בשנת 2005 התגורר תומאס מונטגומרי, בן 46, בעיירה צ'יקטוואגה שבמדינת ניו יורק, סמוך לעיר באפלו. כלפי חוץ הוא ניהל חיים רגילים למדי. הוא היה נשוי לסינדי, אב לשני ילדים, ועבד במפעל Dynabrade, חברה לייצור כלים תעשייתיים בעיירה קלרנס. הוא שירת בעבר בחיל הנחתים האמריקאי, אך שירותו הצבאי היה כבר זיכרון רחוק.
בשעות הפנאי נהג מונטגומרי לבלות מול המחשב, להשתתף במשחקים מקוונים ולשוחח עם אנשים בחדרי צ'אט. באותה תקופה, לפני הפייסבוק, היו חדרי הצ'אט אחת הדרכים הפופולריות להכיר אנשים באינטרנט. המשתמשים בחרו לעצמם כינויים, ובניגוד לרשתות החברתיות של ימינו, לא תמיד הייתה דרך פשוטה לוודא מי האדם שמסתתר מאחורי הכינוי.
מונטגומרי בחר לעצמו את הכינוי MarineSniper, כלומר צלף בחיל הנחתים. הוא הציג את עצמו כצעיר בן 18 בשם טומי, חייל נאה ואתלטי העומד לצאת לשירות קרבי בעיראק. הוא השתמש בתמונות שהציגו אותו כצעיר בהרבה מגילו האמיתי, והחל לטפח לעצמו חיים דמיוניים שבהם הוא שוב צעיר, רווק ומבוקש.
באותה שנה הכיר באחד מחדרי הצ'אט משתמשת בשם Talhotblond, שהציגה את עצמה כג'סי, נערה בלונדינית בת 18 ממערב וירג'יניה. היא סיפרה שהיא תלמידת תיכון ושחקנית סופטבול, ושלחה לו תמונות של צעירה יפה.
ההתכתבות בין טומי לג'סי התפתחה במהירות לפלירטוט רומנטי ובהמשך לכביכול מערכת יחסים רומנטית. השניים שוחחו כמעט מדי יום, החליפו תמונות, מכתבים, מתנות והצהרות אהבה. חלק מההתכתבויות נשאו אופי מיני מפורש. מבחינתו של מונטגומרי, הרומן הווירטואלי הפך בהדרגה לחלק מרכזי בחייו.
ג'סי שלחה אליו תמונות, וצילומי פריטי לבוש תחתון ובהמשך התחילה לשלוח לו בחבילות תחתונים וחזיות שלה. מונטגומרי מצדו המשיך לספר על שירותו הצבאי המדומיין ועל האפשרות שיישלח לעיראק. השניים דיברו על עתיד משותף, ומונטגומרי אף הציע לה נישואים, אף שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים.
בריאיון מאוחר יותר לתוכנית התחקירים 20/20 של רשת ABC סיפר מונטגומרי שבתחילה ראה בקשר מעין משחק. הוא הניח שלעולם לא יפגוש את הצעירה, ולכן לא ראה צורך לחשוף את זהותו האמיתית. אלא שהקשר נעשה אינטנסיבי בהרבה מכפי שציפה. לדבריו, בשלב מסוים העולם שיצר באינטרנט הרגיש לו אמיתי יותר מחייו שמחוץ למחשב. הוא נסחף.
באותו זמן המשיך מונטגומרי להתגורר עם אשתו וילדיו. לאשתו לא היה מושג. מבחינת ג'סי, לעומת זאת, האיש שמולה היה צעיר רווק בגילה, חייל אמיץ שהיא עשויה להינשא לו כשישוב משירותו הצבאי. לפחות כך הציגה את הדברים בהתכתבויות ביניהם. האמת עליה היתה שונה לחלוטין.
נקודת המפנה הראשונה הגיעה כאשר סינדי מונטגומרי גילתה את הרומן. אחת החבילות שנשלחו לבעלה ממערב וירג'יניה הגיעה בטעות לידיה, ובעקבותיה התברר לה שהוא מנהל "מערכת יחסים" אינטימית באינטרנט. היא מצאה גם מכתבי אהבה והבינה שבעלה מציג את עצמו בפני אישה אחרת כצעיר בן 18.
סינדי החליטה לפנות ישירות אל האישה ששלחה את החבילות. היא כתבה מכתב לכתובת שממנה נשלחו המתנות וצירפה אליו תמונה משפחתית. במכתב הסבירה שבעלה אינו צעיר בן 18, אלא גבר נשוי בשנות הארבעים לחייו ואב לשני ילדים. היא ביקשה להבהיר לאישה שמעבר למסך כי האיש שהתאהבה בו אינו מי שהוא טוען להיות.
התגובה הייתה דרמטית. ג'סי הביעה כעס על כך שמונטגומרי שיקר לה במשך חודשים ארוכים. אלא שבמקום לנתק לחלוטין את הקשר, היא המשיכה להתכתב איתו, ובמקביל החלה להתעניין באדם אחר שהכירה דרך סיפוריו: בריאן בארט, עמיתו הצעיר לעבודה.
בדיעבד התברר שהמכתב של סינדי חשף רק מחצית מהתרמית. היא חשפה את זהותו המזויפת של בעלה, אבל לא העלתה בדעתה שהאישה שאליה שלחה את המכתב מנהלת בעצמה התחזות מורכבת לא פחות.
בריאן בארט היה בן 22, סטודנט בבאפלו סטייט קולג', ששאף להיות מורה. הוא עבד במפעל Dynabrade כדי לממן את לימודיו, ובמקביל עסק בספורט ובאימון ילדים. חבריו ובני משפחתו תיארו אותו כצעיר שקט, חברותי ואחראי, שהיה אהוב על סביבתו.
בארט ומונטגומרי הכירו ממקום העבודה, ואף נהגו לשוחח ולהשתתף במשחקים באינטרנט. במהלך הרומן שלו עם ג'סי סיפר מונטגומרי על עמיתו הצעיר. כאשר ג'סי גילתה שמונטגומרי שיקר לה לגבי גילו, היא נזכרה בבארט והצליחה לאתר אותו באמצעות פרטים וכינוי משתמש שהוזכרו בשיחותיהם.
בתחילה פנתה אליו כדי לברר אם הדברים שסיפרה לה אשתו של מונטגומרי נכונים. בארט אישר את הפרטים, ובין השניים התפתחה התכתבות עצמאית. בהדרגה הפכה ההתכתבות לקשר רומנטי. ג'סי החלה לשלוח לבארט תמונות, מכתבים והצהרות אהבה, בדומה לאלה ששלחה קודם לכן למונטגומרי.
בניגוד למונטגומרי, בארט לא היה צריך להמציא לעצמו זהות של צעיר. הוא באמת היה בן 22, רווק וסטודנט. ג'סי הדגישה בפני מונטגומרי שבארט אמיתי, ישר וקרוב יותר לגילה. הדברים פגעו בו במיוחד, משום שהעמידו אותו מול ההבדל בין הדמות הצעירה שהמציא לבין חייו האמיתיים.
מונטגומרי ידע על הקשר החדש. ג'סי לא הסתירה ממנו שהיא מתכתבת עם בארט, ובארט עצמו סיפר על הרומן במקום העבודה. יתרה מכך, חלק מההתכתבויות התנהלו בחדרי צ'אט משותפים, כך שמונטגומרי יכול היה לראות את מערכת היחסים החדשה מתפתחת מול עיניו.
המצב הפך בהדרגה לעימות אישי. מונטגומרי ראה בבארט יריב שגזל ממנו את האישה שאהב, אף שמעולם לא פגש אותה. ג'סי מצדה המשיכה להתכתב גם עם מונטגומרי, ולעיתים הביעה געגועים לדמותו הבדויה של טומי הצעיר. התנהגות זו יצרה מצב שבו מונטגומרי התקשה להשלים עם סיום הרומן.
על פי התכתבויות שנחשפו בחקירה, מונטגומרי החל לשלוח הודעות כועסות, משפילות ומאיימות. באחת מהן כתב שבריאן ישלם בדמו. בהודעות אחרות תקף את ג'סי במילים קשות. התובעים תיארו את ההתנהגות כהסלמה של אובססיה, קנאה ורצון לנקמה.
ג'סי ובארט אף החלו לחשוף בפני משתתפים אחרים בחדרי הצ'אט את גילו האמיתי של מונטגומרי ואת העובדה שהתחזה לחייל צעיר. לדברי אחד התובעים, הדבר השפיל אותו במיוחד. מבחינתו, לא רק שאיבד את האישה שאהב, אלא שגם הזהות הדמיונית שבנה לעצמו במשך חודשים התמוטטה לעיני אחרים וגם עבר ביוש.
ביום שישי, 15 בספטמבר 2006, סיים בריאן בארט את משמרתו במפעל Dynabrade בעיירה קלרנס, סמוך לבאפלו. השעה הייתה בסביבות עשר בלילה. הוא יצא אל החניון ונכנס לטנדר שלו, בלי לדעת שמישהו ממתין לו.
לפי ממצאי החקירה, הרוצח הגיע למקום כשהוא מצויד ברובה בקליבר 0.30. החוקרים העריכו שהוא לבש בגדי הסוואה ומסכת סקי. כאשר בארט ישב ברכבו, נורו לעברו שלוש יריות מטווח קצר. הכדורים פגעו בצווארו ובזרועו, והוא נהרג במקום.
גופתו לא התגלתה מיד. רק כעבור יומיים, כאשר עובדים חזרו למפעל והבחינו בטנדר שחנה באזור מבודד של החניון, התברר שבארט נרצח. עבור משפחתו הייתה זו מכה קשה. הצעיר, שהתכוון להשלים את לימודיו ולעסוק בהוראה, מת בגיל 22 בלבד.
החוקרים הבינו במהירות שלא מדובר בשוד שהסתבך. בארט נורה מטווח קצר, ולא נמצאו סימנים ברורים לכך שהרוצח ביקש לגנוב את רכושו. אופי הירי והמיקום הצביעו על תקיפה מכוונת של אדם מסוים.
בתחילת החקירה התקשו השוטרים למצוא מניע לרצח. בארט להיה בחור צעיר נורמטיבי ולא היה ידוע על סכסוכים חמורים שבהם היה מעורב. אלא שעמיתיו לעבודה סיפרו לחוקרים על העימות המתמשך בינו לבין מונטגומרי סביב אישה שהכירו באינטרנט.
המידע הזה שינה את כיוון החקירה. החוקרים החלו לבדוק את התכתבויותיהם של שני הגברים, את האיומים שנשלחו ואת מערכת היחסים עם ג'סי. הם גילו שמונטגומרי איים על בארט בעבר, ושהסכסוך בין השניים החריף במשך חודשים.
בזירת הרצח נמצאו פריטים שהחוקרים ייחסו להם חשיבות, ובהם מחסנית נשק וגלעין אפרסק. לפי תיאור מאוחר של החקירה, בדיקת דנ"א מגלעין האפרסק קישרה את מונטגומרי לזירה. בנוסף נבדקו כלי הנשק שהחזיק, והחוקרים בחנו סתירות בין גרסתו לגבי מעשיו בערב הרצח לבין עדותה של אשתו על שעת חזרתו הביתה.
במקביל ביקשו החוקרים ליצור קשר עם ג'סי במערב וירג'יניה. בתחילה חששו שגם היא עלולה להיות בסכנה, משום שמונטגומרי שלח בעבר הודעות מאיימות והפגין כלפיה כעס רב. שוטרים מקומיים נשלחו לבית המשפחה כדי לבדוק את שלומה.
שם המתינה להם הפתעה שלא הייתה קשורה ישירות לזהותו של הרוצח, אבל שינתה לחלוטין את הבנת הפרשה.
האישה שעמדה מאחורי הכינוי Talhotblond לא הייתה ג'סי בת ה־18. זו הייתה מרי שילר, אישה נשואה בת 45 ממערב וירג'יניה, שהשתמשה בזהותה ובתמונותיה של בתה המתבגרת.
ג'סי האמיתית אכן הייתה קיימת, והתמונות שנשלחו לשני הגברים היו תמונות שלה. אולם על פי התחקירים, היא כלל לא ידעה שאמה משתמשת בתמונותיה כדי לנהל קשרים רומנטיים ומיניים וירטואלים באינטרנט. היא לא הייתה שותפה להתכתבויות, ולא ידעה ששני גברים במדינת ניו יורק מאמינים שהם מאוהבים בה.
מרי שילר ניהלה למעשה את שתי מערכות היחסים. היא הייתה זו ששלחה את ההודעות הרומנטיות למונטגומרי, וזו שבהמשך החלה להתכתב עם בארט. היא גם זו שהמשיכה לעורר את קנאתו של מונטגומרי באמצעות התכתבויות שבהן הזכירה את הקשר החדש.
התרמית הייתה מתוחכמת במיוחד משום שהאישה השתמשה בזהות של אדם אמיתי. היא לא נזקקה לתמונות שנוצרו או נגנבו מאדם זר. התמונות היו של בתה, ולכן התאימו לסיפור שהמציאה. הגברים האמינו שהם מתכתבים עם צעירה שנראית בדיוק כפי שהציגה את עצמה.
גם מונטגומרי וגם בארט לא ידעו שהאישה שמאחורי המסך מבוגרת מהם בהרבה מכפי שטענה. בארט, שהיה אמיתי לחלוטין ביחסיו איתה, נרצח בגלל מערכת יחסים עם אישה שמעולם לא פגש ושאת זהותה האמיתית לא הכיר.
אחת השאלות המרכזיות שעלו לאחר חשיפת הפרשה הייתה עד כמה מרי שילר הבינה את הסכנה שבהתנהגותה. היא ידעה שמונטגומרי מקנא בבארט, וידעה ששני הגברים מכירים זה את זה ועובדים באותו מפעל. היא גם קיבלה ממנו הודעות מאיימות.
אף על פי כן, אין ראיה מבוססת לכך שרצתה שבארט יירצח או שצפתה בפועל את התוצאה הקטלנית. החוקרים לא האשימו אותה במעורבות ברצח, והיא לא הורשעה בעבירה פלילית הקשורה אליו. האחריות המשפטית לרצח הוטלה על מונטגומרי.
השאלה מדוע ניהלה שילר את ההתחזות נותרה מורכבת יותר. אפשר לפרש את התנהגותה כניסיון לחוות מחדש נעורים, לקבל תשומת לב רומנטית או להימלט משגרת חייה, אך אלה פרשנויות פסיכולוגיות ולא מניעים שהוכחו בבית המשפט.
מבחינה מוסרית, השימוש בתמונות של בתה ללא ידיעתה היה חמור במיוחד. הבת האמיתית מצאה את עצמה קשורה לפרשת רצח מתוקשרת, אף שלא הייתה לה כל מעורבות במערכת היחסים שקדמה לו.
ב־27 בנובמבר 2006, כחודשיים וחצי לאחר הרצח, נעצר תומאס מונטגומרי והואשם ברצח מדרגה שנייה. החוקרים הציגו את ההתכתבויות המאיימות, את הראיות הפיזיות ואת המידע שנאסף מעמיתיו לעבודה.
בתחילה כפר מונטגומרי באשמה. אולם באוגוסט 2007 הודה במסגרת ההליך המשפטי בהריגה מדרגה ראשונה, עבירה שבדין של מדינת ניו יורק יכולה לכלול גרימת מוות בכוונה לפצוע אדם פציעה חמורה. ההודאה אפשרה לו להימנע ממשפט רצח מלא ומהסיכון לעונש חמור יותר.
לאחר מכן ניסה לחזור בו מהודאתו. הוא טען, בין היתר, שההודאה לא ניתנה מרצונו החופשי ושקיבל ייעוץ משפטי מטעה. בית המשפט דחה את בקשתו.
ב־27 בנובמבר 2007 גזרה עליו השופטת פני וולפגנג 20 שנות מאסר. התביעה ביקשה עונש של 25 שנה, והציגה את מונטגומרי כאדם מניפולטיבי שפיתח אובססיה כלפי אישה שהכיר באינטרנט והחליט לפגוע ביריבו.
אביו של בארט, דניאל, הביע בבית המשפט את הקושי להבין כיצד קנאה רומנטית יכולה להביא אדם לרצוח צעיר שלא עשה לו דבר. עבור משפחת בארט, הסיפור לא היה תעלומה אינטרנטית מסקרנת אלא אובדן בלתי הפיך של בן אהוב.
הפרשה לא הסתיימה בגזר הדין. מונטגומרי ערער על הרשעתו וטען כי היה צריך לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. הוא העלה טענות לגבי תקינות ההליך, התנהלות עורכי דינו וחומרת העונש.
ב־5 ביוני 2009 דחה בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק את טענותיו ואישר את ההרשעה. השופטים קבעו שהפרוטוקול של הליך ההודאה סותר את טענתו שהופעל עליו לחץ פסול, ולא מצאו עילה לבטל את פסק הדין.
בכך נותרו על כנם הרשעתו בהריגה מדרגה ראשונה ועונש המאסר בן 20 השנים. ההכרעה המשפטית הייתה ברורה: מונטגומרי היה אחראי למותו של בארט, ללא קשר לשקרים שסיפרו המעורבים האחרים בפרשה.
בשנת 2009 יצא הסרט התיעודי Talhotblond , בבימויה של ברברה שרודר. הסרט שיחזר את האירועים באמצעות ראיונות עם המעורבים, חומרי חקירה, התכתבויות ועדויות. הוא הציג את הפרשה כסיפור על אהבה מדומיינת, זהויות בדויות וקנאה שהפכה לאלימות קטלנית.
בשנת 2012 הופק גם סרט טלוויזיה עלילתי באותו שם , בבימויה של השחקנית קורטני קוקס. הסרט התבסס על הפרשה ועל הסרט התיעודי, אך שינה חלק מהשמות והפרטים לצורכי העיבוד הדרמטי.
מה שהופך את הפרשה לחריגה כל כך הוא שכל אחד מהמעורבים המרכזיים חי במציאות אחרת.
מונטגומרי האמין שהוא יכול להחזיר לעצמו את נעוריו באמצעות זהות אינטרנטית חדשה. הוא בנה לעצמו דמות של חייל צעיר ואמיץ, התאהב באישה שהכיר רק דרך מסך המחשב, ובסופו של דבר לא הצליח להשלים עם אובדן הקשר.
מרי שילר יצרה לעצמה זהות של נערה צעירה ונחשקת. היא השתמשה בתמונות בתה וניהלה מערכות יחסים רומנטיות עם שני גברים שלא ידעו מי היא באמת. גם לאחר שהתגלתה זהותו האמיתית של מונטגומרי, היא המשיכה לנהל איתו קשר לצד הרומן עם בארט.
בריאן בארט, לעומתם, לא התחזה לאדם אחר. הוא היה סטודנט בן 22 שהתאהב באישה שהאמין שהיא צעירה בגילו. הוא לא ידע שהוא מעורב במערכת יחסים עם אישה נשואה בגיל העמידה, ולא יכול היה לדעת שהקשר הזה יעלה לו בחייו.
הפרשה מדגימה כיצד הונאה רומנטית יכולה ליצור מציאות רגשית עוצמתית גם כאשר חלק גדול מהעובדות שעליהן היא מבוססת אינו נכון.
כאשר התגלתה זהותה האמיתית של מרי שילר, התברר ששני הגברים התחרו על אהבתה של אישה שאיש מהם לא הכיר באמת. מונטגומרי בנה לעצמו זהות בדויה, ושילר בנתה לעצמה זהות בדויה אחרת. בתוך העולם הזה של שקרים הדדיים, בארט היה האדם היחיד מבין שלוש הדמויות המרכזיות שהציג את עצמו כפי שהיה.
הוא שילם על כך בחייו.
איך מתרחש כזה דבר מבחינה פסיכולוגית?
הנקודה המרכזית היא שמונטגומרי לא בהכרח התאהב באישה אמיתית כפי שהייתה במציאות. הוא התאהב בדמות שבנה בדמיונו, ובמידה רבה גם בדמות של עצמו כאשר היה איתה בקשר.
במציאות הוא היה גבר נשוי בן 46, אב לילדים ועובד במפעל. באינטרנט הוא היה חייל נחתים צעיר בן 18, גיבור רומנטי שנערה יפה מאוהבת בו.
הקשר סיפק לו הזדמנות לחיות חיים חלופיים. כאשר הרומן התפתח, ייתכן שהזהות המדומיינת הפכה עבורו למקור מרכזי של סיפוק רגשי.
1. התאהבות בדמות ובזהות העצמית החדשה
בקשרים מקוונים מתרחשת לעיתים תופעה המכונה אידיאליזציה. כאשר אנשים אינם נפגשים פנים אל פנים, הם משלימים בדמיונם פרטים שאינם יודעים על בן הזוג.
מונטגומרי לא נאלץ להתמודד עם מציאות של חיים משותפים, קשיים כלכליים, שגרה או חילוקי דעות יומיומיים. הוא קיבל תמונות, הצהרות אהבה ותשומת לב.
הקשר יכול היה להרגיש מושלם דווקא משום שלא היה כפוף למבחן המציאות.
2. אובדן הרומן היה גם אובדן הזהות
כאשר אשתו חשפה את גילו האמיתי, מונטגומרי איבד את היכולת להמשיך להציג את עצמו כחייל צעיר.
אבל המכה השנייה הייתה קשה במיוחד: ג'סי החלה להתכתב עם בריאן בארט, צעיר בן 22 שעבד לצדו.
בארט ייצג את כל מה שמונטגומרי העמיד פנים שהוא עצמו: צעיר, רווק ובעל עתיד פתוח.
אפשר לשער שההשוואה המתמדת לבארט הגבירה את תחושת ההשפלה. לא רק שאיבד את האישה שחשב שהוא אוהב, אלא שהיא בחרה באדם שגילו האמיתי התאים לדמות שמונטגומרי המציא לעצמו.
זוהי השערה פסיכולוגית סבירה, לא אבחנה מוכחת של מונטגומרי.
3. המעבר מקנאה לתחושת בעלות
קנאה רומנטית היא רגש אנושי שכיח. אבל אצל חלק מהאנשים היא עלולה להתפתח לתפיסה שלפיה האדם האחר שייך להם.
במצב כזה, היריב הרומנטי אינו נתפס רק כמתחרה אלא כאדם שפגע בכבודם, גזל מהם משהו שמגיע להם או הרס את חייהם.
כאשר אדם מתחיל להצדיק בעיני עצמו ענישה של היריב, הסיכון לאלימות עלול לעלות.
במקרה של מונטגומרי, האיומים המפורשים ששלח לפני הרצח הם אינדיקציה משמעותית לכך שהקנאה כבר לא הייתה רק חוויה רגשית פנימית.
4. מדוע דווקא רצח?
כאן חשוב להבחין בין גורמים שמסבירים את עוצמת הקנאה לבין גורמים שמסבירים אלימות קטלנית.
אובססיה רומנטית, השפלה וכעס אינם מספיקים כשלעצמם כדי להסביר רצח. מיליוני אנשים חווים רגשות כאלה ואינם פוגעים באיש.
במקרה הזה היו כמה סימנים מדאיגים: איומים מוקדמים, הסלמה בעימות, התמקדות ביריב מסוים ולבסוף שימוש בנשק חם.
אלה אינם רק סימנים של אדם שהתאהב בצורה לא בוגרת. הם מצביעים על מעבר ממחשבות קנאיות להתנהגות אלימה ומכוונת.
5. האם הוא היה אדם נורמטיבי באמת?
צריך להבחין בין תפקוד חברתי תקין לבין מבנה אישיות בריא.
אדם יכול להיות נשוי, לגדל ילדים, לעבוד באופן מסודר, לשלם חשבונות ולהיראות רגיל לחלוטין, ובכל זאת להיות בעל קשיים משמעותיים בוויסות רגשי, בשליטה בדחפים או בהתמודדות עם דחייה.
אבל גם ההפך נכון: אי אפשר להסיק בדיעבד שמונטגומרי סבל מהפרעת אישיות מסוימת רק משום שביצע רצח.
אין בידינו הערכה פסיכיאטרית מלאה שמאפשרת לקבוע אם סבל מהפרעה נפשית, מהפרעת אישיות או מקושי אחר.
ההסבר האפשרי הוא שילוב של שלושה תהליכים: התמכרות רגשית לזהות חלופית, תחושת השפלה חריפה כאשר הזהות הזאת התמוטטה, והפיכת היריב הרומנטי למטרה של כעס ונקמה.
אבל חשוב לדייק: אין פירוש הדבר שמונטגומרי איבד בהכרח את הקשר עם המציאות. הוא ידע שהוא בן 46, ידע שהוא נשוי, וידע שבארט הוא אדם אמיתי. ייתכן מאוד שהרצח לא נבע מבלבול בין מציאות לדמיון, אלא מבחירה אלימה שנעשתה למרות ההבנה הזאת.
השאלה הפסיכולוגית העמוקה היא האם מונטגומרי רצח בעיקר משום שרצה את ג'סי לעצמו, או משום שלא היה מסוגל לשאת את העובדה שבארט הצעיר ניצח אותו במאבק על אהבתה. שתי האפשרויות יכולות להתקיים יחד, אבל אין מספיק מידע כדי לקבוע איזו מהן הייתה דומיננטית.
מונטגומרי לא סיפק בבית המשפט הסבר פסיכולוגי מפורט לרצח. לפי תיאור הליך גזר הדין, הוא בחר שלא לפנות לבית המשפט בדברים משלו. התובע פרנק סדיטה טען שהתכתבויותיו מעידות על רצון אובססיבי לגרום לבריאן בארט לסבול.
לעומת זאת, בראיונות שנערכו עמו לצורך הסרט התיעודי Talhotblond, הוא סיפר על מצבו הנפשי ועל הרומן.
בריאיון לתוכנית 20/20 הוא אמר:
"זה הרגיש לי אמיתי יותר מהחיים האמיתיים."
הוא גם הסביר שבתחילת הקשר חשב שלעולם לא יפגוש את הנערה, ולכן הרשה לעצמו להשתתף במשחק ההתחזות.
לפי תיאור הראיונות בסרט התיעודי, הוא ייחס את הסתבכותו לכך שחיפש נחמה באינטרנט במקום לשוחח עם משפחתו על בעיותיו. הוא התמקד בקשר עם ג'סי ובמצבו הנפשי, ולא סיפק הסבר ישיר ומשכנע להחלטתו לרצוח את בארט.
בריאיון לתוכנית התחקירים 20/20 של רשת ABC, ששודר במרץ 2010, מונטגומרי דיבר במפורש על מצבו לפני הרומן.
על עבודתו במפעל אמר שהיא הייתה עבודה ללא עתיד, אשר "שאבה ממני לאט לאט את החיים".
על יחסיו עם אשתו אמר:
"מצאתי שקל לי יותר לדבר עם אנשים באינטרנט מאשר עם אשתי."
הוא גם הודה שהשניים התרחקו זה מזו.
בתיאורים נוספים של הסרט התיעודי Talhotblond מופיע פרט משמעותי: מונטגומרי סבל מקשיים בזקפה, והדבר פגע באינטימיות הזוגית. הוא אף פנה לאנשי דת בכנסייה שלו בניסיון לשפר את התקשורת עם אשתו.
מעניין במיוחד שהוא לא תיאר את סינדי כאישה רעה או כמי שאכזבה אותו. לדבריו:
"לא התאכזבתי ממנה. התאכזבתי יותר מהאופן שבו נראו חיי. היו לי ילדים נהדרים ואישה נהדרת, אבל הרגשתי אשמה משום שלא הייתי מסופק. רציתי משהו אחר."
זהו תרגום של דבריו כפי שהובאו בסקירה של הסרט התיעודי.
המשמעות היא שלא מדובר רק בשעמום מקרי. לפי גרסתו, הוא חווה משבר אישי וזוגי, ויצר באינטרנט זהות חלופית שבה היה צעיר, מושך ובעל עתיד מרגש.
אישה בת 45 יכולה לחפש ריגושים באינטרנט, גם כשהיא נשואה. אבל השימוש בתמונות של בתה לצורך התכתבויות מיניות עם גברים הוא עניין אחר לחלוטין.
צורך באישור ובתחושת נחשקות. ייתכן ששילר לא האמינה שתוכל למשוך גברים צעירים בזהותה האמיתית, ולכן אימצה את זהות בתה. כך יכלה לקבל מחמאות, הצהרות אהבה ותשומת לב מינית.
שנית, הזדהות עם בתה או קושי לקבל את תהליך ההזדקנות. ייתכן שבאמצעות ההתחזות היא ניסתה לחוות מחדש את נעוריה. אבל אין לנו ראיות מספיקות לקבוע שזה אכן היה המניע.
שלישית, קושי בגבולות ובאמפתיה. בעיניי זה ההיבט החמור ביותר. היא השתמשה בזהות המינית והחברתית של בתה כאילו הייתה רכושה הפרטי, בלי להתחשב בהשלכות האפשריות על הבת.
יש גם פרט משמעותי שנחשף בתחקיר של The Daily Beast משנת 2010. במאית הסרט התיעודי, ברברה שרודר, סיפרה ששוחחה עם שילר במשך כעשרים דקות. לדבריה, שילר לא הביעה חרטה ולא הכירה בכך שעשתה דבר פסול.
כשנשאלה מדוע המשיכה להתכתב עם מונטגומרי גם לאחר שאיים עליה, טענה שחששה שאם תפסיק לדבר איתו, הוא יפנה לנערות אמיתיות. זה היה ההסבר שלה, ולא ממצא שהוכיח את מניעיה.
שרודר גם סיפרה שבעלה של שילר התגרש ממנה ושבתה ניתקה איתה קשר. לדבריה, כאשר האם פגשה את הבת במסגרת הליכי הגירושים, היא אף שאלה מדוע אינה יכולה כבר להתגבר על הפרשה.
אם התיאור הזה מדויק, הוא מצביע על קושי משמעותי להכיר בפגיעה שגרמה לאחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה