התמונה זאת טורדת את מנוחתי. אנחנו נוטים לחשוב על רוצחים סדרתיים כאל אנשים שחיים בשולי החברה, עם בעיות רגשיות וחוסר הסתגלות לחברה וחוסר התאמה. הרבה פעמים הם עניים, לא עובדים, עם כל מיני בעיות, מרירות, טראומות ילדות, ילדים שסבלו התעללות בבית או כל מיני דברים כאלה. והנה BTK היה אבא טוב, ובעל טוב, ועובד בעירייה, ובכיר בכנסייה הלותרנית בעיר, לכאורה אדם נורמטיבי. וגם לא מצאו שום טראומת ילדות שגרמה לדבר הזה, אני קורא לזה הטירוף הזה, הפסיכופתיה הזאת. מה ההסבר לזה?
כן, אצל ריידר הצורך בהכרה ובפרסום היה חלק בולט מאוד מההתנהגות שלו.
אבל כנראה לא נכון לומר שהוא לא הבין שאנשים מזדעזעים ממנו.
סביר יותר שהוא הבין זאת היטב, אך לא חווה את הזעזוע המוסרי והרגשי כפי שאדם רגיל היה חווה אותו.
הוא רצה שיכירו בו כאדם יוצא דופן, מתוחכם ומפחיד, ולאו דווקא כאדם ראוי להערצה במובן הרגיל.
אחרי שנתפס, החוקרים עצמם התרשמו מכמה שהוא נהנה לדבר על עצמו ועל הפשעים שלו.
אני חושב שההבחנה האחרונה שלך חשובה מאוד. כשרואים את ריידר בבית המשפט, קל לקבל את הרושם שהוא מספר על הישג מקצועי כלשהו. הוא מסביר לשופט על "פרויקטים", על בחירת קורבנות, על מעקב ועל שלבים בתהליך, כמעט כאילו הוא מלמד את השופט כיצד פועל רוצח סדרתי. בעדות בבית המשפט הוא אפילו אמר לשופט, בתרגום חופשי, שאם קוראים על רוצחים סדרתיים רואים שהם עוברים שלבים שונים. העיתונות בזמן אמת ציינה את הטון הקליני והענייני שבו תיאר את המעשים.
אבל יש ראיה חזקה עוד יותר לכך שהוא היה זקוק להכרה. כבר ב 1978 הוא התלונן במכתב לתקשורת על כך שאינו מקבל מספיק תשומת לב ושאל למעשה כמה אנשים עליו להרוג כדי ששמו יופיע בעיתון או כדי לקבל תשומת לב ארצית. הוא גם המציא לעצמו את הכינוי BTK ושלח מכתבים, שירים, תצלומים וחפצים הקשורים לפשעים. כלומר, הרצח עצמו לא הספיק לו. היה חשוב לו שיהיה קהל.
גם לאחר המעצר התופעה הזאת בולטת מאוד. קן לנדוור, החוקר המרכזי שישב מולו, אמר שריידר היה "כל כך מלא בעצמו". לפי תיאורו, במשך השעות הראשונות ריידר הכחיש, אבל כאשר הבין שהראיות קושרות אותו לרציחות, הוא החל לדבר וכמעט לא ניתן היה לעצור אותו. הוא עבר במשך כשלושים שעות על הפשעים שלו בפרטי פרטים. התובעת נולה פולסטון תיארה אותו כמי שממשיך וממשיך לדבר על מה שהיא כינתה "הכיבושים" שלו.
ופה אני כן מסייג דבר אחד במה שאמרת. כנראה שהוא לא חשב שהחוקרים והשופט חושבים שהמעשים עצמם ראויים להערצה. ריידר היה אינטליגנטי מספיק מבחינה חברתית כדי לדעת שרצח ילדים וחניקת נשים מעוררים אימה ושאט נפש. למעשה, כל ההתנהלות שלו מול התקשורת במשך שנים מראה שהוא ידע היטב כיצד הציבור יגיב.
מה שנראה חריג הוא שהוא כנראה העניק משמעות שונה לחלוטין לתגובה הזאת.
עבור אדם רגיל, אם עשרה אנשים בחדר מסתכלים עליו בזעזוע בגלל משהו שעשה, הזעזוע שלהם הוא אות מוסרי חזק מאוד. הוא מרגיש בושה, אשמה, אי נוחות ורצון להפסיק לדבר.
אצל אדם בעל תכונות פסיכופתיות ונרקיסיסטיות משמעותיות, התגובה יכולה להיות שונה. "כולם מזועזעים ממני" יכולה להפוך מבחינתו ל "כולם מרותקים אליי". הפחד שהוא מעורר יכול להיתפס כהוכחה לכוחו. תשומת הלב יכולה להיתפס כהוכחה לחשיבותו.
זו גם אחת הסיבות שבספרות המקצועית על חקירת עבריינים פסיכופתיים מתואר לפעמים שימוש מכוון באגו שלהם. מאמר של ה FBI על חקירת חשודים בעלי מאפיינים פסיכופתיים מציין שאצל חלקם קיימים גרנדיוזיות, תחושת עליונות והנאה ממשחק של חתול ועכבר עם החוקרים, ושלעיתים החוקרים יכולים לגרום להם לדבר באמצעות מתן במה להתפארות. זה תיאור כללי של פסיכופתיה ולא אבחנה ספציפית של ריידר, אבל ההתנהגות המתועדת שלו מתאימה היטב לדפוס הזה.
ויש כאן הבדל פסיכולוגי חשוב בין "להבין" לבין "להרגיש".
ריידר יכול היה להבין קוגניטיבית שהשופט חושב שהוא מפלצתי, שהתובע נגעל ממנו ושהמשפחות שונאות אותו. אין צורך להניח שהוא לא קלט את זה.
אבל ייתכן מאוד שהתגובה הרגשית של אנשים אחרים פשוט לא הפעילה אצלו את אותם מנגנונים שמעכבים אדם רגיל. במקום לחשוב "אלוהים, מה עשיתי לאנשים האלה", המחשבה יכולה להיות הרבה יותר אגוצנטרית: "עכשיו סוף סוף כולם מקשיבים לסיפור שלי."
ואצל BTK יש משהו אפילו יותר קיצוני. במשך שנים הוא לא רק רצה שלא יתפסו אותו. הוא רצה שהמשטרה תדע שיש מישהו שהיא אינה מצליחה לתפוס. הוא רצה שם. הוא רצה מיתולוגיה. הוא רצה מערכת יחסים עם התקשורת והמשטרה. ה FBI מציין שבמהלך ההתכתבות המחודשת שלו בשנים 2004 ו 2005 הוא שלח 11 הודעות למשטרה ולתקשורת, ובחקירה לאחר מעצרו אף דיבר בחיוב על הודעות המשטרה לתקשורת ועל מה שהוא תפס כיחסים בינו לבין החוקר הראשי.
אחד הפרטים המדהימים ביותר הוא שלאחר שנתפס הוא התלונן בפני לנדוור על כך שהמשטרה שיקרה לו בקשר לדיסקט שהביא בסופו של דבר לזיהויו. הוא אמר לחוקר, למעשה, שהיה ביניהם "דבר טוב" ושהיה ביניהם קשר. כלומר, הוא הפך מצוד משטרתי אחר רוצח של עשרה בני אדם למעין מערכת יחסים אישית בינו לבין יריב מכובד במשחק.
לכן הייתי מנסח את מה שאתה רואה בסרטונים שלו כך: לא אדם שאינו מבין שהקהל מזועזע ממנו, אלא אדם שעבורו הזעזוע של הקהל עצמו יכול להפוך לסוג של סיפוק נרקיסיסטי. הוא במרכז הבמה. השופט שואל אותו. החוקרים מקשיבים. העיתונאים כותבים. המדינה כולה סוף סוף יודעת מי הוא.
וזה כנראה מסביר מדוע ההתנהגות שלו נראית כל כך בלתי אנושית לצופה רגיל. אנחנו מצפים שכאשר אדם מספר בקול רם את מה שעשה, עצם שמיעת המילים מפיו תעורר בו בושה או חרטה. אצל ריידר רואים כמעט את ההפך. עצם העובדה שסוף סוף יש לו קהל לסיפור שהוא הסתיר שלושים שנה נראית כאילו היא מספקת לו משהו שהיה חשוב לו מאוד.
התייחסת בהתחלה לביולוגיה, אבל עד כמה שאני יודע לא סבים ולא אחים של ההורים ולא בני דודים, כולם אנשים נורמטיביים.
בקיצור, זה לא סותר בכלל אפשרות של רכיב ביולוגי.
ביולוגי אינו פירושו בהכרח תורשתי, ותורשתי אינו פירושו שרואים אותה תופעה אצל קרובי משפחה.
תכונות כמו קהות רגשית, אימפולסיביות או חיפוש ריגושים מושפעות מאלפי וריאנטים גנטיים קטנים ולא מגן יחיד.
גם אם לאדם יש נטייה מסוימת, רוב האנשים עם נטייה דומה לעולם לא יהפכו לעבריינים אלימים.
