תקציר בחמש שורות
בארצות הברית יש ככל הנראה בין 150 ל־230 מיליון אנשים שצורכים תכנים על פשעים אמיתיים, לפחות מדי פעם.
עשרות מיליוני אמריקאים צורכים תכנים כאלה באופן קבוע, וחלקם חובבים נלהבים במיוחד.
העניין ברוצחים סדרתיים, ובייחוד בטד בנדי, הפך במקרים מסוימים לתופעה של הערצה כמעט כמו של ידוענים.
יש בהחלט בסיס לחשש שהתעשייה הזאת מעניקה לרוצחים פרסום ותהילה, לעיתים על חשבון קורבנותיהם.
עם זאת, חשוב להבחין בין סקרנות אנושית טבעית כלפי פשיעה לבין הערצת רוצחים, שהיא תופעה אחרת ומטרידה הרבה יותר.
כמה אמריקאים באמת מתעניינים בטרו קריים?
הנתונים מפתיעים אפילו ביחס להערכות הגבוהות.
בסקר של מכון YouGov מיולי 2024 נמצא כי 57% מהמבוגרים בארצות הברית צורכים תוכן העוסק בפשעים אמיתיים. מדובר בסדר גודל של 150 מיליון בני אדם. נשים מתעניינות בתחום יותר מגברים, 61% לעומת
מחקר של Edison Research מספטמבר 2024 מצא שיעור גבוה עוד יותר: 84% מהאמריקאים בני 13 ומעלה צורכים תוכן כזה לפחות במידה מסוימת, שהם כ־230 מיליון איש. ההבדל נובע בין היתר מהגדרות שונות של צריכת תוכן ומאוכלוסיות המדגם השונות.
אבל כדי להעריך כמה מהם חובבים ממש, כדאי להסתכל על תדירות הצריכה. בסקר YouGov משנת 2022 דיווחו 35% מהמבוגרים שהם צורכים טרו קריים לפחות פעם בשבוע, שיעור שמשמעותו עשרות רבות של מיליוני אנשים.
היקף התופעה בארצות הברית לפי סקרים
57%
מהמבוגרים צורכים תכנים על פשעים אמיתיים
2024, YouGov
35%
מהמבוגרים צורכים אותם לפחות פעם בשבוע
2022, YouGov
הפופולריות גם לא נעלמה. לפי נתונים שפרסם Edison בספטמבר 2026, טרו קריים הפך במחצית הראשונה של 2026 לנושא הפודקאסטים הפופולרי ביותר בקרב מאזיני פודקאסטים שבועיים בארצות הברית, ועקף לראשונה את הקומדיה.
האם טד בנדי באמת הפך לסוג של גיבור תרבות?
טד בנדי הוא אחת הדוגמאות המובהקות לבעיה שאתה מתאר.
כבר במהלך משפטו בשנות השבעים הגיעו לבית המשפט נשים שהתעניינו בו באופן המזכיר התנהגות של מעריצות ידוענים. העובדה שהיה בעל הופעה נאה וידע להקרין קסם אישי תרמה לתדמית הציבורית שלו, למרות מעשי הרצח שביצע.
בשנת 2019 הפיקה נטפליקס סדרה תיעודית על בנדי, ובאותה שנה הפיצה סרט עלילתי שבו גילם אותו השחקן זאק אפרון.
Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile
הסרט עורר ביקורת משום שהדגיש את קסמו החיצוני של בנדי. היו שטענו שההצגה הקולנועית שלו מעניקה לו זוהר שאינו ראוי לו, ומסיטה את תשומת הלב מקורבנותיו. הבמאי טען מנגד כי מטרתו הייתה להמחיש כיצד בנדי הצליח להוליך שולל את הסובבים אותו.
The Washington Post
התופעה הגיעה למצב שבו נטפליקס עצמה פרסמה בינואר 2019 תגובה לאנשים שדיברו בהתלהבות על המראה החיצוני של בנדי, והזכירה להם שהוא היה רוצח סדרתי מורשע.
זאת בדיוק הנקודה הבעייתית: אדם שרצח נשים רבות עלול להפוך, במרחב התקשורתי, לדמות מסקרנת וכריזמטית שהציבור עוסק בה כאילו הייתה ידוען.
מה בעייתי בתופעה הזאת?
לדעתי, יש כאן שלוש בעיות נפרדות.
ראשית, הענקת תהילה לרוצחים. התרבות הפופולרית עלולה להציג רוצח סדרתי כאדם יוצא דופן, מבריק, מתוחכם או מסתורי. כך נוצרת סביבו מיתולוגיה שלעיתים מסתירה את העובדה שמדובר באדם שביצע מעשי אלימות קשים.
שנית, מחיקת הקורבנות מהזיכרון הציבורי. מיליוני אנשים מכירים את שמו של טד בנדי, אבל כמה מהם מסוגלים לנקוב בשמותיהן של חמש נשים שרצח? זהו ביטוי לפער בין הפרסום שמקבל הפושע לבין תשומת הלב המוקדשת לחייהם של הקורבנות.
שלישית, הפיכת סבל אנושי למוצר בידורי. סדרות מסוימות נבנות סביב מתח, גילויים דרמטיים וסיומים מותחים. כאשר מדובר באירועים אמיתיים, הקורבנות ומשפחותיהם אינם דמויות בדיוניות שאפשר להשתמש בסיפורן ללא השלכות.
יש גם מחקר שתומך בחשש הזה. במחקר איכותני שפורסם בשנת 2025 רואיינו 20 אנשים ממשפחות וממעגלי הקרבה של אנשים שנקשרו לפרשות פשע. החוקרות מצאו כי חשיפה תקשורתית מחודשת עלולה לעורר טראומה חוזרת, בעיקר כאשר היא מלווה בסנסציוניות ובהתנהגות פולשנית של מעריצים. זהו מחקר קטן שאינו מאפשר להעריך את שכיחות התופעה, אבל הוא מדגים את המחיר האנושי האפשרי.
ומה בכל זאת יכול להיות חיובי בטרו קריים?
כאן הייתי נזהר מהכללה שלפיה עצם ההתעניינות ברציחות היא תופעה בלתי בריאה.
סקרנות ביחס לפשעים חמורים יכולה לנבוע מרצון להבין את הפסיכולוגיה של הפושעים, ללמוד על חקירות משטרתיות, להבין כיצד מתרחשות טעויות של מערכת המשפט, או לנסות לפתור תעלומות.
במחקר של Edison נמצא כי 77% ממאזיני הפודקאסטים העוסקים בטרו קריים אמרו שיהיו מעוניינים יותר בתוכניות המתמקדות בקורבנות. המחקר מצא גם מעורבות של מאזינים בהפצת מידע על תיקים, בתרומות ובסיוע למאמצי חקירה.
לכן, אין בסיס לקביעה שרוב חובבי הטרו קריים מעריצים רוצחים. אצל רבים מהם מדובר דווקא ברתיעה עמוקה מהפשע וברצון להבין כיצד אפשר היה למנוע אותו.
האם ההתעסקות ברוצחים עלולה ליצור רוצחים נוספים?
זאת שאלה חשובה, וצריך להבחין בין חשש סביר לבין קשר סיבתי שהוכח במחקר.
בתחום הרציחות ההמוניות קיימים מחקרים המצביעים על כך שחשיפה תקשורתית נרחבת יכולה להעניק למבצעים מעמד של ידוענים, ולתרום לסיכון של חיקוי אצל אנשים מסוימים. למשל, מחקר של הקרימינולוג אדם לנקפורד משנת 2018 בחן את היקף הפרסום שקיבלו רוצחים המוניים והשווה אותו לפרסום של ידוענים.
אבל אין להסיק מכך שכל צפייה בסרט על רוצח סדרתי מעודדת אלימות, או שקיים קשר סיבתי מוכח בין הפופולריות של נטפליקס לבין הופעת רוצחים סדרתיים נוספים.
האם הציבור האמריקאי עצמו מוטרד מהעניין?
כן, אבל הציבור חלוק.
בסקר YouGov מיוני 2024 נשאלו האמריקאים אם לדעתם תכנים על פשעים אמיתיים מעניקים לפושעים זוהר ופרסום בלתי מוצדקים.
מסכימים
38%
מתנגדים
35%
לא בטוחים
27%
סקר YouGov, יוני 2024, מדגם של 1,091 אזרחים אמריקאים מבוגרים.
כלומר, החשש שאתה מעלה אינו שולי. יותר משליש מהציבור האמריקאי שותף לו במפורש.
המסקנה שלי
הייתי מבחין בין שתי תופעות.
האחת היא התעניינות אנושית בפשעים אמיתיים, שהיא לגיטימית ואף עשויה להיות בעלת ערך לימודי וציבורי.
השנייה היא תרבות של הערצת פושעים, יצירת מיתולוגיה סביבם והפיכתם למותג מסחרי. כאן אני חושב שהביקורת שלך מוצדקת.
המבחן המרכזי מבחינתי הוא מה נשאר אצל הצופה אחרי שצפה בסדרה על טד בנדי: האם הוא מבין טוב יותר כיצד התאפשרו הרציחות, מה עבר על הקורבנות וכיצד פעלה המשטרה, או שהוא יוצא מהצפייה עם תחושת התפעלות מכריזמה, מתחכום ומהמסתורין של הרוצח?
אם התוצאה היא האפשרות השנייה, היוצרים לא בהכרח התכוונו להאדיר את הרוצח, אבל הם בהחלט עלולים לתרום לכך.
ויש כאן פרדוקס מעניין: לפעמים דווקא הניסיון להציג את הרוצח כמפלצת יוצאת דופן, בניגוד לאדם רגיל שביצע מעשים מפלצתיים, הוא מה שהופך אותו לדמות מרתקת ומפורסמת כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה