ראיות ברורה.

במהלך המשפט הוצגה גם שמלתה השחורה והמוכתמת בדם של מישל, שהייתה ראיה מרכזית בפרשה. חברים ובני משפחה העידו על מישל, על ערב הרצח ועל האירועים שהתרחשו לאחר מכן. גם אנדי סיידל ומייק ויריק נאלצו לשוב ולהתמודד עם זיכרונות שנותרו קשים עבורם במשך עשרות שנים.


אנדי סיפר בעדותו שלא הייתה סיבה אמיתית לכך שהקשר בינו לבין מישל יסתיים ביחסים רעים. לדבריו, הם פשוט התרחקו ככל שהתבגרו והמשיכו בחייהם. מייק ויריק העיד שהמשפט החזיר אותו מבחינה רגשית אל הימים הראשונים שלאחר הרצח. מנגד, בני משפחת ברנס התעקשו שלא ניתן לראות בהתנהגותו במהלך החקירה ראיה לאשמה. ג'ניפר טענה שאדם אינו מסוגל לזכור בפירוט כל דבר שעשה לפני ארבעים שנה, ולעתים גם לא לפני שבוע. אחיו דונלד המשיך לטעון שלא ייתכן שג'רי ביצע את הרצח, והסנגור ציין שמעולם לא הוכח קשר קודם בינו למישל. בני המשפחה ראו בטענות התביעה ניסיון לייחס לאיש מוכר ונורמטיבי לכאורה מעשה שאינו מתיישב עם דמותו.


במהלך המשפט הוצגו גם קטעים מן החקירה שתועדה במצלמה שהוסתרה בספל הקפה של הבלש. המושבעים ראו כיצד ברנס נשאל שוב ושוב על ה־DNA שלו וחזר לבקש שהמשטרה תבדוק אותו. הם שמעו את תשובותיו על ביקוריו בקניון, עבודתו בשנת 1979, מכוניתו והיעדר זיכרון מן האירועים. החוקר העיד על הצלקות הרבות שראה בידיו ובזרועותיו של ברנס ועל ניסיונותיו לחלץ ממנו הסבר. הוצגה גם רשימת האנשים שנשללו כחשודים במשך השנים, ובה הודגש שמו של ברנס. הבלש הסביר שזה היה השם היחיד ברשימה שלא ניתן היה לשלול על סמך ההשוואה לפרופיל הגנטי. בשלב נוסף הוצג פתק שעליו כתב ברנס הקדשה לבנו מייקל וחתם בשמו, אם כי תפקידו המדויק כראיה אינו מוסבר בתמליל.


אחת העדויות המסקרנות במשפט ניתנה מפי מייקל אליסון, אסיר שהכיר את ברנס כאשר השניים שהו בכלא. אליסון סיפר ששאל את ברנס ישירות אם ביצע את הרצח, וברנס השיב שאינו יכול לדבר על כך. לפי עדותו, ברנס אמר שגם אם יפסיד במשפט, הוא כבר הרוויח משום שזכה לחיות עם משפחתו כל השנים. אליסון תיאר גם שיחה שהתרחשה כאשר השניים שיחקו בקלפים מסוג פינוקל. לדבריו, ברנס אמר לו שאם ימשיך לנצח אותו במשחק, יהיה עליו לקחת אותו לקניון. אליסון פירש את האמירה כהתייחסות מטרידה לרצח והחליט להעיד עליה בפני בית המשפט. חשוב לציין שאלה היו דבריו של עד מטעם התביעה, ולא הודאה מפורשת של ברנס ברצח.


במהלך פרשת ההגנה הובא מומחה אחד בלבד, הביולוג המולקולרי דוקטור מייקל ספנס. ספנס הסכים שאין ספק שהחומר הגנטי שנמצא בזירה תאם את ברנס, אך טען שיש לבחון כיצד הגיע לשם. לדבריו, מבחינה תאורטית קיימת אפשרות שחומר גנטי מועבר מאדם לאדם באמצעות חפצים או מגעים עקיפים. ההגנה העלתה גם אפשרות אחרת: ברנס עבד בעבר בסוכנות שמכרה מכוניות ביואיק, וייתכן שנהג במכונית המשפחה במסגרת עבודתו. אחיו דונלד טען שאם מכוניתם של בני משפחת מרטינקו טופלה באותה סוכנות, ייתכן ש־DNA של ברנס נשאר בתוכה. הבלש דנלינגר דחה את ההסבר ושאל כיצד ייתכן שהחומר הגנטי הגיע גם לשמלתה של מישל. התביעה טענה שאין הסבר מתקבל על הדעת לנוכחות דמו של ברנס בשני המקומות מלבד השתתפותו במאבק הקטלני.


בסיכומי המשפט התייחס הסנגור גם לנסיבות חייו של ברנס בזמן הרצח. הוא ביקש מן המושבעים להאמין שאדם נשוי, שיש לו שני ילדים קטנים בבית, לא היה יוצא בלילה כשהוא מצויד בסכין ובכפפות. לדבריו, תרחיש התביעה מחייב להניח שברנס נסע במיוחד לסידר ראפידס, מצא קורבן בחניון, רצח אותה וחזר לביתו. הסנגור הוסיף שבתרחיש כזה היה ברנס חוזר לכאורה כשהוא מוכתם בדם ועם פציעה בידו. מנגד, התביעה טענה שהראיות המדעיות אינן מחייבות לדעת מה היה המניע כדי לזהות את הרוצח. התובע הודה שאין לו סיפור מלא המסביר כיצד ומדוע פגש ברנס את מישל. אבל לשיטתו, העובדה שהמניע אינו ידוע אינה גורעת מן ההתאמה הגנטית ומן המסקנה המשפטית הנובעת ממנה.


ב־24 בפברואר 2020 פרשו חברי המושבעים לדון באשמתו של ברנס. לאחר כשלוש שעות בלבד הודיעו המושבעים שהגיעו להכרעה. הם מצאו את ג'רי לין ברנס אשם ברצח מדרגה ראשונה של מישל מרטינקו. באולם השתררה דממה, ומשפחתה של מישל התקשתה לעכל שהפרשה שנמשכה ארבעים שנה הסתיימה בהרשעה. בני משפחת ברנס, לעומת זאת, הגיבו בהלם וטענו שהכרעת הדין בלתי צודקת וניתנה במהירות רבה מדי.


הבלש מאט דנלינגר תיאר את הרגע כתחושת הקלה עצומה, כאילו משא כבד הוסר מעל כתפיו. אביו הארווי, שהשתתף בחקירת הרצח המקורית בשנת 1979, היה עדיין בחיים וצפה בבנו מסיים את המשימה. הוא אמר שהוא גאה בבנו במידה שקשה לו לתאר במילים. מאט עצמו התרגש עד דמעות כאשר סיפר שהיה חשוב לו במיוחד להגיע לפתרון בזמן שאביו יוכל להעריך אותו. עבור המשפחה היה זה רגע של סגירת מעגל מקצועית ואישית שנמשך כמעט ארבעה עשורים. עבור בני משפחת מרטינקו הייתה זו תשובה לשאלה שליוותה כל חג מולד וכל יום זיכרון מאז הרצח. אולם ההרשעה לא פתרה את השאלה מדוע מישל נבחרה כקורבן, וגם לא החזירה אותה לאנשים שאהבו אותה.


ב־7 באוגוסט 2020 נגזר על ברנס מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בית המשפט חייב אותו גם לשלם 150 אלף דולר לעיזבונה של מישל מרטינקו. ברנס המשיך להכחיש את הרצח ואמר בבית המשפט שמישהו אחר דקר את מישל למוות בתוך המכונית. לדבריו, אינו יודע מי עשה זאת ואינו יודע מדוע, והוא הודה למשפחתו ולחבריו על תמיכתם בו. העובדה שלא הודה משמעותה שגם לאחר ההרשעה לא התקבלה ממנו גרסה כלשהי המתארת את המעשה או את המניע. בני משפחתה של מישל הביעו הקלה מן הידיעה שלא יוכל להמשיך לחיות בחופשיות לאחר שהורשע. אבל ברנס עצמו לא סיפק להם את ההסבר האנושי שחיפשו במשך כל השנים.


בשנת 2023 דן בית המשפט העליון של איווה בערעורו של ברנס על ההרשעה. ברנס טען בין השאר שהמשטרה פגעה בזכויותיו כאשר אספה ובדקה את הקשית שהשאיר במסעדה ללא צו חיפוש מוקדם. הוא טען שהבדיקה הגנטית הייתה חיפוש בלתי חוקי ושיש לפסול את הראיות שנבעו ממנה. בית המשפט דחה את הערעור ברוב של חמישה שופטים מול שניים וקבע שהראיות מותרות לשימוש בהליך הפלילי. ההרשעה ברצח מדרגה ראשונה נותרה על כנה, וכך גם עונש מאסר העולם. עם זאת, בחודש מאי 2026 הגיש ברנס בקשה נוספת לסעד לאחר הרשעה בטענה שייצוגו המשפטי היה לקוי. המדינה ביקשה לדחות את הבקשה, ובדיווחים שאותרו לא נמסרה הכרעה סופית חדשה בבקשה הזאת.


לאחר הרשעתו שבו חוקרים ועיתונאים לבחון גם את האפשרות שברנס היה מעורב בעבירות חמורות נוספות. אחד הפרטים המוזרים היה אזכור השם ג'ודי הויסנטרויט במהלך החקירה שנערכה לברנס בבית העסק שלו. הויסנטרויט הייתה מגישת חדשות בלונדינית שנעלמה בשנת 1995 ליד מכוניתה בחניון בעיר מייסון סיטי שבאיווה. ברנס הזכיר את שמה מיוזמתו, בלי שהבלש שאל עליו, והדבר עורר תשומת לב אצל החוקרים. דנלינגר הודה שהאינטואיציה שלו גורמת לו לחשוד שאולי יש עבירות נוספות הקשורות לברנס. עם זאת, לא נמצאה ראיה שברנס הכיר את הויסנטרויט, וה־DNA שלו לא נקשר בפומבי לעבירות נוספות. העובדה שהזכיר אישה שנעלמה אינה מהווה כשלעצמה בסיס להאשמתו בפגיעה בה.


גם ביחס להיעלמות קרוב משפחתו בריאן ברנס ולמות אשתו הראשונה פטרישיה לא נמצאה ראיה למעורבותו. פטרישיה מתה בשנת 2008, ומותה נקבע כהתאבדות גם לאחר שהרשויות בחנו מחדש את המקרה. המשטרה הודיעה שלא אותרו ממצאים המצדיקים לראות בברנס חשוד במותה. היעלמותו של בריאן ברנס ב־19 בדצמבר 2013 עוררה עניין בגלל התאריך, שהיה יום השנה ה־34 לרצח מישל. גם במקרה הזה הודיעו החוקרים שלא נמצאה ראיה המצביעה על קשר לג'רי ברנס. אין בסיס עובדתי להציגו כרוצח סדרתי או לייחס לו רציחות נוספות רק בשל צירוף מקרים או חשדות ציבוריים. הרשעתו המשפטית המוכחת עוסקת ברצח מישל מרטינקו בשנת 1979.


הפרשה העלתה גם שאלות מורכבות על חיי המשפחה של אדם שביצע, לפי הכרעת בית המשפט, רצח אכזרי. ברנס היה נשוי בתקופת הרצח, גידל ילדים, המשיך לעבוד ולימים הפעיל עסק משלו. הוא היה מוכר בקהילה כאדם שקט ומסור למשפחתו, בלי הרשעות פליליות ידועות. בתו ואחיו לא רק שלא תיארו חשדות מוקדמים מבוססים, אלא התקשו לקבל את אשמתו גם לאחר שהראיות הוצגו. באשר לחיפושים המיניים האלימים שנמצאו במחשב העסק, לא ידוע אם אשתו או ילדיו הבחינו בהם אי פעם. ייתכן שהסתיר היטב את פעילותו, וייתכן שחלק מן ההתנהגויות האלה לא היו קיימות בעשורים קודמים. מן המידע הפומבי אי אפשר לקבוע שבני המשפחה ידעו, עצמו עיניים או היו מסוגלים לזהות את מעשיו.


מקרה ברנס ממחיש עד כמה הופעה חברתית רגילה אינה מספקת מידע אמין על כל מעשיו של אדם. אדם יכול להיות בעל משפחה, להחזיק בעסק ולהיתפס כאמין בקהילתו, ובמקביל להסתיר עבירה קשה מעברו. המשטרה לא מצאה מסלול ברור שקישר את ברנס למישל דרך היכרות מוקדמת, עבודה משותפת או מערכת יחסים. גם לאחר פענוח זהותו נותרה השאלה אם הוא תכנן מראש לבצע תקיפה או נקלע להזדמנות מקרית. היעדר מניע מוכח אינו סותר את המסקנה המשפטית בדבר זהות הרוצח, אך הוא מגביל את הבנת המקרה. הראיות מלמדות מי השאיר דם בזירת הרצח, ואילו השאלה מדוע הותקפה מישל נותרה פתוחה. זהו אחד ההיבטים המתסכלים ביותר של הפרשה, גם לאחר ההתקדמות המדעית המרשימה שהביאה להרשעה.


בני משפחת מרטינקו נאלצו לחיות עם הכאב הזה במשך כמעט ארבעים שנה. בכל חג מולד חסרה להם מישל, ובני המשפחה השתדלו להמשיך לחגוג למען הילדים והאחיינים שלה. בחג המולד של שנת 1979 נותרו המתנות שנקנו עבורה עטופות, וזיכרון המתנות שלא נפתחו ליווה אותם שנים. אמה ג'נט מעולם לא התאוששה לחלוטין מן הרגע שבו זיהתה את גופתה של בתה הצעירה. אביה אל המשיך לעבוד בתיקון שעונים, אך עמיתיו סיפרו שלעתים היה יושב ליד שולחן עבודתו ובוכה בשקט. לפני הרצח נהג להשיב לשאלה מה שלומו במילים נלהבות: מצוין, מצוין. אחד מחבריו לעבודה סיפר שלא זכור לו ששמע את אל משתמש שוב בתשובה הזאת לאחר מותה של מישל.


אחותה ג'נל תיארה כיצד המשפחה השתדלה לשמור על תחושת נורמליות למרות האסון. במשך 39 חגי מולד ניסו בני המשפחה לחייך, לשמוח ולחגוג למען ילדיהם, כאשר מקום אחד נותר ריק. שני הוריה של מישל הלכו לעולמם מבלי לדעת את זהותו של מי שרצח את בתם. גם אנדי סיידל, שנחשד במשך שנים, לא זכה לראות אותם מכירים בעובדה שנשללה מעורבותו. עם פענוח הרצח חשו בני המשפחה הקלה על כך שהרוצח זוהה, אך הבינו שהשנים שאבדו לא יחזרו. הם גם הביעו הכרת תודה לשוטרים שלא ויתרו, ובראשם דאג לריסון ומאט דנלינגר. מאט היה מסוגל להביא לאביו הארווי את התשובה שהדור הראשון של החוקרים לא הצליח למצוא.


סיפורה של ברנדי ג'נינגס מדגים גם את ההשפעה העצומה של החלטה אישית להעלות מידע גנטי למאגר ציבורי. היא ביקשה בסך הכול ללמוד על הצד של אביה במשפחה, לאחר שנפטר בלי שהכירה היטב את קרוביו. בדיעבד התברר שהמידע שמסרה הוביל חוקרים אל אדם שמעולם לא פגשה ושלא ידעה על קיומו. ג'נינגס סיפרה שהיא אינה מתחרטת על ההחלטה וכי לדעתה מי שביצע פשע חמור צריך לתת עליו את הדין. אולם אחד מאחיה חשש מן האפשרות שמידע גנטי משפחתי יוביל להפללת אדם קרוב, אפילו אם הוא אשם. קרובת משפחה אחרת הסירה את פרטיה מן המאגר, בעוד ג'נינגס עצמה המשיכה לתמוך בשימוש בו. הפרשה הפכה לדוגמה מרכזית לוויכוח על התועלת הציבורית של גנאלוגיה גנטית מול שאלות של פרטיות והסכמה.


בסופו של דבר, החלק החשוב ביותר בפענוח לא הגיע מאחד העדים, מן הקלסתרון או מהודאת החשוד. הוא הגיע מן הניסיון הנואש של מישל להתגונן מפני האיש שתקף אותה בתוך מכוניתה. הפצעים על ידיה מלמדים שנאבקה בסכין וניסתה למנוע מן התוקף להמשיך לפגוע בה. על פי מסקנת החוקרים, במהלך המאבק פצעה את הרוצח וגרמה לו להשאיר את דמו בזירה. במשך כמעט ארבעים שנה נשאר הדם הזה ראיה אילמת, עד שהמדע הצליח לקשר אותו לאדם מסוים.


הרוצח המשיך לחיות בחופשיות, להקים משפחה ולנהל עסקים, בלי לדעת שראיה ביולוגית קטנה שנשארה במכונית עלולה להוביל אליו. בסופו של דבר, הראיה הזאת היא שהביאה להרשעתו, גם בלי שהודה במעשה.


לאחר המשפט התכנסו חבריה ובני משפחתה של מישל כדי לזכור לא רק את הרצח, אלא גם את חייה. התובע ניק מייבנקס הדגיש שהפרשה אינה עוסקת רק בדרך שבה מתה מישל, אלא גם באדם שהייתה. חבריה זכרו אותה כנערה חכמה, יפה, רגישה ואוהבת מוזיקה, שעמדה בתחילת חייה הבוגרים. הם תהו לאן הייתה מגיעה, באיזה מקצוע הייתה בוחרת, אם הייתה מקימה משפחה ואילו חיים הייתה בונה. הרצח שלל ממנה את כל האפשרויות האלה, והותיר במשפחתה חלל שגם הרשעה משפטית אינה יכולה למלא. על אף שנותרו שאלות ללא תשובה, הודות למאבקה ולהתפתחות המדע ניתן היה לזהות את האדם שהרג אותה. במובן ממשי מאוד, כפי שסיכמה משפחתה, מישל מרטינקו הפכה לעדה החשובה ביותר ברצח של עצמה.



 

יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

תומאס מונטגומרי

 



בשנת 2005 התגורר תומאס מונטגומרי, בן 46, בעיירה צ'יקטוואגה שבמדינת ניו יורק, סמוך לעיר באפלו. כלפי חוץ הוא ניהל חיים רגילים למדי. הוא היה נשוי לסינדי, אב לשני ילדים, ועבד במפעל Dynabrade, חברה לייצור כלים תעשייתיים בעיירה קלרנס. הוא שירת בעבר בחיל הנחתים האמריקאי, אך שירותו הצבאי היה כבר זיכרון רחוק.

בשעות הפנאי נהג מונטגומרי לבלות מול המחשב, להשתתף במשחקים מקוונים ולשוחח עם אנשים בחדרי צ'אט. באותה תקופה, לפני הפייסבוק,  היו חדרי הצ'אט אחת הדרכים הפופולריות להכיר אנשים באינטרנט. המשתמשים בחרו לעצמם כינויים, ובניגוד לרשתות החברתיות של ימינו, לא תמיד הייתה דרך פשוטה לוודא מי האדם שמסתתר מאחורי הכינוי.

מונטגומרי בחר לעצמו את הכינוי MarineSniper, כלומר צלף בחיל הנחתים. הוא הציג את עצמו כצעיר בן 18 בשם טומי, חייל נאה ואתלטי העומד לצאת לשירות קרבי בעיראק. הוא השתמש בתמונות שהציגו אותו כצעיר בהרבה מגילו האמיתי, והחל לטפח לעצמו חיים דמיוניים שבהם הוא שוב צעיר, רווק ומבוקש.

באותה שנה הכיר באחד מחדרי הצ'אט משתמשת בשם Talhotblond, שהציגה את עצמה כג'סי, נערה בלונדינית בת 18 ממערב וירג'יניה. היא סיפרה שהיא תלמידת תיכון ושחקנית סופטבול, ושלחה לו תמונות של צעירה יפה. 

ההתכתבות בין טומי לג'סי התפתחה במהירות לפלירטוט רומנטי ובהמשך לכביכול מערכת יחסים  רומנטית. השניים שוחחו כמעט מדי יום, החליפו תמונות, מכתבים, מתנות והצהרות אהבה. חלק מההתכתבויות נשאו אופי מיני מפורש. מבחינתו של מונטגומרי, הרומן הווירטואלי הפך בהדרגה לחלק מרכזי בחייו.

ג'סי שלחה אליו תמונות, וצילומי פריטי לבוש תחתון ובהמשך התחילה לשלוח לו בחבילות תחתונים וחזיות שלה. מונטגומרי מצדו המשיך לספר על שירותו הצבאי המדומיין ועל האפשרות שיישלח לעיראק. השניים דיברו על עתיד משותף, ומונטגומרי אף הציע לה נישואים, אף שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים.

בריאיון מאוחר יותר לתוכנית התחקירים 20/20 של רשת ABC סיפר מונטגומרי שבתחילה ראה בקשר מעין משחק. הוא הניח שלעולם לא יפגוש את הצעירה, ולכן לא ראה צורך לחשוף את זהותו האמיתית. אלא שהקשר נעשה אינטנסיבי בהרבה מכפי שציפה. לדבריו, בשלב מסוים העולם שיצר באינטרנט הרגיש לו אמיתי יותר מחייו שמחוץ למחשב. הוא נסחף.

באותו זמן המשיך מונטגומרי להתגורר עם אשתו וילדיו. לאשתו לא היה מושג. מבחינת ג'סי, לעומת זאת, האיש שמולה היה צעיר רווק בגילה, חייל אמיץ שהיא עשויה להינשא לו כשישוב משירותו הצבאי. לפחות כך הציגה את הדברים בהתכתבויות ביניהם. האמת עליה היתה שונה לחלוטין.

 

נקודת המפנה הראשונה הגיעה כאשר סינדי מונטגומרי גילתה את הרומן. אחת החבילות שנשלחו לבעלה ממערב וירג'יניה הגיעה בטעות לידיה, ובעקבותיה התברר לה שהוא מנהל "מערכת יחסים" אינטימית באינטרנט. היא מצאה גם מכתבי אהבה והבינה שבעלה מציג את עצמו בפני אישה אחרת כצעיר בן 18.

סינדי החליטה לפנות ישירות אל האישה ששלחה את החבילות. היא כתבה מכתב לכתובת שממנה נשלחו המתנות וצירפה אליו תמונה משפחתית. במכתב הסבירה שבעלה אינו צעיר בן 18, אלא גבר נשוי בשנות הארבעים לחייו ואב לשני ילדים. היא ביקשה להבהיר לאישה שמעבר למסך כי האיש שהתאהבה בו אינו מי שהוא טוען להיות.

התגובה הייתה דרמטית. ג'סי הביעה כעס על כך שמונטגומרי שיקר לה במשך חודשים ארוכים. אלא שבמקום לנתק לחלוטין את הקשר, היא המשיכה להתכתב איתו, ובמקביל החלה להתעניין באדם אחר שהכירה דרך סיפוריו: בריאן בארט, עמיתו הצעיר לעבודה.

בדיעבד התברר שהמכתב של סינדי חשף רק מחצית מהתרמית. היא חשפה את זהותו המזויפת של בעלה, אבל לא העלתה בדעתה שהאישה שאליה שלחה את המכתב מנהלת בעצמה התחזות מורכבת לא פחות.

בריאן בארט היה בן 22, סטודנט בבאפלו סטייט קולג', ששאף להיות מורה. הוא עבד במפעל Dynabrade כדי לממן את לימודיו, ובמקביל עסק בספורט ובאימון ילדים. חבריו ובני משפחתו תיארו אותו כצעיר שקט, חברותי ואחראי, שהיה אהוב על סביבתו.

בארט ומונטגומרי הכירו ממקום העבודה, ואף נהגו לשוחח ולהשתתף במשחקים באינטרנט. במהלך הרומן שלו עם ג'סי סיפר מונטגומרי על עמיתו הצעיר. כאשר ג'סי גילתה שמונטגומרי שיקר לה לגבי גילו, היא נזכרה בבארט והצליחה לאתר אותו באמצעות פרטים וכינוי משתמש שהוזכרו בשיחותיהם.

בתחילה פנתה אליו כדי לברר אם הדברים שסיפרה לה אשתו של מונטגומרי נכונים. בארט אישר את הפרטים, ובין השניים התפתחה התכתבות עצמאית. בהדרגה הפכה ההתכתבות לקשר רומנטי. ג'סי החלה לשלוח לבארט תמונות, מכתבים והצהרות אהבה, בדומה לאלה ששלחה קודם לכן למונטגומרי.

בניגוד למונטגומרי, בארט לא היה צריך להמציא לעצמו זהות של צעיר. הוא באמת היה בן 22, רווק וסטודנט. ג'סי הדגישה בפני מונטגומרי שבארט אמיתי, ישר וקרוב יותר לגילה. הדברים פגעו בו במיוחד, משום שהעמידו אותו מול ההבדל בין הדמות הצעירה שהמציא לבין חייו האמיתיים.

מונטגומרי ידע  על הקשר החדש. ג'סי לא הסתירה ממנו שהיא מתכתבת עם בארט, ובארט עצמו סיפר על הרומן במקום העבודה. יתרה מכך, חלק מההתכתבויות התנהלו בחדרי צ'אט משותפים, כך שמונטגומרי יכול היה לראות את מערכת היחסים החדשה מתפתחת מול עיניו.

המצב הפך בהדרגה לעימות אישי. מונטגומרי ראה בבארט יריב שגזל ממנו את האישה שאהב, אף שמעולם לא פגש אותה. ג'סי מצדה המשיכה להתכתב גם עם מונטגומרי, ולעיתים הביעה געגועים לדמותו הבדויה של טומי הצעיר. התנהגות זו יצרה מצב שבו מונטגומרי התקשה להשלים עם סיום הרומן.

על פי התכתבויות שנחשפו בחקירה, מונטגומרי החל לשלוח הודעות כועסות, משפילות ומאיימות. באחת מהן כתב שבריאן ישלם בדמו. בהודעות אחרות תקף את ג'סי במילים קשות. התובעים תיארו את ההתנהגות כהסלמה של אובססיה, קנאה ורצון לנקמה.

ג'סי ובארט אף החלו לחשוף בפני משתתפים אחרים בחדרי הצ'אט את גילו האמיתי של מונטגומרי ואת העובדה שהתחזה לחייל צעיר. לדברי אחד התובעים, הדבר השפיל אותו במיוחד. מבחינתו, לא רק שאיבד את האישה שאהב, אלא שגם הזהות הדמיונית שבנה לעצמו במשך חודשים התמוטטה לעיני אחרים וגם עבר ביוש.


ביום שישי, 15 בספטמבר 2006, סיים בריאן בארט את משמרתו במפעל Dynabrade בעיירה קלרנס, סמוך לבאפלו. השעה הייתה בסביבות עשר בלילה. הוא יצא אל החניון ונכנס לטנדר שלו, בלי לדעת שמישהו ממתין לו.

לפי ממצאי החקירה, הרוצח הגיע למקום כשהוא מצויד ברובה בקליבר 0.30. החוקרים העריכו שהוא לבש בגדי הסוואה ומסכת סקי. כאשר בארט ישב ברכבו, נורו לעברו שלוש יריות מטווח קצר. הכדורים פגעו בצווארו ובזרועו, והוא נהרג במקום.

גופתו לא התגלתה מיד. רק כעבור יומיים, כאשר עובדים חזרו למפעל והבחינו בטנדר שחנה באזור מבודד של החניון, התברר שבארט נרצח. עבור משפחתו הייתה זו מכה קשה. הצעיר, שהתכוון להשלים את לימודיו ולעסוק בהוראה, מת בגיל 22 בלבד.

החוקרים הבינו במהירות שלא מדובר בשוד שהסתבך. בארט נורה מטווח קצר, ולא נמצאו סימנים ברורים לכך שהרוצח ביקש לגנוב את רכושו. אופי הירי והמיקום הצביעו על תקיפה מכוונת של אדם מסוים.


בתחילת החקירה התקשו השוטרים למצוא מניע לרצח. בארט להיה בחור צעיר נורמטיבי ולא היה ידוע על סכסוכים חמורים שבהם היה מעורב. אלא שעמיתיו לעבודה סיפרו לחוקרים על העימות המתמשך בינו לבין מונטגומרי סביב אישה שהכירו באינטרנט.

המידע הזה שינה את כיוון החקירה. החוקרים החלו לבדוק את התכתבויותיהם של שני הגברים, את האיומים שנשלחו ואת מערכת היחסים עם ג'סי. הם גילו שמונטגומרי איים על בארט בעבר, ושהסכסוך בין השניים החריף במשך חודשים.

בזירת הרצח נמצאו פריטים שהחוקרים ייחסו להם חשיבות, ובהם מחסנית נשק וגלעין אפרסק. לפי תיאור מאוחר של החקירה, בדיקת דנ"א מגלעין האפרסק קישרה את מונטגומרי לזירה. בנוסף נבדקו כלי הנשק שהחזיק, והחוקרים בחנו סתירות בין גרסתו לגבי מעשיו בערב הרצח לבין עדותה של אשתו על שעת חזרתו הביתה.

במקביל ביקשו החוקרים ליצור קשר עם ג'סי במערב וירג'יניה. בתחילה חששו שגם היא עלולה להיות בסכנה, משום שמונטגומרי שלח בעבר הודעות מאיימות והפגין כלפיה כעס רב. שוטרים מקומיים נשלחו לבית המשפחה כדי לבדוק את שלומה.

שם המתינה להם הפתעה שלא הייתה קשורה ישירות לזהותו של הרוצח, אבל שינתה לחלוטין את הבנת הפרשה.

האישה שעמדה מאחורי הכינוי Talhotblond לא הייתה ג'סי בת ה־18. זו הייתה מרי שילר, אישה נשואה בת 45 ממערב וירג'יניה, שהשתמשה בזהותה ובתמונותיה של בתה המתבגרת.

ג'סי האמיתית אכן הייתה קיימת, והתמונות שנשלחו לשני הגברים היו תמונות שלה. אולם על פי התחקירים, היא כלל לא ידעה שאמה משתמשת בתמונותיה כדי לנהל קשרים רומנטיים ומיניים וירטואלים באינטרנט. היא לא הייתה שותפה להתכתבויות, ולא ידעה ששני גברים במדינת ניו יורק מאמינים שהם מאוהבים בה.

מרי שילר ניהלה למעשה את שתי מערכות היחסים. היא הייתה זו ששלחה את ההודעות הרומנטיות למונטגומרי, וזו שבהמשך החלה להתכתב עם בארט. היא גם זו שהמשיכה לעורר את קנאתו של מונטגומרי באמצעות התכתבויות שבהן הזכירה את הקשר החדש.

התרמית הייתה מתוחכמת במיוחד משום שהאישה השתמשה בזהות של אדם אמיתי. היא לא נזקקה לתמונות שנוצרו או נגנבו מאדם זר. התמונות היו של בתה, ולכן התאימו לסיפור שהמציאה. הגברים האמינו שהם מתכתבים עם צעירה שנראית בדיוק כפי שהציגה את עצמה.

גם מונטגומרי וגם בארט לא ידעו שהאישה שמאחורי המסך מבוגרת מהם בהרבה מכפי שטענה. בארט, שהיה אמיתי לחלוטין ביחסיו איתה, נרצח בגלל מערכת יחסים עם אישה שמעולם לא פגש ושאת זהותה האמיתית לא הכיר.

אחת השאלות המרכזיות שעלו לאחר חשיפת הפרשה הייתה עד כמה מרי שילר הבינה את הסכנה שבהתנהגותה. היא ידעה שמונטגומרי מקנא בבארט, וידעה ששני הגברים מכירים זה את זה ועובדים באותו מפעל. היא גם קיבלה ממנו הודעות מאיימות.

אף על פי כן, אין ראיה מבוססת לכך שרצתה שבארט יירצח או שצפתה בפועל את התוצאה הקטלנית. החוקרים לא האשימו אותה במעורבות ברצח, והיא לא הורשעה בעבירה פלילית הקשורה אליו. האחריות המשפטית לרצח הוטלה על מונטגומרי.

השאלה מדוע ניהלה שילר את ההתחזות נותרה מורכבת יותר. אפשר לפרש את התנהגותה כניסיון לחוות מחדש נעורים, לקבל תשומת לב רומנטית או להימלט משגרת חייה, אך אלה פרשנויות פסיכולוגיות ולא מניעים שהוכחו בבית המשפט.

מבחינה מוסרית, השימוש בתמונות של בתה ללא ידיעתה היה חמור במיוחד. הבת האמיתית מצאה את עצמה קשורה לפרשת רצח מתוקשרת, אף שלא הייתה לה כל מעורבות במערכת היחסים שקדמה לו.


ב־27 בנובמבר 2006, כחודשיים וחצי לאחר הרצח, נעצר תומאס מונטגומרי והואשם ברצח מדרגה שנייה. החוקרים הציגו את ההתכתבויות המאיימות, את הראיות הפיזיות ואת המידע שנאסף מעמיתיו לעבודה.

בתחילה כפר מונטגומרי באשמה. אולם באוגוסט 2007 הודה במסגרת ההליך המשפטי בהריגה מדרגה ראשונה, עבירה שבדין של מדינת ניו יורק יכולה לכלול גרימת מוות בכוונה לפצוע אדם פציעה חמורה. ההודאה אפשרה לו להימנע ממשפט רצח מלא ומהסיכון לעונש חמור יותר.

לאחר מכן ניסה לחזור בו מהודאתו. הוא טען, בין היתר, שההודאה לא ניתנה מרצונו החופשי ושקיבל ייעוץ משפטי מטעה. בית המשפט דחה את בקשתו.

ב־27 בנובמבר 2007 גזרה עליו השופטת פני וולפגנג 20 שנות מאסר. התביעה ביקשה עונש של 25 שנה, והציגה את מונטגומרי כאדם מניפולטיבי שפיתח אובססיה כלפי אישה שהכיר באינטרנט והחליט לפגוע ביריבו.

אביו של בארט, דניאל, הביע בבית המשפט את הקושי להבין כיצד קנאה רומנטית יכולה להביא אדם לרצוח צעיר שלא עשה לו דבר. עבור משפחת בארט, הסיפור לא היה תעלומה אינטרנטית מסקרנת אלא אובדן בלתי הפיך של בן אהוב.

הפרשה לא הסתיימה בגזר הדין. מונטגומרי ערער על הרשעתו וטען כי היה צריך לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. הוא העלה טענות לגבי תקינות ההליך, התנהלות עורכי דינו וחומרת העונש.

ב־5 ביוני 2009 דחה בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק את טענותיו ואישר את ההרשעה. השופטים קבעו שהפרוטוקול של הליך ההודאה סותר את טענתו שהופעל עליו לחץ פסול, ולא מצאו עילה לבטל את פסק הדין.

בכך נותרו על כנם הרשעתו בהריגה מדרגה ראשונה ועונש המאסר בן 20 השנים. ההכרעה המשפטית הייתה ברורה: מונטגומרי היה אחראי למותו של בארט, ללא קשר לשקרים שסיפרו המעורבים האחרים בפרשה.


בשנת 2009 יצא הסרט התיעודי Talhotblond  , בבימויה של ברברה שרודר. הסרט שיחזר את האירועים באמצעות ראיונות עם המעורבים, חומרי חקירה, התכתבויות ועדויות. הוא הציג את הפרשה כסיפור על אהבה מדומיינת, זהויות בדויות וקנאה שהפכה לאלימות קטלנית.

בשנת 2012 הופק גם סרט טלוויזיה עלילתי באותו שם , בבימויה של השחקנית קורטני קוקס. הסרט התבסס על הפרשה ועל הסרט התיעודי, אך שינה חלק מהשמות והפרטים לצורכי העיבוד הדרמטי.


מה שהופך את הפרשה לחריגה כל כך הוא שכל אחד מהמעורבים המרכזיים חי במציאות אחרת.

מונטגומרי האמין שהוא יכול להחזיר לעצמו את נעוריו באמצעות זהות אינטרנטית חדשה. הוא בנה לעצמו דמות של חייל צעיר ואמיץ, התאהב באישה שהכיר רק דרך מסך המחשב, ובסופו של דבר לא הצליח להשלים עם אובדן הקשר.

מרי שילר יצרה לעצמה זהות של נערה צעירה ונחשקת. היא השתמשה בתמונות בתה וניהלה מערכות יחסים רומנטיות עם שני גברים שלא ידעו מי היא באמת. גם לאחר שהתגלתה זהותו האמיתית של מונטגומרי, היא המשיכה לנהל איתו קשר לצד הרומן עם בארט.

בריאן בארט, לעומתם, לא התחזה לאדם אחר. הוא היה סטודנט בן 22 שהתאהב באישה שהאמין שהיא צעירה בגילו. הוא לא ידע שהוא מעורב במערכת יחסים עם אישה נשואה בגיל העמידה, ולא יכול היה לדעת שהקשר הזה יעלה לו בחייו.

הפרשה מדגימה כיצד הונאה רומנטית יכולה ליצור מציאות רגשית עוצמתית גם כאשר חלק גדול מהעובדות שעליהן היא מבוססת אינו נכון.


כאשר התגלתה זהותה האמיתית של מרי שילר, התברר ששני הגברים התחרו על אהבתה של אישה שאיש מהם לא הכיר באמת. מונטגומרי בנה לעצמו זהות בדויה, ושילר בנתה לעצמה זהות בדויה אחרת. בתוך העולם הזה של שקרים הדדיים, בארט היה האדם היחיד מבין שלוש הדמויות המרכזיות שהציג את עצמו כפי שהיה.

הוא שילם על כך בחייו.


איך מתרחש כזה דבר מבחינה פסיכולוגית?

הנקודה המרכזית היא שמונטגומרי לא בהכרח התאהב באישה אמיתית כפי שהייתה במציאות. הוא התאהב בדמות שבנה בדמיונו, ובמידה רבה גם בדמות של עצמו כאשר היה איתה בקשר.

במציאות הוא היה גבר נשוי בן 46, אב לילדים ועובד במפעל. באינטרנט הוא היה חייל נחתים צעיר בן 18, גיבור רומנטי שנערה יפה מאוהבת בו.

הקשר סיפק לו הזדמנות לחיות חיים חלופיים. כאשר הרומן התפתח, ייתכן שהזהות המדומיינת הפכה עבורו למקור מרכזי של סיפוק רגשי.

1. התאהבות בדמות ובזהות העצמית החדשה

בקשרים מקוונים מתרחשת לעיתים תופעה המכונה אידיאליזציה. כאשר אנשים אינם נפגשים פנים אל פנים, הם משלימים בדמיונם פרטים שאינם יודעים על בן הזוג.

מונטגומרי לא נאלץ להתמודד עם מציאות של חיים משותפים, קשיים כלכליים, שגרה או חילוקי דעות יומיומיים. הוא קיבל תמונות, הצהרות אהבה ותשומת לב.

הקשר יכול היה להרגיש מושלם דווקא משום שלא היה כפוף למבחן המציאות.

2. אובדן הרומן היה גם אובדן הזהות

כאשר אשתו חשפה את גילו האמיתי, מונטגומרי איבד את היכולת להמשיך להציג את עצמו כחייל צעיר.

אבל המכה השנייה הייתה קשה במיוחד: ג'סי החלה להתכתב עם בריאן בארט, צעיר בן 22 שעבד לצדו.

בארט ייצג את כל מה שמונטגומרי העמיד פנים שהוא עצמו: צעיר, רווק ובעל עתיד פתוח.

אפשר לשער שההשוואה המתמדת לבארט הגבירה את תחושת ההשפלה. לא רק שאיבד את האישה שחשב שהוא אוהב, אלא שהיא בחרה באדם שגילו האמיתי התאים לדמות שמונטגומרי המציא לעצמו.

זוהי השערה פסיכולוגית סבירה, לא אבחנה מוכחת של מונטגומרי.

3. המעבר מקנאה לתחושת בעלות

קנאה רומנטית היא רגש אנושי שכיח. אבל אצל חלק מהאנשים היא עלולה להתפתח לתפיסה שלפיה האדם האחר שייך להם.

במצב כזה, היריב הרומנטי אינו נתפס רק כמתחרה אלא כאדם שפגע בכבודם, גזל מהם משהו שמגיע להם או הרס את חייהם.

כאשר אדם מתחיל להצדיק בעיני עצמו ענישה של היריב, הסיכון לאלימות עלול לעלות.

במקרה של מונטגומרי, האיומים המפורשים ששלח לפני הרצח הם אינדיקציה משמעותית לכך שהקנאה כבר לא הייתה רק חוויה רגשית פנימית.

4. מדוע דווקא רצח?

כאן חשוב להבחין בין גורמים שמסבירים את עוצמת הקנאה לבין גורמים שמסבירים אלימות קטלנית.

אובססיה רומנטית, השפלה וכעס אינם מספיקים כשלעצמם כדי להסביר רצח. מיליוני אנשים חווים רגשות כאלה ואינם פוגעים באיש.

במקרה הזה היו כמה סימנים מדאיגים: איומים מוקדמים, הסלמה בעימות, התמקדות ביריב מסוים ולבסוף שימוש בנשק חם.

אלה אינם רק סימנים של אדם שהתאהב בצורה לא בוגרת. הם מצביעים על מעבר ממחשבות קנאיות להתנהגות אלימה ומכוונת.

5. האם הוא היה אדם נורמטיבי באמת?

צריך להבחין בין תפקוד חברתי תקין לבין מבנה אישיות בריא.

אדם יכול להיות נשוי, לגדל ילדים, לעבוד באופן מסודר, לשלם חשבונות ולהיראות רגיל לחלוטין, ובכל זאת להיות בעל קשיים משמעותיים בוויסות רגשי, בשליטה בדחפים או בהתמודדות עם דחייה.

אבל גם ההפך נכון: אי אפשר להסיק בדיעבד שמונטגומרי סבל מהפרעת אישיות מסוימת רק משום שביצע רצח.

אין בידינו הערכה פסיכיאטרית מלאה שמאפשרת לקבוע אם סבל מהפרעה נפשית, מהפרעת אישיות או מקושי אחר.

ההסבר האפשרי הוא שילוב של שלושה תהליכים: התמכרות רגשית לזהות חלופית, תחושת השפלה חריפה כאשר הזהות הזאת התמוטטה, והפיכת היריב הרומנטי למטרה של כעס ונקמה.

אבל חשוב לדייק: אין פירוש הדבר שמונטגומרי איבד בהכרח את הקשר עם המציאות. הוא ידע שהוא בן 46, ידע שהוא נשוי, וידע שבארט הוא אדם אמיתי. ייתכן מאוד שהרצח לא נבע מבלבול בין מציאות לדמיון, אלא מבחירה אלימה שנעשתה למרות ההבנה הזאת.


השאלה הפסיכולוגית העמוקה היא האם מונטגומרי רצח בעיקר משום שרצה את ג'סי לעצמו, או משום שלא היה מסוגל לשאת את העובדה שבארט הצעיר ניצח אותו במאבק על אהבתה. שתי האפשרויות יכולות להתקיים יחד, אבל אין מספיק מידע כדי לקבוע איזו מהן הייתה דומיננטית.


מונטגומרי לא סיפק בבית המשפט הסבר פסיכולוגי מפורט לרצח. לפי תיאור הליך גזר הדין, הוא בחר שלא לפנות לבית המשפט בדברים משלו. התובע פרנק סדיטה טען שהתכתבויותיו מעידות על רצון אובססיבי לגרום לבריאן בארט לסבול. 


לעומת זאת, בראיונות שנערכו עמו לצורך הסרט התיעודי Talhotblond, הוא סיפר על מצבו הנפשי ועל הרומן.

בריאיון לתוכנית 20/20 הוא אמר:

"זה הרגיש לי אמיתי יותר מהחיים האמיתיים."

הוא גם הסביר שבתחילת הקשר חשב שלעולם לא יפגוש את הנערה, ולכן הרשה לעצמו להשתתף במשחק ההתחזות. 


לפי תיאור הראיונות בסרט התיעודי, הוא ייחס את הסתבכותו לכך שחיפש נחמה באינטרנט במקום לשוחח עם משפחתו על בעיותיו. הוא התמקד בקשר עם ג'סי ובמצבו הנפשי, ולא סיפק הסבר ישיר ומשכנע להחלטתו לרצוח את בארט. 


בריאיון לתוכנית התחקירים 20/20 של רשת ABC, ששודר במרץ 2010, מונטגומרי דיבר במפורש על מצבו לפני הרומן.

על עבודתו במפעל אמר שהיא הייתה עבודה ללא עתיד, אשר "שאבה ממני לאט לאט את החיים".

על יחסיו עם אשתו אמר:

"מצאתי שקל לי יותר לדבר עם אנשים באינטרנט מאשר עם אשתי."

הוא גם הודה שהשניים התרחקו זה מזו. 


בתיאורים נוספים של הסרט התיעודי Talhotblond מופיע פרט משמעותי: מונטגומרי סבל מקשיים בזקפה, והדבר פגע באינטימיות הזוגית. הוא אף פנה לאנשי דת בכנסייה שלו בניסיון לשפר את התקשורת עם אשתו.

מעניין במיוחד שהוא לא תיאר את סינדי כאישה רעה או כמי שאכזבה אותו. לדבריו:

"לא התאכזבתי ממנה. התאכזבתי יותר מהאופן שבו נראו חיי. היו לי ילדים נהדרים ואישה נהדרת, אבל הרגשתי אשמה משום שלא הייתי מסופק. רציתי משהו אחר."

זהו תרגום של דבריו כפי שהובאו בסקירה של הסרט התיעודי. 


המשמעות היא שלא מדובר רק בשעמום מקרי. לפי גרסתו, הוא חווה משבר אישי וזוגי, ויצר באינטרנט זהות חלופית שבה היה צעיר, מושך ובעל עתיד מרגש.


 אישה בת 45 יכולה לחפש ריגושים באינטרנט, גם כשהיא נשואה. אבל השימוש בתמונות של בתה לצורך התכתבויות מיניות עם גברים הוא עניין אחר לחלוטין.

 צורך באישור ובתחושת נחשקות. ייתכן ששילר לא האמינה שתוכל למשוך גברים צעירים בזהותה האמיתית, ולכן אימצה את זהות בתה. כך יכלה לקבל מחמאות, הצהרות אהבה ותשומת לב מינית.

שנית, הזדהות עם בתה או קושי לקבל את תהליך ההזדקנות. ייתכן שבאמצעות ההתחזות היא ניסתה לחוות מחדש את נעוריה. אבל אין לנו ראיות מספיקות לקבוע שזה אכן היה המניע.

שלישית, קושי בגבולות ובאמפתיה. בעיניי זה ההיבט החמור ביותר. היא השתמשה בזהות המינית והחברתית של בתה כאילו הייתה רכושה הפרטי, בלי להתחשב בהשלכות האפשריות על הבת.

יש גם פרט משמעותי שנחשף בתחקיר של The Daily Beast משנת 2010. במאית הסרט התיעודי, ברברה שרודר, סיפרה ששוחחה עם שילר במשך כעשרים דקות. לדבריה, שילר לא הביעה חרטה ולא הכירה בכך שעשתה דבר פסול.

כשנשאלה מדוע המשיכה להתכתב עם מונטגומרי גם לאחר שאיים עליה, טענה שחששה שאם תפסיק לדבר איתו, הוא יפנה לנערות אמיתיות. זה היה ההסבר שלה, ולא ממצא שהוכיח את מניעיה. 


שרודר גם סיפרה שבעלה של שילר התגרש ממנה ושבתה ניתקה איתה קשר. לדבריה, כאשר האם פגשה את הבת במסגרת הליכי הגירושים, היא אף שאלה מדוע אינה יכולה כבר להתגבר על הפרשה.

אם התיאור הזה מדויק, הוא מצביע על קושי משמעותי להכיר בפגיעה שגרמה לאחרים.



יום שני, 26 באוקטובר 2026

תחביב טרו קריים

  תקציר בחמש שורות

בארצות הברית יש ככל הנראה בין 150 ל־230 מיליון אנשים שצורכים תכנים על פשעים אמיתיים, לפחות מדי פעם.

עשרות מיליוני אמריקאים צורכים תכנים כאלה באופן קבוע, וחלקם חובבים נלהבים במיוחד.

העניין ברוצחים סדרתיים, ובייחוד בטד בנדי, הפך במקרים מסוימים לתופעה של הערצה כמעט כמו של ידוענים.

יש בהחלט בסיס לחשש שהתעשייה הזאת מעניקה לרוצחים פרסום ותהילה, לעיתים על חשבון קורבנותיהם.

עם זאת, חשוב להבחין בין סקרנות אנושית טבעית כלפי פשיעה לבין הערצת רוצחים, שהיא תופעה אחרת ומטרידה הרבה יותר.

 כמה אמריקאים באמת מתעניינים בטרו קריים?

הנתונים מפתיעים אפילו ביחס להערכות הגבוהות.

בסקר של מכון YouGov מיולי 2024 נמצא כי 57% מהמבוגרים בארצות הברית צורכים תוכן העוסק בפשעים אמיתיים. מדובר בסדר גודל של 150 מיליון בני אדם. נשים מתעניינות בתחום יותר מגברים, 61% לעומת 

מחקר של Edison Research מספטמבר 2024 מצא שיעור גבוה עוד יותר: 84% מהאמריקאים בני 13 ומעלה צורכים תוכן כזה לפחות במידה מסוימת, שהם כ־230 מיליון איש. ההבדל נובע בין היתר מהגדרות שונות של צריכת תוכן ומאוכלוסיות המדגם השונות.

אבל כדי להעריך כמה מהם חובבים ממש, כדאי להסתכל על תדירות הצריכה. בסקר YouGov משנת 2022 דיווחו 35% מהמבוגרים שהם צורכים טרו קריים לפחות פעם בשבוע, שיעור שמשמעותו עשרות רבות של מיליוני אנשים.

היקף התופעה בארצות הברית לפי סקרים

57%

מהמבוגרים צורכים תכנים על פשעים אמיתיים

2024, YouGov

35%

מהמבוגרים צורכים אותם לפחות פעם בשבוע

2022, YouGov

הפופולריות גם לא נעלמה. לפי נתונים שפרסם Edison בספטמבר 2026, טרו קריים הפך במחצית הראשונה של 2026 לנושא הפודקאסטים הפופולרי ביותר בקרב מאזיני פודקאסטים שבועיים בארצות הברית, ועקף לראשונה את הקומדיה.

 האם טד בנדי באמת הפך לסוג של גיבור תרבות?

טד בנדי הוא אחת הדוגמאות המובהקות לבעיה שאתה מתאר.

כבר במהלך משפטו בשנות השבעים הגיעו לבית המשפט נשים שהתעניינו בו באופן המזכיר התנהגות של מעריצות ידוענים. העובדה שהיה בעל הופעה נאה וידע להקרין קסם אישי תרמה לתדמית הציבורית שלו, למרות מעשי הרצח שביצע.

בשנת 2019 הפיקה נטפליקס סדרה תיעודית על בנדי, ובאותה שנה הפיצה סרט עלילתי שבו גילם אותו השחקן זאק אפרון.

Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile

הסרט עורר ביקורת משום שהדגיש את קסמו החיצוני של בנדי. היו שטענו שההצגה הקולנועית שלו מעניקה לו זוהר שאינו ראוי לו, ומסיטה את תשומת הלב מקורבנותיו. הבמאי טען מנגד כי מטרתו הייתה להמחיש כיצד בנדי הצליח להוליך שולל את הסובבים אותו.

The Washington Post

התופעה הגיעה למצב שבו נטפליקס עצמה פרסמה בינואר 2019 תגובה לאנשים שדיברו בהתלהבות על המראה החיצוני של בנדי, והזכירה להם שהוא היה רוצח סדרתי מורשע.

זאת בדיוק הנקודה הבעייתית: אדם שרצח נשים רבות עלול להפוך, במרחב התקשורתי, לדמות מסקרנת וכריזמטית שהציבור עוסק בה כאילו הייתה ידוען.

 מה בעייתי בתופעה הזאת?

לדעתי, יש כאן שלוש בעיות נפרדות.

ראשית, הענקת תהילה לרוצחים. התרבות הפופולרית עלולה להציג רוצח סדרתי כאדם יוצא דופן, מבריק, מתוחכם או מסתורי. כך נוצרת סביבו מיתולוגיה שלעיתים מסתירה את העובדה שמדובר באדם שביצע מעשי אלימות קשים.

שנית, מחיקת הקורבנות מהזיכרון הציבורי. מיליוני אנשים מכירים את שמו של טד בנדי, אבל כמה מהם מסוגלים לנקוב בשמותיהן של חמש נשים שרצח? זהו ביטוי לפער בין הפרסום שמקבל הפושע לבין תשומת הלב המוקדשת לחייהם של הקורבנות.

שלישית, הפיכת סבל אנושי למוצר בידורי. סדרות מסוימות נבנות סביב מתח, גילויים דרמטיים וסיומים מותחים. כאשר מדובר באירועים אמיתיים, הקורבנות ומשפחותיהם אינם דמויות בדיוניות שאפשר להשתמש בסיפורן ללא השלכות.

יש גם מחקר שתומך בחשש הזה. במחקר איכותני שפורסם בשנת 2025 רואיינו 20 אנשים ממשפחות וממעגלי הקרבה של אנשים שנקשרו לפרשות פשע. החוקרות מצאו כי חשיפה תקשורתית מחודשת עלולה לעורר טראומה חוזרת, בעיקר כאשר היא מלווה בסנסציוניות ובהתנהגות פולשנית של מעריצים. זהו מחקר קטן שאינו מאפשר להעריך את שכיחות התופעה, אבל הוא מדגים את המחיר האנושי האפשרי.

 ומה בכל זאת יכול להיות חיובי בטרו קריים?

כאן הייתי נזהר מהכללה שלפיה עצם ההתעניינות ברציחות היא תופעה בלתי בריאה.

סקרנות ביחס לפשעים חמורים יכולה לנבוע מרצון להבין את הפסיכולוגיה של הפושעים, ללמוד על חקירות משטרתיות, להבין כיצד מתרחשות טעויות של מערכת המשפט, או לנסות לפתור תעלומות.

במחקר של Edison נמצא כי 77% ממאזיני הפודקאסטים העוסקים בטרו קריים אמרו שיהיו מעוניינים יותר בתוכניות המתמקדות בקורבנות. המחקר מצא גם מעורבות של מאזינים בהפצת מידע על תיקים, בתרומות ובסיוע למאמצי חקירה.

לכן, אין בסיס לקביעה שרוב חובבי הטרו קריים מעריצים רוצחים. אצל רבים מהם מדובר דווקא ברתיעה עמוקה מהפשע וברצון להבין כיצד אפשר היה למנוע אותו.

 האם ההתעסקות ברוצחים עלולה ליצור רוצחים נוספים?

זאת שאלה חשובה, וצריך להבחין בין חשש סביר לבין קשר סיבתי שהוכח במחקר.

בתחום הרציחות ההמוניות קיימים מחקרים המצביעים על כך שחשיפה תקשורתית נרחבת יכולה להעניק למבצעים מעמד של ידוענים, ולתרום לסיכון של חיקוי אצל אנשים מסוימים. למשל, מחקר של הקרימינולוג אדם לנקפורד משנת 2018 בחן את היקף הפרסום שקיבלו רוצחים המוניים והשווה אותו לפרסום של ידוענים.

אבל אין להסיק מכך שכל צפייה בסרט על רוצח סדרתי מעודדת אלימות, או שקיים קשר סיבתי מוכח בין הפופולריות של נטפליקס לבין הופעת רוצחים סדרתיים נוספים.

 האם הציבור האמריקאי עצמו מוטרד מהעניין?

כן, אבל הציבור חלוק.

בסקר YouGov מיוני 2024 נשאלו האמריקאים אם לדעתם תכנים על פשעים אמיתיים מעניקים לפושעים זוהר ופרסום בלתי מוצדקים.

מסכימים

38%

מתנגדים

35%

לא בטוחים

27%

סקר YouGov, יוני 2024, מדגם של 1,091 אזרחים אמריקאים מבוגרים.

כלומר, החשש שאתה מעלה אינו שולי. יותר משליש מהציבור האמריקאי שותף לו במפורש.

 המסקנה שלי

הייתי מבחין בין שתי תופעות.

האחת היא התעניינות אנושית בפשעים אמיתיים, שהיא לגיטימית ואף עשויה להיות בעלת ערך לימודי וציבורי.

השנייה היא תרבות של הערצת פושעים, יצירת מיתולוגיה סביבם והפיכתם למותג מסחרי. כאן אני חושב שהביקורת שלך מוצדקת.

המבחן המרכזי מבחינתי הוא מה נשאר אצל הצופה אחרי שצפה בסדרה על טד בנדי: האם הוא מבין טוב יותר כיצד התאפשרו הרציחות, מה עבר על הקורבנות וכיצד פעלה המשטרה, או שהוא יוצא מהצפייה עם תחושת התפעלות מכריזמה, מתחכום ומהמסתורין של הרוצח?

אם התוצאה היא האפשרות השנייה, היוצרים לא בהכרח התכוונו להאדיר את הרוצח, אבל הם בהחלט עלולים לתרום לכך.

ויש כאן פרדוקס מעניין: לפעמים דווקא הניסיון להציג את הרוצח כמפלצת יוצאת דופן, בניגוד לאדם רגיל שביצע מעשים מפלצתיים, הוא מה שהופך אותו לדמות מרתקת ומפורסמת כל כך. 


הדיון על תחביב הטרו קריים

 אין סוף סרטי קולנוע פיקשן בתחומי פשע, משטרה, בתי משפט, וגם אין סוף סדרות טלויזיה בנושאים האלו, זה שונה מהותית?  

  

אחת התיאוריות היא שהענין בדברים זה נוסע מהחרדות הפנימיות של רוב האנשים שדברים כאלו או אפילו הרבה פחות יכולים לקרות להם, שמאחורי המציאות הנורמלית לכאורה מסתתרים לפעמים דברים אפלים, לרוב לא כל כך קיצוניים ונוראים, אבל שעדיין הם לא יכולים להעלות על עצמם מה מסתרר מאחורי התנהגות לכאורה נורמלית, רגילה עם חיוך. ויגלו שנעקצו עקב תמימותם רק באיחור רב. זה יכול להיות "סתם" עקיצה בכסף, עסקאות נדל"ן וכד'.

גם בישראל הרבה מאד התענינו בפרשת תאריר ראדה ז"ל ולפני כן חנית קיקוס ז"ל ובשנות ה 70 בפרשת רחל הלר ז"ל, בכל המקרים עלתה השאלה האם האדם שהורשע הוא באמת הרוצח. משטרה שטועה והשרעות שווא זה נושא מאד חשוב.

ראה כאן:

תקציר:

בארצות הברית יש ככל הנראה בין 150 ל־230 מיליון אנשים שצורכים תכנים על פשעים אמיתיים, לפחות מדי פעם. עשרות מיליוני אמריקאים צורכים תכנים כאלה באופן קבוע, וחלקם חובבים נלהבים במיוחד. העניין ברוצחים סדרתיים, ובייחוד בטד בנדי, הפך במקרים מסוימים לתופעה של הערצה כמעט כמו של ידוענים. יש בהחלט בסיס לחשש שהתעשייה הזאת מעניקה לרוצחים פרסום ותהילה, לעיתים על חשבון קורבנותיהם. עם זאת, חשוב להבחין בין סקרנות אנושית טבעית כלפי פשיעה לבין הערצת רוצחים, שהיא תופעה אחרת ומטרידה הרבה יותר.


https://chatgpt.com/share/6adef394-389c-83eb-bd44-fc878ed6a6c9

כידוע, יש בארצות הברית הרבה מיליונים שהם חובבי טרו קריים וצופים בסדרות בנטפליקס וקוראים ומשתתפים בפורומים. אתה יכול להעריך כמה כאלה יש? ויש טענה שהפולריזציה של הדברים האלה, הפסניישן של הציבור עם הדברים האלה בולט בעניין של טד בנדי למשל. זו לא תופעה בריאה כי באיזושהי צורה הופכת אותם לגיבורים של דעת הקהל. מה אתה אומר על זה? זה נכון, או ש... מה צריך לחשוב על הדבר הזה?

תקציר בחמש שורות


בארצות הברית יש ככל הנראה בין 150 ל־230 מיליון אנשים שצורכים תכנים על פשעים אמיתיים, לפחות מדי פעם.\

עשרות מיליוני אמריקאים צורכים תכנים כאלה באופן קבוע, וחלקם חובבים נלהבים במיוחד.\

העניין ברוצחים סדרתיים, ובייחוד בטד בנדי, הפך במקרים מסוימים לתופעה של הערצה כמעט כמו של ידוענים.\

יש בהחלט בסיס לחשש שהתעשייה הזאת מעניקה לרוצחים פרסום ותהילה, לעיתים על חשבון קורבנותיהם.\

עם זאת, חשוב להבחין בין סקרנות אנושית טבעית כלפי פשיעה לבין הערצת רוצחים, שהיא תופעה אחרת ומטרידה הרבה יותר.


## כמה אמריקאים באמת מתעניינים בטרו קריים?


הנתונים מפתיעים אפילו ביחס להערכות הגבוהות.


בסקר של מכון YouGov מיולי 2024 נמצא כי 57% מהמבוגרים בארצות הברית צורכים תוכן העוסק בפשעים אמיתיים. מדובר בסדר גודל של 150 מיליון בני אדם. נשים מתעניינות בתחום יותר מגברים, 61% לעומת 52%. 




מחקר של Edison Research מספטמבר 2024 מצא שיעור גבוה עוד יותר: 84% מהאמריקאים בני 13 ומעלה צורכים תוכן כזה לפחות במידה מסוימת, שהם כ־230 מיליון איש. ההבדל נובע בין היתר מהגדרות שונות של צריכת תוכן ומאוכלוסיות המדגם השונות. 



אבל כדי להעריך כמה מהם חובבים ממש, כדאי להסתכל על תדירות הצריכה. בסקר YouGov משנת 2022 דיווחו 35% מהמבוגרים שהם צורכים טרו קריים לפחות פעם בשבוע, שיעור שמשמעותו עשרות רבות של מיליוני אנשים. 




היקף התופעה בארצות הברית לפי סקרים


# 57%


מהמבוגרים צורכים תכנים על פשעים אמיתיים


2024, YouGov


# 35%


מהמבוגרים צורכים אותם לפחות פעם בשבוע


2022, YouGov


הפופולריות גם לא נעלמה. לפי נתונים שפרסם Edison בספטמבר 2026, טרו קריים הפך במחצית הראשונה של 2026 לנושא הפודקאסטים הפופולרי ביותר בקרב מאזיני פודקאסטים שבועיים בארצות הברית, ועקף לראשונה את הקומדיה. 




## האם טד בנדי באמת הפך לסוג של גיבור תרבות?

 


טד בנדי הוא אחת הדוגמאות המובהקות לבעיה שאתה מתאר.


כבר במהלך משפטו בשנות השבעים הגיעו לבית המשפט נשים שהתעניינו בו באופן המזכיר התנהגות של מעריצות ידוענים. העובדה שהיה בעל הופעה נאה וידע להקרין קסם אישי תרמה לתדמית הציבורית שלו, למרות מעשי הרצח שביצע. 

רוג'ר איברט




בשנת 2019 הפיקה נטפליקס סדרה תיעודית על בנדי, ובאותה שנה הפיצה סרט עלילתי שבו גילם אותו השחקן זאק אפרון.

 


הסרט עורר ביקורת משום שהדגיש את קסמו החיצוני של בנדי. היו שטענו שההצגה הקולנועית שלו מעניקה לו זוהר שאינו ראוי לו, ומסיטה את תשומת הלב מקורבנותיו. הבמאי טען מנגד כי מטרתו הייתה להמחיש כיצד בנדי הצליח להוליך שולל את הסובבים אותו. 



התופעה הגיעה למצב שבו נטפליקס עצמה פרסמה בינואר 2019 תגובה לאנשים שדיברו בהתלהבות על המראה החיצוני של בנדי, והזכירה להם שהוא היה רוצח סדרתי מורשע. 




זאת בדיוק הנקודה הבעייתית: אדם שרצח נשים רבות עלול להפוך, במרחב התקשורתי, לדמות מסקרנת וכריזמטית שהציבור עוסק בה כאילו הייתה ידוען.


## מה בעייתי בתופעה הזאת?


לדעתי, יש כאן שלוש בעיות נפרדות.


ראשית, הענקת תהילה לרוצחים. התרבות הפופולרית עלולה להציג רוצח סדרתי כאדם יוצא דופן, מבריק, מתוחכם או מסתורי. כך נוצרת סביבו מיתולוגיה שלעיתים מסתירה את העובדה שמדובר באדם שביצע מעשי אלימות קשים.


שנית, מחיקת הקורבנות מהזיכרון הציבורי. מיליוני אנשים מכירים את שמו של טד בנדי, אבל כמה מהם מסוגלים לנקוב בשמותיהן של חמש נשים שרצח? זהו ביטוי לפער בין הפרסום שמקבל הפושע לבין תשומת הלב המוקדשת לחייהם של הקורבנות.


שלישית, הפיכת סבל אנושי למוצר בידורי. סדרות מסוימות נבנות סביב מתח, גילויים דרמטיים וסיומים מותחים. כאשר מדובר באירועים אמיתיים, הקורבנות ומשפחותיהם אינם דמויות בדיוניות שאפשר להשתמש בסיפורן ללא השלכות.


יש גם מחקר שתומך בחשש הזה. במחקר איכותני שפורסם בשנת 2025 רואיינו 20 אנשים ממשפחות וממעגלי הקרבה של אנשים שנקשרו לפרשות פשע. החוקרות מצאו כי חשיפה תקשורתית מחודשת עלולה לעורר טראומה חוזרת, בעיקר כאשר היא מלווה בסנסציוניות ובהתנהגות פולשנית של מעריצים. זהו מחקר קטן שאינו מאפשר להעריך את שכיחות התופעה, אבל הוא מדגים את המחיר האנושי האפשרי. 




## ומה בכל זאת יכול להיות חיובי בטרו קריים?


כאן הייתי נזהר מהכללה שלפיה עצם ההתעניינות ברציחות היא תופעה בלתי בריאה.


סקרנות ביחס לפשעים חמורים יכולה לנבוע מרצון להבין את הפסיכולוגיה של הפושעים, ללמוד על חקירות משטרתיות, להבין כיצד מתרחשות טעויות של מערכת המשפט, או לנסות לפתור תעלומות.


במחקר של Edison נמצא כי 77% ממאזיני הפודקאסטים העוסקים בטרו קריים אמרו שיהיו מעוניינים יותר בתוכניות המתמקדות בקורבנות. המחקר מצא גם מעורבות של מאזינים בהפצת מידע על תיקים, בתרומות ובסיוע למאמצי חקירה. 




לכן, אין בסיס לקביעה שרוב חובבי הטרו קריים מעריצים רוצחים. אצל רבים מהם מדובר דווקא ברתיעה עמוקה מהפשע וברצון להבין כיצד אפשר היה למנוע אותו.


## האם ההתעסקות ברוצחים עלולה ליצור רוצחים נוספים?


זאת שאלה חשובה, וצריך להבחין בין חשש סביר לבין קשר סיבתי שהוכח במחקר.


בתחום הרציחות ההמוניות קיימים מחקרים המצביעים על כך שחשיפה תקשורתית נרחבת יכולה להעניק למבצעים מעמד של ידוענים, ולתרום לסיכון של חיקוי אצל אנשים מסוימים. למשל, מחקר של הקרימינולוג אדם לנקפורד משנת 2018 בחן את היקף הפרסום שקיבלו רוצחים המוניים והשווה אותו לפרסום של ידוענים. 




אבל אין להסיק מכך שכל צפייה בסרט על רוצח סדרתי מעודדת אלימות, או שקיים קשר סיבתי מוכח בין הפופולריות של נטפליקס לבין הופעת רוצחים סדרתיים נוספים.


## האם הציבור האמריקאי עצמו מוטרד מהעניין?


כן, אבל הציבור חלוק.


בסקר YouGov מיוני 2024 נשאלו האמריקאים אם לדעתם תכנים על פשעים אמיתיים מעניקים לפושעים זוהר ופרסום בלתי מוצדקים.


מסכימים


38%


מתנגדים


35%


לא בטוחים


27%


סקר YouGov, יוני 2024, מדגם של 1,091 אזרחים אמריקאים מבוגרים. 


כלומר, החשש שאתה מעלה אינו שולי. יותר משליש מהציבור האמריקאי שותף לו במפורש.


## המסקנה שלי


הייתי מבחין בין שתי תופעות.


האחת היא התעניינות אנושית בפשעים אמיתיים, שהיא לגיטימית ואף עשויה להיות בעלת ערך לימודי וציבורי.


השנייה היא תרבות של הערצת פושעים, יצירת מיתולוגיה סביבם והפיכתם למותג מסחרי. כאן אני חושב שהביקורת שלך מוצדקת.


המבחן המרכזי מבחינתי הוא מה נשאר אצל הצופה אחרי שצפה בסדרה על טד בנדי: האם הוא מבין טוב יותר כיצד התאפשרו הרציחות, מה עבר על הקורבנות וכיצד פעלה המשטרה, או שהוא יוצא מהצפייה עם תחושת התפעלות מכריזמה, מתחכום ומהמסתורין של הרוצח?


אם התוצאה היא האפשרות השנייה, היוצרים לא בהכרח התכוונו להאדיר את הרוצח, אבל הם בהחלט עלולים לתרום לכך.


ויש כאן פרדוקס מעניין: לפעמים דווקא הניסיון להציג את הרוצח כמפלצת יוצאת דופן, בניגוד לאדם רגיל שביצע מעשים מפלצתיים, הוא מה שהופך אותו לדמות מרתקת ומפורסמת כל כך.

 


בובי סטינט

 טרו קריים,ארה''ב: בובי סטינט היתה בת 23, נשואה ובהריון כשפרסמה מודעה בפורום באינטרנט על מכירת גורים, ההמשך היה פשע מחריד ובלתי נתפס.  

 

 


בובי ג'ו סטינט, היתה ב 2004 בת 23, נשואה כשנה, בהריון, גרה עם בעלה זב בעיירה סקידמור שבמיזורי, עיירה קטנה של 340 תושבים. אמריקה של העיירות הקטנות השלוות, כולם גרים בבתי עץ גדולים פרטיים, הילדים משחקים לבד ללא חשש ברחובות ובטבע שמסביב לעיירה, הרחק מהערים הגדולות עם כל הפשיעה.


ליסה מונטגומרי, בת 36, הייתה גרושה מבעלה הראשון, קרל באומן. בזמן הרצח, בדצמבר 2004, היא הייתה נשואה לבעלה השני, קווין מונטגומרי. גם בעלה הראשון, קרל באומן, נישא בינתיים לאישה אחרת. קרל ואשתו החדשה ידעו שליסה עברה עיקור ולא הייתה בהיריון. בין ליסה לקרל התנהל סכסוך משמורת על שניים מילדיהם.

בובי ג'ו סטינט ובעלה הכירו בתקופת לימודיהם בתיכון וניהלו מביתם עסק קטן לגידול כלבים מגזע ראט טרייר. בובי ג'ו הייתה מוכרת בקהילת מגדלי הכלבים, השתתפה בפורומים מקצועיים באינטרנט ונהגה לייעץ למגדלים אחרים. בדצמבר 2004 הייתה בחודש השמיני להריונה הראשון וציפתה ללידת בת. היא חלקה את שמחת ההיריון עם חבריה בקהילה המקוונת, מבלי לדעת שאחת הנשים שעקבו אחר הפרסומים שלה היא מטורפת פסיכותית אלימה.


ב־15 בדצמבר התכתבה בובי ג'ו במשך כעשרים דקות עם אישה שהציגה את עצמה בשם דארלין פייזר, וטענה שהיא מתגוררת בעיירה סמוכה. האישה ביקשה להגיע למחרת כדי לראות את גורי הכלבים ואולי לקנות גור. בובי ג'ו, שלא חשדה בדבר, שלחה לה בדואר האלקטרוני הוראות הגעה לביתה ובכך חרצה את גורלה בלי להעלות על הדעת מה יקרה. למעשה, מאחורי הזהות הבדויה עמדה ליסה מונטגומרי, שכבר פגשה את סטינט בתערוכת כלבים חודשים אחדים קודם לכן. באמצעות השם הבדוי הצליחה להסתיר את זהותה האמיתית.


מונטגומרי, בת 36, היתה גרושה ואם לארבעה ילדים מבעלה הראשון. במשך חודשים סיפרה לבעלה השני, קווין, לילדיה ולמכריה שהיא בהיריון. היא לבשה בגדי היריון, סידרה בטן הריונית לא אמיתית שהלכה וגדלה והתנהגה כאישה בהריון. קווין האמין, כשרון המשחק וההצגה המניפולטיבית שלה היה כל כך מעולה, אלא שבעלה לשעבר, קרל באומן, ידע שעברה עיקור אחרי לידת הילד הרביעי שלהם ולא האמין, אבל לא יכל לעשות דבר. באותה תקופה התנהל ביניהם סכסוך משמורת על שניים מילדיהם, והוא ואשתו השניה רצו לחשוף בבית המשפט בדיוני אחזקת הילדים שההריון דמיוני וככה להוכיח אי כשירות לגדל את ילדיהם המשותפים. ב־10 בדצמבר הגיש באומן בקשה לשינוי הסדרי המשמורת וציין את חשתותיו לגבי ההריון כעדות לאי הכשירות שלה לגדל ילדים.


שלושה ימים לאחר מכן סיפרה מונטגומרי לחברה שהיא עומדת ללדת את התינוק בתוך ימים.

ביום חמישי, 16 בדצמבר, הגיעה מונטגומרי לביתה של סטינט בסביבות השעה 12:30. לפני שיצאה מהמכונית הסירה את טבעת הנישואין שלה והשאיר אותה ברכב. היא נשאה עמה סכין מטבח, חבל לבן ומהדק לחבל הטבור.


סטינט קיבלה אותה בידידות, והשתיים בילו כשעתיים בחברת גורי הכלבים, לא היה שום דבר מעורר חשד בהתנהגות הלבבית, הטבעית, הרגילה לחלוטין של מונטגומרי. בעלה של סטינט היה בעבודה. בסביבות השעה 14:30 התקשרה אמה של סטינט, בקי הארפר, וביקשה שבתה תאסוף אותה מהעבודה בשעה 15:30. סטינט הסכימה, מבלי לדעת שהשיחה גרמה למונטגומרי להבין שהזמן אוזל והיא חייבת לתקוף. זמן קצר לאחר מכן החלה התקיפה.


מונטגומרי בהפתעה התנפלה עליה, כרכה חבל סביב צווארה של סטינט וחנקה אותה עד שאיבדה את הכרתה. לאחר מכן השתמשה בסכין שהביאה כדי לחתוך את בטנה ולהוציא את התינוקת. הכאב גרם לסטינט לשוב להכרה, והיא ניסתה להילחם בתוקפת. הממצאים שנאספו בזירה העידו על מאבק קשה, ובין אצבעותיה של הקורבן נמצאו שערות אדמוניות שנעקרו מראשה של מונטגומרי. אולם התוקפת הצליחה להשתלט עליה וחנקה אותה פעם נוספת, הפעם למוות. לאחר מכן חילצה את התינוקת מרחמה, נשאה אותה אל המכונית ונמלטה מהמקום.


במהלך הנסיעה עצרה מונטגומרי בצד הדרך כדי לטפל בתינוקת. היא הידקה מהדק לחבל הטבור וניקתה את פיה, עד שהתינוקת החלה לבכות. למרבה הפלא, התינוקת שרדה את האירוע וסבלה מפציעה קלה בלבד מעל אחת מעיניה. מונטגומרי ניקתה אותה, הכניסה אותה למושב הבטיחות שהכינה מראש והמשיכה בדרכה לקנזס.


באותה שעה המתינה אמה של סטינט להסעה שהובטחה לה. לאחר שבתה לא הגיעה ולא השיבה לשיחות הטלפון, החליטה האם ללכת לביתה, מרחק של כמה רחובות. כשנכנסה פנימה גילתה את בתה שרועה על הרצפה, מכוסה בדם.


בקי הארפר התקשרה מיד למוקד החירום 911 והתחננה שישלחו עזרה לבתה, שהייתה בחודש השמיני להריונה. היא התקשתה לתאר את המראה שנגלה לעיניה, ואמרה למוקדנית כי נראה כאילו קרה משהו מוזר שהבטן נפתחה. היא לא חשדה ברצח. צוותי החירום שהוזעקו למקום לא הצליחו להציל את חייה של סטינט, אבל הבינו מיד שהבטן נפתחה בסכין, כאילו שבוצע ניתוח. התינוקת, לעומת זאת, נעלמה. החוקרים הבינו במהירות שהם ניצבים בפני מקרה רצח וחטיפה חריג במיוחד. התרעת חירום ארצית על תינוקת חטופה הופצה, והמשטרה והבולשת הפדרלית החלו לחפש אחר האישה שהגיעה באותו יום לבית כדי לראות את הגורים.


בינתיים הגיעה מונטגומרי לעיר טופיקה שבקנזס, מרחק של 270 ק"מ ממקום הרצח, והתקשרה לבעלה קווין. היא סיפרה לו שבזמן שיצאה לקניות לקראת חג המולד החלו אצלה צירי לידה, ושהיא ילדה תינוקת במרפאת נשים בעיר. היא ביקשה ממנו לפגוש אותה במגרש חניה סמוך למסעדה. הוא ממש האמין לה, האמין שהפך לאבא ולא חשד בכלום. קווין הגיע, והשניים נסעו לביתם עם התינוקת. בני המשפחה קיבלו את הבשורה בשמחה, והתינוקת קיבלה את השם אביגייל. למחרת בבוקר יצאו בני הזוג לסידורים ולארוחת בוקר והציגו בגאווה את בתם החדשה. עדים סיפרו מאוחר יותר לבית המשפט שהשניים נראו מאושרים במיוחד, ושמונטגומרי לא הפגינה סימנים גלויים של מצוקה.


אלא שבמקביל כבר התקדמה החקירה במהירות. מגדלת כלבים מצפון קרוליינה שמכירה את קהילת מגדלי הכלבים באזור ושמעה בחדשות על הזוועה עשתה חקירה פרטית, בדקה התכתבויות בפורום שבו הייתה סטינט פעילה, ואיתרה את כתובת הדואר האלקטרוני שבה השתמשה האישה שהתחזתה לדארלין פייזר. המידע הועבר ל־FBI, וחוקרי הבולשת הצליחו להתחקות אחר החיבור לאינטרנט שממנו נשלחו ההודעות, עד לביתה של מונטגומרי בקנזס. במקביל התעורר חשדה של עובדת בבית משפט מקומי, לאחר שמונטגומרי סיפרה לה על לידתה במרכז לידה בטופיקה. העובדת שמעה על הרצח ועל התינוקת החטופה, בדקה את הפרטים והמידע הועבר למשטרה. כך הובילו שני מסלולי חקירה נפרדים לאותה אישה.


פחות מיממה לאחר הרצח הגיעו חוקרים לביתה של מונטגומרי. בעלה פתח להם את הדלת, לא מבין מה הם רוצים, ליסה נמצאה יושבת בסלון כשהתינוקת בזרועותיה. בתחילה טענה שילדה במרפאת נשים, אך לא הצליחה להציג מסמכי שחרור רפואיים. לאחר מכן שינתה את גרסתה וסיפרה שילדה במטבח ביתה בסיוע חברות, אך גם הפרטים האלה התגלו כסותרים. בהמשך ביקשה להמשיך את השיחה בתחנת המשטרה, ושם הודתה במעשיה. במכוניתה נמצאו הסכין והחבל ששימשו בתקיפה. התינוקת הועברה לבית חולים לבדיקות, ולאחר מכן הוחזרה לאביה וקיבלה את שמה האמיתי, ויקטוריה ג'ו סטינט.


מונטגומרי הועמדה לדין פדרלי באשמת חטיפה שהביאה למוות, משום שהעבירה את התינוקת ממיזורי לקנזס, מעבר לגבול שבין שתי מדינות. משפטה נפתח באוקטובר 2007, ובמרכזו עמדה שאלת מצבה הנפשי בזמן ביצוע הפשע. עורכי דינה טענו שהיא סבלה מהפרעות נפשיות קשות ולא הייתה אחראית למעשיה מבחינה משפטית. מומחי ההגנה הציגו תיאוריה שלפיה סבלה מהיריון מדומה, מצב שבו אישה מאמינה שהיא בהיריון למרות שאינה הרה. לצד הטענות הפסיכיאטריות נחשפה גם ילדותה הקשה, שכללה אלימות ממושכת ופגיעות מיניות מצד אביה החורג.


על פי העדויות במשפט, אביה החורג של מונטגומרי נהג להכות אותה במשך שנים והחל לפגוע בה מינית כשהייתה נערה. אמה הייתה עדה לאחת התקיפות, אולם האב החורג לא הועמד לדין והכחיש את הטענות נגדו. אפילו הפסיכיאטר מטעם התביעה, ד"ר פארק דיץ, הסכים שמונטגומרי סבלה מהתעללות ומבעיות נפשיות, ובהן דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטית. ואולם, הוא דחה את הטענה שהאמינה באמת שהיא בהיריון.


התביעה הציגה ראיות לתכנון מוקדם, ובהן שימוש בזהות בדויה, חיפושים באינטרנט על ניתוחים קיסריים וטופס ביטוח שבו ציינה מונטגומרי שאינה בהיריון.


חבר המושבעים הרשיע את מונטגומרי, ולאחר מכן נדרש להכריע אם לגזור עליה עונש מוות. במהלך הדיונים הושמעה הקלטת שיחת החירום של אמה של סטינט, ובעלה של הקורבן תיאר את חורבן עולמו בעקבות הרצח. כמה מהמושבעים בכו במהלך המשפט. שמונה מהם הכירו בכך שמונטגומרי נפגעה מההתעללות שספגה בילדותה, ועשרה הסכימו שלא קיבלה את הטיפול הנפשי שנזקקה לו. למרות זאת, לאחר ששקלו את נסיבות חייה אל מול חומרת הפשע, החליט חבר המושבעים להמליץ על עונש מוות. ב־4 באפריל 2008 גזר עליה השופט גארי פנר את העונש באופן רשמי.



במשך שנים ניסו עורכי דינה לבטל את גזר הדין או למנוע את ביצועו. בשנת 2020, לאחר הפסקה ממושכת, חידש הממשל הפדרלי האמריקאי את ההוצאות להורג. מועד הוצאתה להורג של מונטגומרי נקבע תחילה לדצמבר, אך נדחה בעקבות הליכים משפטיים ונסיבות נוספות, ובהן הידבקותם של שניים מעורכי דינה בקורונה. לבסוף נקבע המועד לינואר 2021, ימים אחדים לפני כניסתו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן לבית הלבן. לעיתוי הייתה משמעות מיוחדת, משום שביידן התנגד לעונש המוות הפדרלי, וההגנה קיוותה ששינוי הממשל ימנע את ביצוע גזר הדין.



בימיה האחרונים הועברה מונטגומרי מבית כלא בטקסס למתקן הפדרלי בטרה הוט שבאינדיאנה, שבו בוצעו ההוצאות להורג. עורכי דינה טענו שמצבה הנפשי הידרדר עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת להבין מדוע היא עומדת למות. שופט פדרלי קיבל את הטענות בשלב מסוים והורה לעכב את ההוצאה להורג לצורך בחינת כשירותה. אולם לאחר מאבק משפטי דחוף ביטל בית המשפט העליון את העיכוב. גם סביב נוכחותו של המלווה הרוחני שלה התעוררה מחלוקת, ובסופו של דבר הוא לא נכח לצדה בחדר ההוצאה להורג.



בשעות הראשונות של 13 בינואר 2021 הובאה מונטגומרי לחדר ההוצאה להורג. היא שכבה על אלונקה, הרכיבה משקפיים ועטתה מסכת פנים. מאחורי מחיצת זכוכית צפו בה עיתונאים שהורשו להיות עדים להליך. לאחר שהוסרה המסכה מפניה נשאלה אם יש לה מילים אחרונות. תשובתה הייתה קצרה: "לא". לאחר מכן הוזרם לגופה חומר ההרדמה פנטוברביטל במינון קטלני. בשעה 1:31 לפנות בוקר נקבע מותה. היא הייתה בת 52, והפכה לאישה הראשונה שהוצאה להורג בידי הממשל הפדרלי האמריקאי מאז 1953, תקופה של 67 שנים.



הוצאתה להורג עוררה מחלוקת חריפה בארצות הברית. מתנגדי עונש המוות הצביעו על ההיסטוריה הקשה של התעללות שחוותה, על מחלותיה הנפשיות ועל הספקות שהועלו בדבר כשירותה להבין את ההליך. מנגד, התביעה הדגישה את התכנון המוקדם, את ההטעיה השיטתית ואת האכזריות יוצאת הדופן של הרצח. עורכת דינה, קלי הנרי, גינתה בחריפות את ההוצאה להורג וטענה שהממשל פעל מתוך תאוות נקם. משפחתה של בובי ג'ו סטינט נמנעה מלהגיב לאחר ביצוע גזר הדין. המחלוקת הציבורית נמשכה גם לאחר מותה של מונטגומרי.



מאחורי הדיון המשפטי והמוסרי נותר סיפורה של משפחה שחייה השתנו ללא הכר. בובי ג'ו סטינט הייתה בת 23 בלבד כאשר נרצחה, חודשים ספורים לפני שהייתה אמורה לחגוג את לידת בתה הראשונה. בעלה זב נאלץ להתמודד עם אובדנה ולגדל את בתם ללא אמה. ויקטוריה ג'ו, התינוקת שחולצה בחיים מרחם אמה, הייתה בת 16 כאשר האישה שחטפה אותה הוצאה להורג. סיפורה של ליסה מונטגומרי הותיר אחריו שאלות קשות על אחריות פלילית, מחלות נפש ועונש המוות. אולם העובדה שאינה נתונה למחלוקת היא שבמרכז הפרשה עמדה אישה צעירה שנרצחה, ובת שמעולם לא זכתה להכיר את אמה.


ריך הבעל לא הבין שההריון דמיוני?

שאלה מובנת. בוא נגיד שהוא לא מתחרה באינשטיין באינטיליגנציה.  
בתגובה להודעה מספר 28
 

  
הממצאים במשפט מגלים שקווין מונטגומרי התעלם מכמה סימני אזהרה משמעותיים. יש לכך תיעוד מפורט בפסק הדין ובכתבות שהתפרסמו בזמן המשפט.

קווין לא ידע על העיקור. בניגוד לבעלה הראשון של ליסה, שידע שעברה עיקור בלתי הפיך ב־1990, קווין לא ידע זאת. ליסה סיפרה לו שהצליחה להיכנס להיריון, והוא האמין לה.

הוא טען שהרגיש תנועות של התינוק. הכומר של בני הזוג, שהתראיין לרשת פוקס בדצמבר 2004, סיפר שקווין אמר לו שהניח את ידו על בטנה של ליסה והרגיש את התינוק בועט. כמובן, לא היה תינוק וזהו רק תיאור של מה שקווין האמין שהרגיש.

https://www.foxnews.com/story/pastor-recalls-seeing-suspect-with-kidnapped-baby.amp?utm_source=chatgpt.com

היא כבר שיקרה לו בעבר על הריונות. בשנת 2000, עוד לפני שנישאו, ליסה סיפרה לקווין שנכנסה להיריון ובכוונתה לבצע הפלה. הוא נתן לה 40 דולר, והנושא לא הוזכר שוב. בשנת 2002 היא סיפרה לו שוב שהיא בהיריון. כשחלף מועד הלידה, טענה שהתינוק מת ושהיא תרמה את גופתו למדע. קווין האמין גם לסיפור הזה.

היא התחמקה מבדיקות רפואיות בנוכחותו. בשנת 2002 טענה שהיא נמצאת במעקב היריון, אבל לא אפשרה לו להצטרף לבדיקות. בשנת 2004, כאשר קווין קבע שיגיע איתה לבדיקה, הודיעה לו שביטלה את התור. לפי פסק הדין, היא גם טענה שהראתה לו בדיקת היריון חיובית, אולם קווין העיד שלא ראה את התוצאה.

היא אמרה לו שבהריון לא מתאים לה יחסי מין או בכלל מגע פיזי.

גרושתו של קווין ניסתה להזהיר אותו. לורי קולוול, שהייתה נשואה בעבר לקווין ואם שלושת בניו, העידה במשפט בשנת 2007 שלא האמינה לסיפורי ההיריון של ליסה. לדבריה, קווין היה בעל כישורים חברתיים מוגבלים וקל היה להשפיע עליו. היא ניסתה לשכנע אותו לקחת את ליסה לרופא כדי שייווכח שאינה בהיריון. נקבע תור, אבל ליסה ביטלה אותו.

הוא האמין גם לסיפור הלידה. כאשר ליסה הציגה בפניו את התינוקת החטופה, היא סיפרה שילדה במרפאה בטופיקה בזמן שיצאה לקניות. קווין האמין שהתינוקת היא בתו, הציג אותה בגאווה למכריו, ולאחר חשיפת הרצח אמר לעיתונאים שלא היה לו מושג על המתרחש. הוא לא הואשם במעורבות בפשע.

השאלה מובנת. לא מדובר בשקר חד פעמי אלא בהונאה שנמשכה חודשים, על רקע שקרים דומים בעבר. העובדה שקווין לא דרש לראות בדיקות היריון, לא השתתף בבדיקות רפואיות ולא הטיל ספק ממשי בסיפורי הלידות הקודמות מעוררת תמיהה.

על סמך העדויות, נראה שההסבר המשכנע ביותר הוא שילוב של אמון רב באשתו, נטייה להאמין לדבריה והתחמקות שיטתית שלה מכל בדיקה שהייתה יכולה לחשוף את האמת.

אפשר לקרוא את הפרטים בפסק הדין הפדרלי המפורט(https://law.justia.com/cases/federal/appellate-courts/ca8/08-1780/811635186/?utm_source=chatgpt.com).

פרט בולט במיוחד הוא שגם כאשר גרושתו של קווין ניסתה להזהיר אותו, הוא המשיך להאמין לליסה.


בדיקת דנ"א מסוג SNP

  תקציר בחמש שורות בדיקת SNP היא שיטה לזיהוי אדם באמצעות הבדלים זעירים ברצף ה־DNA שלו.\ היא מאפשרת לבחון אלפי ואף מאות אלפי סמנים גנטיים במק...