ובמקרה של ריידר, אין בסיס לומר שמשפחתו נשאה איזו "תורשה של רוצחים".
הנקודה החשובה היא שהמילה "ביולוגיה" רחבה יותר מ"תורשה משפחתית".
כאשר חוקרים מדברים על רכיב ביולוגי בפסיכופתיה או בתכונות אנטי חברתיות, הם יכולים להתכוון לכמה דברים שונים. למשל מזג מולד, רגישות נמוכה לפחד, תגובתיות רגשית חלשה, נטייה לחיפוש גירויים, הבדלים בהתפתחות של מערכות מוחיות מסוימות, או אינטראקציה בין גנים לבין הסביבה.
אף אחד מהדברים האלה אינו מחייב שסבא, דוד או בן דוד יהיה רוצח או אפילו עבריין.
יש כאן גם עניין סטטיסטי חשוב. נניח לצורך הדוגמה שתכונה מסוימת היא בעלת תורשתיות של 50 אחוז. זה לא אומר שלילד יש 50 אחוז סיכוי "לקבל אותה". תורשתיות היא מדד שמתאר כמה מהשונות בין אנשים באוכלוסייה מסוימת קשורה להבדלים גנטיים. היא אינה ניבוי פשוט לגבי משפחה מסוימת.
בנוסף, תכונות אישיות הן בדרך כלל פוליגניות. כלומר, אלפי הבדלים גנטיים קטנים מצטרפים זה לזה. קרובי משפחה מקבלים שילובים שונים. יכול להיות שאצל אדם אחד מצטבר שילוב חריג יחסית, בעוד שאחיו ובני דודיו נמצאים לחלוטין בטווח הרגיל.
וגם אם לשני בני משפחה יש נטייה דומה, הביטוי שלה יכול להיות שונה מאוד. אדם אחד יכול להיות קר, תחרותי וחסר אמפתיה במידה מסוימת ועדיין לחיות חיים חוקיים לחלוטין. אדם אחר יכול לפתח פנטזיות סדיסטיות. ואדם שלישי יכול להיות אדם רגיל לחלוטין.
יש עוד נקודה מרכזית: רצח סדרתי הוא תוצאה נדירה וקיצונית מאוד. גם אם קיימת נטייה ביולוגית מסוימת לפסיכופתיה, ההסתברות שהיא תתבטא דווקא ברצח סדרתי היא זעירה. צריך כנראה צירוף יוצא דופן מאוד של אישיות, התפתחות מינית, פנטזיות, למידה, הזדמנויות, בחירות אישיות ונסיבות חיים.
לכן העובדה שלפי הידוע בני משפחת ריידר היו אנשים נורמטיביים אינה מפתיעה מבחינה מדעית.
והיא גם מדגישה משהו חשוב מאוד לגבי המקרה שלו. אין לנו סיפור סיבתי יפה ופשוט של "אב מתעלל", "משפחה עבריינית", "מחלת נפש קשה" או "תורשה ברורה". אצל ריידר אנחנו נשארים עם הסבר הרבה פחות מספק מבחינה אינטואיטיבית: כנראה נוצר אצלו שילוב חריג מאוד של תכונות אישיות ופנטזיות סדיסטיות שהתפתחו לאורך שנים, בלי שניתן להצביע על אירוע אחד או גורם אחד ולהגיד "זה מה שיצר את BTK".
וזה אולי אחד הדברים המטרידים ביותר במקרה שלו. לפעמים אין סיפור מקור דרמטי שמסביר את הכול. אדם יכול לגדול במשפחה שנראית רגילה, לתפקד היטב במשך עשרות שנים, ובכל זאת לפתח עולם פנימי קיצוני מאוד.
בימינו, עם כל מצלמות האבטחה בכל מקום, האייקונים הסלולריים וה-DNA, הוא לא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, בטח לא בצורה שהוא עשה. הוא היה משאיר DNA, מצלמות אבטחה היו קולטות אותו במקום הרצח ובמצלמות רחוב בדרך, אייקונים סלולריים וכדומה.
כן. אילו ריידר היה מתחיל לפעול כיום, הסיכוי שלו לבצע סדרה ארוכה באותה צורה ולהישאר לא מזוהה במשך עשרות שנים היה קטן בהרבה.
מצלמות אבטחה, מצלמות רחוב ומצלמות של בתים פרטיים היו עלולות לתעד אותו, את מכוניתו ואת מסלול ההגעה והעזיבה.
איכונים סלולריים, נתוני אפליקציות, מערכות רכב ונתונים דיגיטליים אחרים יכולים למקם אדם באזור מסוים גם בלי צילום ישיר.
DNA הוא מכשול גדול במיוחד, מפני שגם דגימות זעירות עשויות כיום להספיק להשוואה ולפעמים גם לחקירה גנטית.
עם זאת, אין כיום מערכת מעקב מושלמת, ולכן רצח בודד עדיין יכול להישאר בלתי מפוענח. סדרה כמו שלו הייתה קשה הרבה יותר להסתרה.
במקרה של BTK צריך לזכור שהרציחות התחילו ב 1974. העולם החקירתי של אז היה כמעט עולם אחר. לא היו טלפונים סלולריים, לא היו מאגרי DNA מודרניים, כמעט לא היו מצלמות ביתיות, לא היו מצלמות לוחיות רישוי אוטומטיות, ולא היה לכל אדם שובל דיגיטלי של מיקום, חיפושים, הודעות, רכישות ונסיעות.
אם ניקח למשל תקיפה שבה אדם נוסע לבית של קורבן, מסתובב באזור לפני כן כדי לעקוב אחריו, נכנס לבית, שוהה שם זמן רב ואז נוסע חזרה, כיום יכולים להיווצר עשרות מקורות ראיה נפרדים.
מצלמת פעמון של שכן יכולה לצלם אותו. מצלמה בתחנת דלק יכולה לצלם את הרכב. מצלמת עירייה יכולה לתעד אותו בצומת. קורא לוחיות רישוי יכול לתעד את מספר הרכב. הטלפון שלו יכול להירשם מול אנטנות סלולריות באזור. אפליקציות מסוימות יכולות לשמור מיקום מדויק יותר. רכב מודרני יכול להכיל נתוני ניווט וטלמטיקה. כרטיס אשראי יכול להראות היכן עצר בדרך. חיפושים במחשב יכולים לגלות שהתעניין בקורבן. לאחר כמה מקרי רצח אפשר להשוות את כל הנתונים האלה ולחפש נקודות חפיפה.
ה DNA משנה עוד יותר את התמונה. בתקופת הרציחות הראשונות שלו, המושג של זיהוי אדם באמצעות פרופיל DNA פורנזי עדיין כלל לא היה בשימוש. כיום שיער עם רקמה, רוק, דם, זרע או תאים שנשארו על חפץ יכולים במקרים מתאימים להפוך לראיה משמעותית. מאגר CODIS האמריקאי כולל כיום מיליוני פרופילים ושימש במאות אלפי חקירות.
וחשוב במיוחד במקרה של ריידר: הוא אהב לעקוב אחרי קורבנות לפני הרצח. כיום עצם שלב המעקב היה מסוכן עבורו. אדם שמופיע שוב ושוב ליד בית של אישה במשך כמה ימים עלול להופיע שוב ושוב באותן מצלמות, עם אותה מכונית ועם אותו טלפון.
גם ההתרברבות שלו הייתה מסכנת אותו עוד יותר. למעשה, בסופו של דבר טכנולוגיה דיגיטלית היא בדיוק מה שהפילה אותו. ב 2005 הוא שלח למשטרה דיסקט, ובקובץ שנמחק ממנו נמצאו נתונים שהצביעו על השם "Dennis" ועל כנסייה בוויצ'יטה. משם החקירה התקדמה לריידר. ה FBI עצמו משתמש במקרה הזה כדוגמה לכוחה של ראיה דיגיטלית.
יש כאן אירוניה עצומה. במשך שלושים שנה הוא התגאה בכך שהוא חכם יותר מהמשטרה, אבל הוא לא הבין היטב את הטכנולוגיה החדשה שאליה נכנס. הוא אפילו שאל את המשטרה בהתכתבות אם ניתן לעקוב אחרי דיסקט, והם הטעו אותו. הוא סמך על התשובה ושלח אותו.
לכן הייתי אומר שהטענה שלך נכונה עם הסתייגות אחת: אי אפשר לומר שהוא "לא היה יכול" לרצוח כיום. לצערנו עדיין מתרחשים רציחות בלתי מפוענחות. אבל קשה מאוד לדמיין אותו מבצע עשר רציחות במשך שבע עשרה שנה, עוקב אחרי קורבנות, מסתובב סביב בתיהם, משאיר קשרים עם המשטרה והתקשורת וממשיך לחיות באותה עיר בלי שיצטבר נגדו שובל עצום של ראיות דיגיטליות ופורנזיות.
דווקא סגנון הפעולה שלו, שהיה כרוך במעקב ממושך, כניסה לבתי קורבנות, שהייה בזירה והתרברבות לאחר מכן, היה הופך אותו לפגיע במיוחד לחקירה מודרנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה