מרלין וורן

  

טרו קריים, פלורידה:בעל נוכל פיננסי, אשה חובבת ליצנים, מאהבת של הבעל, ואז אדם מחופש לליצן רוצח את האשה.

הנישואים הפכו למלכודת:

בשנות ה-80, חייהם של מייקל ומרלין וורן בשכונת היוקרה "איירו קלאב" בוולינגטון, פלורידה, נראו כמו הגשמה מוחלטת של החלום האמריקאי. השכונה היה מסלול טיסה פרטי למטוסי קלים של התושבים, ובני הזוג החזיקו במטוס פרטי, סוסי מרוץ ונכסים רבים. מרלין בת ה-40 הייתה אשת עסקים מנהלת  סוכנות הרכב וההשכרה המשפחתית "בארגן מוטורס", לצד ניהול דירות להשכרה. 

רק הבית שלהם היה שווה כמליון דולר, והעסקים ככל הנראה מליון נוסף ויותר, מייקל מאד לא רצה שיהיו גירושים והוא יחלוק איתה את הרכוש והכסף ואולי אף ההונאות והעלמות המס בעסקים שביצע בלי ידיעתה יחשפו...

יחד עם בני הזוג גר ג'ו ארנס, בנה של מרלין וורן מנישואיה הראשונים.

הוא היה בן 21 בעת הרצח.  מייקל וורן לא היה אביו הביולוגי אלא אביו החורג.

ג'ו היה בבית וראה את הארוע  מקרוב.  הוא הפך לאחר מכן לאחד העדים המרכזיים בפרשת "הרוצח הליצן".

אך מאחורי שערים נעולים ורכבי פאר, הנישואים הלכו והתפרקו. מייקל ניהל רומן גלוי למדי עם שילה קין, צעירה  מאשתו בהרבה.  השמועות על הרומן הגיעו לאוזניה של מרלין, וגרמו למתיחות רבה בין בני הזוג. במקביל היא עלתה על זה שמאחורי העסקים המהוגנים כביכול יש הרבה הונאות ביטוח והעלמות מס ובמשפט גרושים על חלוקת הרכוש רב הסיכויים שהדברים יתגלו. היא נשואה לנוכל פיננסי ולא ידעה את זה הרבה זמן. החרדה של מרלין הייתה כה עמוקה, עד שבאחת ההזדמנויות אמרה לבנה ג'ו: "אם יקרה לי משהו, דע שאביך אחראי לכך".

מהעדויות שנאספו אחרי הרצח עולה תמונה די ברורה. בני משפחתה ועובדים בעסק סיפרו לחוקרים שמרלין ידעה שמייקל מנהל רומנים, ורצתה להתגרש ממנו. לפי דיווח המבוסס על חומרי החקירה, היא אף טענה שהיה ארוע אחד של אלימות פיזית שלו נגדה לפני הרצח. עובדים בעסקיו סיפרו שמייקל עצמו הודה בשיחות אגביות שהנישואים נגמרו רגשית אבל הוא לא יתגרש ממנה משום שבגירושים היא תקבל חלק גדול מנכסיו. 

מרלין לא רק הייתה אומללה בנישואים. לפי בנה ג'ו ולפי אמה שירלי, היא כבר פחדה שמייקל עלול לפגוע בה. ג'ו סיפר שהיא אמרה לו שאם יקרה לה משהו, עליו לחשוד באביו החורג. אמה העידה שמרלין אמרה לה למעשה אותו הדבר, והיא זכרה פחד ממשי בקולה. 

בנוסף, קרובי משפחתה סיפרו שהיא רצתה לעזוב את מייקל, אבל חששה ממה שיקרה אם תעשה זאת, בין היתר משום שסוכנות הרכב ונכסים אחרים היו רשומים על שמה. כלומר, הפרידה לא הייתה פשוט עניין של לארוז מזוודה ולעבור דירה. היא הייתה קשורה אליו באמצעות מערכת גדולה של עסקים, נכסים וכסף. 

הרצח:

הבוקר של ה-26 במאי 1990:  ג'ו ארנס, שהתאושש מפציעה ורגל מגובסת, ישב בבית יחד עם אמו ושלושה מחבריו ואכל ארוחת בוקר. בסביבות השעה 10:45 בבוקר, נעצרה בחניית הבית מכונית קרייזלר ליברון. מתוכה יצא אדם לבוש כליצן, פאה כתומה בוהקת, אף אדום, פנים צבועות בלבן וחיוך רחב ומאויש. הליצן נשא בידיו חבילת בלונים (אחד מהם נשא את הכיתוב "You're the Greatest!") וזר פרחי ציפורן.

מרלין, שבילדותה אהבה ליצנים ואף נהגה לצייר אותם, ניגשה אל הדלת בחיוך,לא חושדת בכלום, מופתעת מהמחווה המשעשעת. ג'ו וחבריו צפו מהצד. מרלין פתחה את הדלת, אמרה "כמה יפה!", ואז ה"ליצן" שלף אקדח וירה מטווח אפס ישירות בפניה. מרלין התמוטטה על הרצפה כשהיא מתבוססת בדמה. הליצן הסתובב צעד במהירות אבל לא בריצה בחזרה  למכונית ונעלם מהמקום. מרלין הובהלה לבית החולים במצב אנוש, ולאחר יומיים שבהם  הרופאים נלחמו על חייה  היא נפטרה.

למה הרוצח התחפש לליצן? כי חשב שבכך הוא מנטרל כל חשדנות כלפי זר בדלת, מעבר להסוואה הטובה.

בראיון ל CBS Miami אמה, שירלי טווינג, ואביה החורג ביל טווינג, תיארו את מרלין כילדה אנרגטית ושובבה שאהבה מאוד להיות בחוץ. הכתבה משווה את ההרפתקאות שלה בילדות לסיפורי טום סויר. אמה אמרה שהיא הייתה חברותית ואהבה אנשים. 

לגבי הליצנים, כאן התיעוד הרבה יותר מעניין. לפי People, ההתעניינות שלה בליצנים התחילה כשהייתה ילדה קטנה. מה שמשך אותה במיוחד היו הפנים האקספרסיביות שלהם. העניין לא נעלם בבגרותה והיא המשיכה לצייר ליצנים ולתלות את הציורים בביתה.

CBS בתוכנית 48 Hours תיעדה את אמה של מרלין כשהיא מציגה ציורי ליצנים שמרלין עצמה ציירה בערך בגיל 14. אמה שמרה אותם גם עשרות שנים לאחר הרצח. בבית האם היה גם אוסף של יצירות וחפצי ליצנים, ו CBS מתאר את שירלי ומרלין כמי שחלקו את אותה התעניינות בליצנים.

יש גם פרט שמופיע בתחקיר 20/20 של ABC: לפי התוכנית, בבית שבו גדלה מרלין היה אפילו חדר בעל נושא של ליצנים, והיא אהבה ליצנים כבר כשהייתה ילדה. בתוכנית מוצגים גם ציורים שלה מתקופת נעוריה. 

כאשר אדם מחופש לליצן הופיע בבוקר 26 במאי 1990 עם פרחים ובלונים, עצם הופעתו של ליצן עם מתנה לא הייתה בהכרח דבר שהיה גורם לה לחשוד מיד. People מדווח שהיא מיהרה לפתוח את הדלת, והמשטרה מסרה שהיא הגיבה בחיוב למתנה רגע לפני שנורתה. 

 

החקירה:

 

לבלשי משטרת מחוז פאלם ביץ' היה קצה חוט. הראיות הראשונות הובילו אותם לחנויות מקומיות. התברר כי יומיים לפני הרצח, אישה בעלת שיער חום כהה ארוך ושופע הגיעה לחנות תחפושות ממש לפני הסגירה, וקנתה חליפת ליצן, פאה כתומה ואיפור. תיאורה של הקונה תאם באופן מובהק את מראה של שילה קין, פילגשו של הבעל. בנוסף, עובדים בחנות בלונים זיהו את שילה כמי שרכשה שעות ספורות לפני הירי בלונים זהים שנמצאו בזירת הרצח.

ארבעה ימים לאחר הרצח, אותרה מכונית הקרייזלר הלבנה כשהיא נטושה במגרש חניה במרחק של כ-13 קילומטרים מזירת הפשע. בדיקה מהירה העלתה כי הרכב נגנב מסוכנות הרכב של מייקל ומרלין וורן מספר שבועות קודם לכן. בתוך המכונית מצאו החוקרים סיבים סינתטיים כתומים, הדומים לסיבי פאת ליצן, וכמה שערות אנושיות בצבע חום. 

למרות החשד הכבד, הטכנולוגיה של שנת 1990 לא אפשרה הפקת DNA משערות ללא שורש, והבדיקות המיקרוסקופיות לא סיפקו הוכחה חותכת להרשעה פלילית. למייקל וורן היה אליבי מאומת, הוא טען שהיה בדרכו למרוץ מכוניות עם חברים בזמן הרצח.

 

השנים חלפו, והתיק הפך לאחד ממקרי ה"התיקים הקרים" המפורסמים והמתסכלים ביותר בארצות הברית. החקירה נתקלה בקשיים אדירים, שחלקם נבעו מניהול רשלני של מערכת אכיפת החוק. במהלך השנים התברר כי תיקי הראיות המקוריים נשמרו באופן לקוי במחסני המשטרה, קופסאות הראיות נותרו פתוחות, ועלה חשש כבד ל"זיהום ראיות" שעלול לפסול אותן בבית המשפט.

קושי נוסף נבע מסתירות בעדויות: העדים בזירה תיארו את הליצן כגבר גבוה, בגובה של כ-1.80 מטרים לפחות, בעוד שילה קין הייתה אישה נמוכה משמעותית (בסביבות 1.60-1.70 מטרים. חוסר ההתאמה הפיזי, יחד עם היעדר כלי הרצח והיעדר טביעות אצבע ישירות, יצרו ספק סביר מובנה שמנע מהתובעים להגיש כתב אישום. 

מייקל וורן, אף שלא הואשם ברצח, נשפט ב-1992 והורשע בעשרות סעיפי הונאה מסחרית וזיוף מונים בסוכנות הרכב שלו, וריצה כחמש שנות מאסר. בשנת 2002, חמש שנים לאחר ששוחרר, מייקל ושילה קין נישאו בלאס וגאס ועברו להתגורר בטנסי, שם פתחו יחד עסק מצליח לממכר המבורגרים, כשהם מותירים את העבר מאחוריהם.

 פריצת הדרך בחקירה:

בשנת 2014 החליטה היחידה למקרים בלתי מפוענחים במחוז פאלם ביץ' לפתוח מחדש את התיק. הטכנולוגיה הפורנזית עשתה קפיצת מדרגה עצומה מאז שנות ה-90. בבדיקות החדשות נמצא כי שילה קין וורן מתאימה ולא שוללת את שילה וורן כמקור  לאחת השערות שנמצאו במכונית. בדיקת DNA מיטוכונדריאלי חיזקה את ההתאמה, אך בדיקה מסוג זה אינה יכולה כשלעצמה לזהות אדם באופן ייחודי. בנוסף, התביעה טענה שבדיקה של רקמת עור שהייתה מחוברת לשורש השערה קבעה ששילה היא המקור הודאי לאותה רקמה. הממצאים, בצירוף יתר הראיות הנסיבתיות, אפשרו לתביעה להגיש נגדה כתב אישום ב 2017. 

המשפט:

בספטמבר 2017, 27 שנים לאחר שמרלין נורתה למוות, פשטו שוטרים חמושים על ביתם של מייקל ושילה בטנסי. שילה, אז בת 54, נעצרה והואשמה ברצח מדרגה ראשונה. התביעה הכריזה תחילה כי תדרוש עבורה עונש מוות. עם זאת, הדרך למשפט הייתה רצופה דחיות. ההגנה ניצלה את חולשת הראיות הישנות, את היעלמותם של חלק מהעדים שמתו או איבדו את זיכרונם, ואת הטיפול הלקוי בראיות לאורך השנים. המשפט נדחה שש פעמים שונות, והחשודה נותרה במעצר מאחורי סורג ובריח במשך קרוב לשש שנים.

 כך התביעה הסבירה את הפער בגובה בין הליצן הרוצח לבין הגובה של שילה קיין 

1. אפקט התחפושת והנעליים (אשליה אופטית)

חליפת הליצן שנרכשה הייתה חליפה מלאה, רחבה ומנופחת מאוד (Baggy), שמטבעה מטשטשת לחלוטין את קווי המתאר של הגוף, את רוחב הכתפיים וא את מבנה המגדר של הלובש.

בנוסף, הדמות נעלה נעלי ליצן גדולות או מגפיים כבדים. נעליים מסוג זה, במיוחד כאלו המיועדות לתחפושות, כוללות לעיתים קרובות סוליות עבות או הגבהות פנימיות שיכולות להוסיף בקלות בין 5 ל-10 סנטימטרים לגובהו של אדם, מה שמקרב אישה בגובה 1.70 מטר למראה של דמות בגובה 1.80 מטר.

2. עיוות תפיסה תחת לחץ וטראומה (Weapon Focus Effect)

פסיכולוגיה פורנזית מראה שוב ושוב כי עדי ראייה החווים אירוע ירי פתאומי ואלים נוטים לעוות נתונים פיזיים יבשים כמו גובה ומשקל.

מיקוד בנשק ובאיום: תשומת הלב של ג'ו (בנה של מרלין) וחבריו הייתה ממוקדת באקדח, באיפור הלבן המאיים ובבלונים.

תפיסת גודל מוגזמת: המוח נוטה לתפוס דמות תוקפנית ומסוכנת כ"גדולה" ו"מאיימת" יותר מכפי שהיא במציאות.

זווית הראייה: ג'ו ישב בתוך הבית (וחלק מהזמן היה עם רגל מגובסת), בעוד הליצן עמד בפתח הדלת, ייתכן על מדרגה או במנח שגרם לו להיראות גבוה בהרבה מזווית הראייה של היושבים בחדר.

3. עדויות סותרות מחנות התחפושות

בעוד שהעדים בבית וורן תיארו דמות גבוהה וגברית, העדויות מחנויות הממכר סיפקו תמונה הפוכה שסייעה לתביעה:

דבורה אופורד, המוכרת בחנות התחפושות שבה נקנתה חליפת הליצן יומיים לפני הרצח, העידה כי האישה שקנתה את התחפושת (שקשרה לשילה קיין) הייתה אישה בעלת מימדים ממוצעים, בגובה של כ-1.70 מטר (או קצת יותר), וכי היא התעקשה לקנות חליפת ליצן במידה שתתאים למידותיה שלה. עדות זו החלישה את הטיעון שהרוצח היה בהכרח גבר ענק.

 

עבור צוות ההגנה של שילה קיין, פער הגובה היה הראיה המנצחת. הם טענו לאורך כל הדרך כי התיאור של ג'ו ארנס וחבריו , שראו את הרוצח במו עיניהם ממרחק אפס , הוא התיאור האמין ביותר.

לדבריהם, המשטרה "הנדסה" את התיאור כדי שיתאים לשילה, בעוד שבפועל הרוצח היה גבר גבוה, מה שהעלה את התאוריה החלופית שמייקל וורן שכר מתנקש מקצועי (גבר) כדי לבצע את העבודה, ולא שלח את פילגשו. הספק המובנה הזה בנוגע לגובה היה הסיבה העיקרית לכך שהתביעה חששה להגיש כתב אישום במשך 27 שנים, עד שהגיעו בדיקות ה-DNA המודרניות שקשרו את שילה פיזית למכונית הבריחה.

באפריל 2023, שבועיים בלבד לפני שהמשפט המיוחל אמור היה להתחיל, הגיעה התביעה להסדר טיעון עם שילה קין וורן. שילה הסכימה להודות בסעיף מופחת של רצח מדרגה שנייה. ההסדר קבע כי ייגזרו עליה 12 שנות מאסר בלבד.

שילה קין וורן לא הפלילה את מייקל וורן במסגרת הודאתה. היא הודתה משפטית בכך שהיא אחראית למותה של מרלין. היא לא מסרה במסגרת ההודאה גרסה שלפיה מייקל הזמין, תכנן או סייע לרצח.

התביעה אמרה בפירוש שלא היו בידיה מספיק ראיות להעמיד את מייקל לדין

מאחר שחוקי פלורידה בשנת 1990 (החוק התקף לזמן ביצוע הפשע) אפשרו הפחתה משמעותית בעונש על התנהגות טובה, ומאחר ששילה כבר ריצתה שש שנים במעצר לפני המשפט, המשמעות הייתה ברורה: שחרור מהיר מהכלא. עורך דינה של שילה הגדיר את העסקה כ"ניצחון אדיר", והמשיך לטעון בשמה שהיא חפה מפשע וחתמה על העסקה רק כדי להבטיח את חזרתה המהירה למשפחתה במקום להסתכן במאסר עולם. 

מנגד, התובע המחוזי, דייב ארונברג, הגן על העסקה ואמר כי שילה אולצה להודות באופן רשמי בפני שופט שהיא הרוצחת, והיא תישאר רוצחת מורשעת לכל ימי חייה. בנה של מרלין, ג'ו ארנס, שחייו נהרסו בעקבות הרצח והוא הידרדר במשך השנים להתמכרויות קשות לסמים ולאלכוהול, צפה בדיון מביתו. הוא הביע הקלה על סיום הפרק המייסר, אך הודה כי אין מדובר בצדק מלא.  

המניע:

מרלין לא הייתה רק ה"אישה שאיתו", אלא השותפה הכלכלית העיקרית שלו. כל האימפריה של בני הזוג – סוכנות הרכב "בארגן מוטורס", מגרש המכוניות, ובעיקר נכסי הנדל"ן להשכרה (בתים ודירות ברחבי מחוז פאלם ביץ') – נרכשו מתוך הכספים המשותפים של העסק. עם זאת, רבים מהנכסים, כמו גם ספרי החשבונות וניהול הכספים השוטף, נשלטו חוקית ופיזית על ידי מרלין.

החוק בפלורידה (כמו במדינות רבות בארה"ב) קובע חלוקה שוויונית או חצי-חצי (Equitable Distribution) של נכסים משותפים במקרה של גירושים. המשמעות המיידית של פרידה עבור מייקל הייתה תרחיש כלכלי הרסני: הוא היה מאבד בין לילה את מחצית (או יותר) מהרכוש הרב שצבר, וסוכנות הרכב שלו – שכבר הייתה שקועה בפעילויות פליליות שהוסתרו בספרים (זיופי מונים והונאות ביטוח) – הייתה עלולה לקרוס לחלוטין אם מרלין הייתה דורשת את חלקה או חושפת את ספרי החשבונות במסגרת הליך גירושים בבית המשפט.

כאשר מרלין גילתה על הרומן של מייקל עם שילה קין ועל ההונאות העסקיות שלו, היא שקלה בכובד ראש לעזוב אותו. אולם, העושר שלה ורישום הנכסים הפכו למכשול ולאמצעי סחיטה.

מייקל התרגל לאורח חיים ראוותני (בתים יוקרתיים, מטוס פרטי, סוסי מרוץ) ולא רצה להתחלק בו. במקום לעבור תהליך גירושים כואב, יקר והרסני עבורו – שבו מרלין, כבעלת הזכויות, תיקח לפחות חצי מהכל – תרחיש שבו מרלין מוצאת את מותה היה רווחי הרבה יותר עבורו.

במקרה של מוות פתאומי של אשתו, מייקל יהפוך מיד ליורש הבלעדי והטבעי של כלל הנכסים. הוא לא יצטרך להיאבק בבית המשפט, להסביר את ההונאות שבספרים או להתחלק בעסקים. יותר מכך, כבעל אלמן, הוא יזכה בשליטה מוחלטת ומיידית באימפריה העסקית כולה, ללא צורך להתפשר עם גרושה כועסת. במובן הזה, העובדה שמרלין החזיקה בנכסים הפכה אותה למכשול כלכלי שהיה צריך "להעלים" כדי לשמור על העושר.

מרלין הייתה אשת עסקים חכמה שמודעת למצבה. היא הבינה בדיוק כיצד מייקל פועל ועד כמה הוא רעב לכסף ולשליטה. היא שמה לב שמייקל מושך כספים מהעסק המשותף שלהם כדי לממן את הפילגש שלו, שילה קין (כולל תשלום על דירה יוקרתית עבורה), והבינה שאם תדרוש גט, היא מאיימת ישירות על סגנון החיים החדש שמייקל תכנן עם שילה.

ההכרה העמוקה הזו – שהרכוש המשותף הרשום בחלקו תחת ניהולה הוא המניע שעשוי להוביל את בעלה לרצוח אותה כדי לרשת הכל – היא שהובילה את מרלין לחרדה קיצונית. לכן, היא אמרה לאמה שירלי ולבנה ג'ו: "אם יקרה לי משהו, זה הוא [מייקל]". היא לא פחדה ממנו רק בשל בגידתו, אלא משום שהבינה שהוא עלול לעשות את החשבון הכלכלי הקר: לחסל אותה, לרשת את כל נכסיה ללא קרב משפטי, ולהמשיך את חייו ואת האימפריה העסקית ללא מפריע עם שילה.

https://www.youtube.com/watch?v=rEpzQtnz9y0&t=173s

https://www.youtube.com/watch?v=Fl1xhhG60II

https://www.cbsnews.com/news/florida-killer-clown-case-sheila-keen-warren-marlene-warren-murder-48-hours/?utm_source=chatgpt.com