יום שבת, 24 באוקטובר 2026

הריון בכלא

 תקציר בחמש שורות

בשנת 2022 נעצרה בפלורידה דייזי לינק בחשד לרצח בן זוגה, ואילו ג'ואן דפאס הוחזק באותו בית מעצר בפרשת רצח אחרת. 

בשנת 2023 השניים פיתחו קשר רומנטי באמצעות שיחות דרך תעלות האוורור, מבלי שנפגשו פנים אל פנים. 

דפאס העביר ללינק את זרעו באמצעות חוט מאולתר, והיא ביצעה בעצמה הזרעה ונכנסה להיריון. 

ביוני 2024 נולדה להם בת, ובדיקת DNA אישרה שדפאס הוא אביה. 

בהמשך התברר שלינק גם קיוותה שההיריון יסייע לה להשתחרר ממעצר, ואילו משפט הרצח שלה הסתבך והגיע להליכים מחודשים בשנת 2026.

אהבה דרך תעלות האוורור: הסיפור המדהים על אסירה שנכנסה להיריון מגבר שמעולם לא פגשה

מיאמי, פלורידה | כתבת רקע המבוססת על תחקירי חדשות, הקלטות שיחות ומסמכים משפטיים | מעודכן לאוקטובר 2026

במשך חודשים ארוכים ניהלו שני עצירים בבית מעצר בפלורידה מערכת יחסים רומנטית יוצאת דופן. הם שוחחו במשך שעות, החליפו מכתבים ותמונות, תכננו את עתידם המשותף ואפילו החליטו להביא ילד לעולם. אלא שבניגוד לזוגות אחרים, השניים מעולם לא שהו באותו חדר, לא התחבקו, לא התנשקו ואף לא נפגשו פנים אל פנים.

הקשר היחיד ביניהם עבר דרך תעלות האוורור של בית המעצר.

כאשר התברר שאחת העצירות אכן בהיריון, אנשי הכלא נאלצו להתמודד עם תעלומה יוצאת דופן. תחילה התעורר חשד לתקיפה מינית, בני משפחתה דרשו חקירה, ובמשך חודשים לא הייתה תשובה פומבית ברורה לשאלה כיצד התעברה אישה שהוחזקה במעצר מופרד מגברים.

רק בהמשך נחשפה השתלשלות האירועים, ובכללה תוכנית הזרעה מאולתרת שהוכנה בסתר, הקלטות שיחות טלפון והסבר על האופן שבו הצליחו שני העצירים לעקוף את מנגנוני האבטחה.

 הכול התחיל בפרשת רצח ביוני 2022

דייזי לינק, בת 27 בעת מעצרה, התגוררה בעיר הומסטד שבמחוז מיאמי דייד. ב־25 ביוני 2022, במהלך עימות עם בן זוגה זה שנים, פדרו חימנס, היא ירתה בו ברגלו. הקליע פגע בכלי דם מרכזי, וחימנס, שהיה בן 33 ואב לשניים מילדיה, מת מפצעיו.

לינק לא הכחישה שהיא זו שירתה בו, אך טענה כי פעלה מתוך פחד וכי הייתה קורבן לאלימות ממושכת מצד בן זוגה.

חוקרי המשטרה הציגו גרסה אחרת. בצילומי מצלמת אבטחה נראתה לינק מתרחקת מהגבר הפצוע כשאקדח בידה ומשמיעה אמירות שמהן השתמע שאינה מעריכה את חומרת פציעתו. לטענת התביעה, היא ניסתה בהמשך להטעות את החוקרים באשר לנסיבות הירי.

לינק נעצרה והואשמה ברצח מדרגה שנייה. היא הועברה לבית המעצר Turner Guilford Knight Correctional Center, מתקן כליאה גדול במערב מחוז מיאמי דייד, ונשארה שם ללא אפשרות להשתחרר בערבות. 

  הגבר שמעבר לקיר

באותו מתקן הוחזק גם צעיר בשם ג'ואן דפאס, שהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, בעקבות מעצרו בתיק רצח אחר.

הגברים והנשים הוחזקו באזורים נפרדים של בית המעצר. עם זאת, התברר שההפרדה הפיזית לא הייתה מוחלטת: תעלות האוורור חיברו בין חלקים שונים של המבנה ואפשרו מעבר של קולות ולעיתים גם חפצים קטנים.

לינק סיפרה לימים שכדי לדבר עם אסירים בקומה אחרת, היה אפשר לעמוד על האסלה שבתא, להתקרב לפתח האוורור ולהקיש עליו. כאשר אדם בצד השני השיב, אפשר היה לנהל שיחה דרך הצינור.

כך התחילו לינק ודפאס לדבר.

בתחילה היו אלה שיחות רגילות בין שני אנשים מבודדים. אחר כך החלו להחליף פתקים ותמונות. השיחות הלכו והתארכו, עד שהפכו, לדבריהם, למעין זוגיות.

לינק הסבירה בראיון לרשת WSVN כי לאחר תקופה ארוכה של בידוד, שיחות ממושכות עם אדם אחר יכולות ליצור תחושה כאילו הוא נמצא ממש באותו החדר.

דפאס סיפר כי תמיד חלם להיות אב, אך לנוכח האישומים הפליליים נגדו הבין שאולי לא יוכל להגשים את החלום במשך שנים רבות. הוא העלה בפני לינק את האפשרות להביא ילד לעולם, אף ששניהם נמצאים במעצר.

לדבריו, היא הסכימה.

השניים החליטו לנסות להגשים את התוכנית, אף שלא היה ביניהם מגע גופני כלשהו. 

  התוכנית: הזרעה דרך תעלות האוורור

דפאס הכיר את מבנה תעלות האוורור. לדבריו, הוא למד מאסיר אחר שאפשר להעביר חפצים בין פתחים באמצעות מסלול פנימי בעל מבנה זוויתי.

השניים הכינו אמצעי להעברת חפצים. לפי עדויותיהם וממצאי החקירה, הם השתמשו בחוטים שנלקחו ממזרנים וממצעים, וכן בחומרים מאולתרים נוספים שהיו זמינים בתאים. כך יצרו מעין חכת דיג שאפשרה להוריד ולהעלות חפצים בין פתחי האוורור.

על פי עדותו של דפאס, הוא נהג לאסוף את זרעו ולעטוף אותו בניילון נצמד. לאחר מכן הצמיד את החבילה הקטנה לחוט.

לינק הייתה מושכת את החוט ומקבלת את החבילה בצד שלה.

היא סיפרה שהשתמשה במוליכים המיועדים להחדרת תרופה לנרתיק, המשמשים בין היתר לטיפול בזיהומים פטרייתיים, כדי להחדיר את הזרע לגופה.

דפאס טען שבמשך כחודש חזר על הפעולה פעמים רבות מדי יום, לעיתים עד חמש פעמים ביום. מדובר במספר שמסר בעצמו, ולא בספירה עצמאית של חוקרי הכלא.

לינק מצדה סיפרה כי נדרשו כמה ניסיונות עד שהצליחה להיכנס להיריון.

הכול התרחש מבלי שהשניים קיימו יחסי מין ומבלי שנפגשו פיזית.  

  השיחות שהוכיחו שהתוכנית הייתה אמיתית

הראיה המשמעותית ביותר לתכנון המשותף הגיעה מהקלטות השיחות.

בספטמבר 2025 פרסמה תחנת WSVN הקלטות שיחות טלפון שנערכו בין שני העצירים במהלך התקופה שבה ניסו להביא ילד לעולם.

באחת השיחות שאל דפאס את לינק אם היא מוכנה ללדת את ילדו. היא השיבה בחיוב. הוא ביקש לוודא שהיא מתכוונת לכך ברצינות, והיא אמרה לו לשלוח אליה את הזרע.

בשיחה נוספת, מיום 26 באוקטובר 2023, שאל אותה דפאס אם לדעתה הניסיון הצליח. לינק השיבה שעדיין אינה יודעת, והסבירה שהיא ממתינה לראות אם תקבל את המחזור החודשי.

השיחות, שהתקיימו הרבה לפני שהסיפור התפרסם בתקשורת, חיזקו משמעותית את אמינות הסברם של שני העצירים.

באופן יוצא דופן, לא מדובר אפוא רק בסיפור שסיפרו בדיעבד. היו גם הקלטות מתקופת האירועים עצמה שתיעדו את התכנון ואת הניסיונות. 

  דצמבר 2023: גילוי ההיריון והחשד לתקיפה מינית

ב־23 בדצמבר 2023 הודיעה לינק לאנשי בית המעצר שהיא סבורה שהיא בהיריון. בדיקה רפואית אישרה זאת.

הידיעה עוררה מיד שאלות קשות: כיצד אישה הנמצאת במעצר ממושך, ללא אפשרות למגע אינטימי עם עצירים גברים, נכנסה להיריון?

בני משפחתה של לינק לא קיבלו בתחילה את הסיפור על תעלות האוורור.

אחותה, קריסטל ברטו, סיפרה לתקשורת שלינק טענה בפני בני משפחתה שהותקפה מינית. לדברי האחות, לינק אף אמרה שבעלי תפקידים בבית המעצר הורו לה למסור גרסה שלפיה ביצעה הזרעה בעצמה.

האחות דרשה חקירה עצמאית והביעה חשש שאנשי בית המעצר מנסים להסתיר מחדל חמור.

רשויות הכליאה מסרו שלא נמצאו ראיות לתקיפה מינית, אך הבטיחו לבדוק את הנסיבות.

בערב חג המולד הגיעו חוקרים למתקן. בסרטון ממצלמת הגוף של אחת השוטרות, שפורסם מאוחר יותר, נשאלה לינק אם ההיריון היה מתוכנן ואם הדבר נעשה מרצונה. היא אישרה שהיא בסדר.

העדויות המאוחרות של לינק ודפאס, לצד הקלטות הטלפון ובדיקת האבהות, חיזקו את המסקנה שההיריון היה תוצאה של תוכנית משותפת. 

 התפנית: האם ההיריון היה גם דרך להשתחרר מהכלא?

בשלב הזה נחשף פרט שהטיל אור אחר על מניעיה של לינק.

בהקלטת שיחה שקיימה עם אמה לאחר גילוי ההיריון, נשמעה האם מתקשה להאמין לבתה.

לינק אמרה שהיא נמצאת בבידוד מוחלט בגלל ההיריון. האם הגיבה בהלם ושאלה כיצד יכלה לעשות דבר כזה.

בתגובה הסבירה לינק שהיא מתכוונת לתבוע את בית המעצר, לקבל פיצויים ולהשתחרר.

לדבריה בהקלטה, הכול היה מתוכנן מראש.

ממסמכים משפטיים שפורסמו מאוחר יותר עלה כי בספטמבר 2023 נדחתה בקשתה להשתחרר ממעצר, וכי היא קישרה את התוכנית להיכנס להיריון לאותה החלטה.

ייתכן אפוא שהיו שני מניעים שחברו יחד: רצונם של השניים להביא ילד לעולם, לצד תקוותה של לינק שההיריון יאפשר לה לקבל יחס משפטי שונה, לצאת ממעצר או להגיש תביעה נגד רשויות הכליאה.

אלא שהתקווה לשחרור לא התממשה. לינק המשיכה להיות עצורה. 

  יוני 2024: התינוקת נולדת

ב־19 ביוני 2024 ילדה לינק בת בבית החולים Jackson Memorial במיאמי.

כעבור כ־48 שעות הועברה התינוקת לטיפול משפחתו של דפאס. בהמשך דווח שהיא מתגוררת אצל אמו, שהפכה לסבתא לראשונה בחייה.

לינק ודפאס לא יכלו לגדל את הילדה בבית משותף. הם הוחזקו במתקני כליאה נפרדים, אולם לפי הראיונות שפורסמו בנובמבר 2024, המשיכו לשוחח בטלפון ואף לראות את בתם בשיחות וידאו.

לינק כינתה את הילדה תינוקת של נס. דפאס אמר לעיתונאים שהמקרה הפך אותו לידוע בין האסירים.

בדיקת DNA קבעה שהוא אכן האב הביולוגי של הילדה.

התוצאה הייתה חשובה במיוחד משום שבתחילת הפרשה היו בני המשפחה ספקנים בנוגע לזהות האב ולדרך שבה התרחש ההיריון. 

 האם הדבר אפשרי מבחינה רפואית?

העיתונאים שפגשו את בני הזוג הפנו את השאלה גם לרופא פוריות.

דוקטור פרננדו אקרמן, המנהל הרפואי של Fertility Center of Miami, הסביר שבנסיבות המתוארות סיכויי ההצלחה היו נמוכים מאוד, אך לא אפסיים. הוא העריך שהסיכוי היה נמוך מחמישה אחוזים.

הסיבה לכך היא שזרע שנאסף ומועבר באמצעים מאולתרים עלול לאבד מחיוניותו עקב הזמן, תנאי הסביבה ואופן הטיפול בו. ובכל זאת, אם מספיק תאי זרע חיים מגיעים למערכת הרבייה הנשית בזמן המתאים, הפריה יכולה להתרחש גם ללא יחסי מין.

אקרמן אמר כי לא נתקל בעבר במקרה דומה.

חשוב להדגיש שהערכתו הייתה כללית למקרה שתואר בפניו. היא לא הייתה תוצאה של ניסוי מבוקר, ולא ניתן להסיק ממנה מה היה הסיכוי המדויק בכל אחד מניסיונותיהם של בני הזוג. 

  חקירת הכלא: איך איש לא הבחין?

הפרשה עוררה ביקורת על מנגנוני הפיקוח בבית המעצר.

כיצד ייתכן ששני עצירים הצליחו לנהל שיחות ממושכות, להעביר פתקים וחפצים דרך צינורות, ולבצע מספר גדול של העברות זרע בלי שהסוהרים הבחינו בנעשה?

במרץ 2025, לאחר חקירה ממושכת, פרסמו רשויות הכליאה את עיקרי הממצאים.

החקירה תמכה בעיקרי ההסבר שנתנו לינק ודפאס, אך קבעה שלא נמצאו ראיות מספיקות להתנהגות פסולה מצד אנשי הסגל. דפאס מסר לחוקרים שלא היה איש סגל שידע על תוכניתם או סייע להם.

עם זאת, הנהלת בית המעצר שינתה את סידורי הכליאה כדי לצמצם את האפשרות לתקשורת בין תאי גברים ונשים דרך תעלות האוורור.

ננקטו גם אמצעים לצמצום הגישה למוליכים רפואיים מהסוג שבו השתמשה לינק.

מבחינת הנהלת המתקן, הפרשה חשפה פגם אבטחתי ממשי שאפשר לאסירים להעביר חפצים בין אזורים שהיו אמורים להיות מופרדים. 

  מה עלה בגורלם של ההורים?

הסיפור המפתיע על לידת התינוקת לא סיים את ההליכים הפליליים נגד שני הוריה.

בפברואר 2025 הודה דפאס באשמה בפרשת הרצח שבה היה מעורב ונידון ל־25 שנות מאסר במדינת פלורידה.

מצבה המשפטי של לינק הסתבך בהמשך.

באוקטובר 2025 התנהל משפטה באשמת רצח בן זוגה, פדרו חימנס. במשפט העידה לינק על שנים של אלימות במשפחה, וטענה שבעת הירי חששה לחייה ורצתה להפחיד את חימנס, ולא להרוג אותו.

התביעה טענה, מנגד, כי חימנס ניסה להתרחק ממנה וכי הירי לא היה פעולה של הגנה עצמית. התובעים הציגו סרטוני אבטחה והצביעו על סתירות בגרסאות שמסרה לחוקרים.

ב־16 באוקטובר 2025, לאחר דיון שנמשך פחות משעתיים, מצא חבר המושבעים את לינק אשמה ברצח מדרגה שנייה. היא עמדה בפני אפשרות של עונש מאסר ממושך ביותר, עד מאסר עולם.

אלא שהפרשה המשפטית קיבלה תפנית נוספת.

בפברואר 2026 קבעה השופטת לודי ז'אן שנפלה תקלה מהותית במשפט: במהלך סיכומי התביעה הוצגו למושבעים ארבע תמונות שלא הוגשו כראיות במשפט, באופן שעלול היה לפגוע בטענות ההגנה העצמית של לינק.

השופטת הורתה לקיים משפט חדש.

במרץ 2026 הגישה התביעה ערעור על ההחלטה, וההליכים למשפט החוזר הושהו עד להכרעה בערעור. 

גם במהלך שנת 2026 הסתבכה לינק בתקריות נוספות בתוך בית המעצר. היא הואשמה בשלושה מקרי תקיפה של אסירות אחרות. באוגוסט בוטלו שניים מהאישומים לאחר שהתביעה לא הצליחה להביא את המתלוננות לבית המשפט, בעוד אישום שלישי נותר תלוי ועומד.

נכון לעדכונים האחרונים שמצאתי, מאוגוסט 2026, לינק עדיין הייתה במעצר והמתינה להתפתחויות בהליכי משפט הרצח. לא מצאתי פסק דין סופי מאוחר יותר או מועד מאומת למשפט החוזר. 

  סוף הסיפור, או אולי רק תחילתו

נכון לאוקטובר 2026, הילדה שנולדה בעקבות אותה תוכנית יוצאת דופן כבר בת שנתיים וארבעה חודשים. לפי הפרסומים האחרונים שהתייחסו למקום מגוריה, היא גדלה אצל סבתה מצד אביה. לא מצאתי אישור עדכני יותר להסדר המשמורת.

אביה מרצה עונש של 25 שנות מאסר. אמה עדיין מתמודדת עם ההליכים הפליליים הקשורים למותו של בן זוגה הקודם.

הקשר שנוצר בין הוריה דרך תעלות האוורור הביא לעולם ילדה, אך לא הביא להקמת המשפחה המשותפת שעליה דיברו. במקום זאת הפך לסיפור שחשף כשל אבטחתי בבית המעצר, עורר חקירה ממושכת והגיע לכותרות ברחבי העולם.

הפרשה זכורה בעיקר בזכות ההיריון החריג, אך דווקא הקלטות השיחות מעניקות לה ממד נוסף: הן מתעדות שני אנשים שניהלו קשר כמעט בלתי אפשרי, תכננו להביא ילד לעולם, ובמקרה של האם גם קיוו שהדבר ישנה את גורלם המשפטי.

התוכנית הצליחה מבחינה ביולוגית. מבחינת התקווה לחיים חופשיים ומשותפים, התוצאה הייתה שונה לחלוטין.

התחקיר המצולם המרכזי, הכולל ראיונות עם שני ההורים, פורסם ברשת WSVN בנובמבר 2024. בספטמבר 2025 פרסמה הרשת גם את הקלטות הטלפון והסרטונים מחקירת הכלא.

[לצפייה בתחקיר ובהקלטות המקוריות של WSVN]

(https://wsvn.com/.../newly-released-video-jail-phone.../...) פחות



Joffe Hagg

יום חמישי, 15 באוקטובר 2026

קרובי המשפחה של הרוצח

 מה עובר בראש של קרובי משפחה?  

GPT:

מה עובר על בני משפחה שמגלים שאביהם, בעלם או סבם היה רוצח?


תקציר בחמש שורות: הגילוי מעורר לעיתים הלם עמוק, הכחשה וחוסר יכולת להאמין למציאות החדשה. בני המשפחה מתחילים לבחון מחדש עשרות שנות חיים ולחפש סימנים שהחמיצו. רבים חווים משבר אמון, תחושות אשמה, בושה ולעיתים גם תסמינים פוסט טראומטיים. חלקם ממשיכים לאהוב את הרוצח למרות הכרתם המלאה באשמתו. העדויות מלמדות שאין תגובה אחידה, ולעיתים אפילו בני אותה משפחה מגיבים באופן הפוך.


ההלם הגדול: האדם שהכרתי כל חיי היה אדם אחר לחלוטין


אחת התופעות הפסיכולוגיות המרתקות והקשות ביותר מתרחשת כאשר אדם מגלה שאביו, בעלה של אישה או סבם של נכדים, שנחשב במשך עשרות שנים לאדם נורמטיבי, היה למעשה רוצח. לעיתים מדובר באדם שהיה איש משפחה מסור, עבד לפרנסתו, היה אהוב על שכניו, התנדב בקהילה וגידל ילדים ונכדים. ואז, לעיתים עשרות שנים לאחר הרצח, חקירה מחודשת באמצעות בדיקות DNA וגנאלוגיה גנטית חושפת את זהותו. בני המשפחה מתעוררים בבת אחת למציאות שבה האדם שהם מכירים ואוהבים מתגלה כמי שביצע מעשים מחרידים. הם נאלצים להתמודד לא רק עם הפשעים עצמם, אלא גם עם האפשרות שחלק גדול ממה שחשבו שהם יודעים על חייהם היה שגוי. עדויות ממקרים אמיתיים ומחקרים פסיכולוגיים מאפשרים להבין כיצד אנשים מתמודדים עם גילוי כזה, ומה מתחולל בנפשם לאחר מכן.


1. דניס ריידר: הבת שגילתה שאביה רצח עשרה בני אדם


דניס ריידר, שנודע כרוצח הסדרתי BTK, היה במשך שנים אב לשני ילדים, בעל מסור לכאורה, פעיל בכנסייה ומדריך בתנועת הצופים. בשנת 2005 נעצר והתברר שהוא אחראי לרצח עשרה בני אדם בקנזס, במעשי רצח שבוצעו במשך שנים רבות. בתו, קרי רוסון, הייתה בת 26 כאשר סוכן FBI הגיע לביתה והודיע לה שאביה נעצר בחשד לרציחות. היא סיפרה שהרגישה כאילו החדר מסתובב סביבה ושהיא עומדת להתעלף, משום שלא הצליחה לקלוט את משמעות הדברים. תגובתה הראשונה הייתה לנסות להגן על אביה, להסביר שהוא אדם טוב ולחפש עבורו אליבי למועדי הרציחות. מבחינתה, האב שבנה לה בית על עץ, לקח אותה לטיולים וגידל אותה באהבה פשוט לא יכול היה להיות האדם שעליו דיבר הסוכן.


בהמשך סיפרה רוסון שהחוויה הקשה ביותר הייתה ההרגשה שאיבדה את אביה, אף שהוא עדיין היה בחיים. היא נאלצה להתמודד עם הידיעה שהאדם שאהבה והעריצה במשך כל ילדותה היה מסוגל לבצע מעשי רצח אכזריים. היא סבלה מדיכאון, מחרדות ומתסמינים פוסט טראומטיים, ובמשך כמעט עשור הסתירה את זהותה כבתו של הרוצח. אמה, שהייתה נשואה לריידר במשך עשרות שנים, התקשתה גם היא להתמודד עם החשיפה, ולבסוף התגרשה ממנו. אחת התובנות החשובות בדבריה של רוסון היא שאפשר להמשיך לאהוב את האב שהכרת בילדותך ובו בזמן להכיר בכך שהוא רוצח. היא לא ניסתה להצדיק את הרציחות, אך גם לא הייתה מסוגלת למחוק את כל החוויות הטובות והאהבה שחוותה במשך שנות חייה לצדו.


2. ג'וזף דיאנג'לו: הרוצח מגולדן סטייט והתגובות השונות של בני משפחתו


ג'וזף ג'יימס דיאנג'לו, שוטר לשעבר מקליפורניה, חי במשך עשרות שנים כאדם נורמטיבי לכאורה, אב לשלוש בנות וסב לנכדה. בשנת 2018 הוא זוהה באמצעות חקירת גנאלוגיה גנטית כמי שהיה אחראי לסדרת רציחות, מעשי אונס ופריצות שהתרחשו עשרות שנים קודם לכן. בשנת 2020 הודה ב־13 מעשי רצח ובשורה ארוכה של עבירות נוספות, ונידון למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בתו הבכורה, שהייתה אז בת 38, כתבה לבית המשפט מכתב שבו תיארה את אביה כאדם המסור ביותר שהכירה. היא סיפרה שגרה איתו כמעט כל חייה, ושגם בתה בת ה־19 גדלה בביתו, כשאביה דואג לשתיהן. לדבריה, הוא בישל, ניקה, כיבס, דאג להשכלתן ועבד עד גיל 72 כדי להבטיח את רווחת המשפחה.


במכתבה לבית המשפט תיארה הבת את דיאנג'לו כאב הטוב ביותר שיכלה לבקש לעצמה ולבתה, אף שכבר הודה ברציחות. היא הסבירה שהיעדרותו בעקבות המעצר והמאסר גרמה לה ולבתה כאב נפשי עצום, משום שאיבדו דמות מרכזית בחייהן. לעומתה, אשתו לשעבר, שרון האדל, תיארה פגיעה קשה באמון שלה באנשים בעקבות החשיפה. היא סיפרה שכאשר עבדה במשמרות לילה, בעלה שיקר לה לגבי מעשיו ומקום הימצאו, והיא כלל לא העלתה בדעתה מה עשה. לאחר שהתגלתה האמת היא הבינה שהאמון שנתנה בו במשך שנים סייע למעשה לאפשר לו לנהל חיים כפולים. המקרה ממחיש כיצד שתי נשים שהכירו את אותו אדם מקרוב עשויות להגיב באופן שונה: האחת ממשיכה לראות בו אב אוהב, והאחרת מרגישה שעולמה נבנה על מערכת של שקרים.


אפשר לקרוא את (https://htv-prod-media.s3.amazonaws.com/files/exh-5-letter-from-de-angelo-s-oldest-daughter-1598392956.pdf).


3. מליסה מור: הבת שהרגישה אשמה על רצח שלא ביצעה


מליסה מור הייתה נערה כאשר התברר שאביה, קית' ג'ספרסון, נהג משאית שנודע בכינוי ״רוצח הפרצוף המחייך״, היה רוצח סדרתי. היא סיפרה שבילדותה העריצה אותו וזכרה כיצד סיפר לה סיפורים לפני השינה, נשא אותה על כתפיו ונהג כלפיה כאב אוהב. כאשר נחשפו הרציחות התברר לה שבמהלך נסיעותיו כנהג משאית פגש נשים ורצח אותן, תוך שהוא ממשיך לחיות את חייו המשפחתיים. אחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה היה זיכרון של ערב שבו אביה הציע לה לבלות איתו את הלילה, אך היא סירבה להצעתו. לדבריה, באותו לילה פגש אביה אישה ורצח אותה, והיא החלה לשאול את עצמה אם יכלה למנוע את הרצח אילו הסכימה לבלות איתו. זו דוגמה לתחושת אשמה לא רציונלית שבני משפחה עלולים לפתח, אף שלא ידעו דבר על הפשעים ולא הייתה להם אחריות עליהם.


מור סיפרה שגם לאחר שנים התקשתה להתמודד עם הידיעה שהיא בתו של רוצח סדרתי, ובעיקר עם השאלה כיצד להסביר זאת לילדיה. היא חשה לעיתים צורך להתנצל בפני העולם על מעשים שלא ביצעה, רק משום שאביה היה האדם שביצע אותם. בהמשך החלה ליצור קשר עם ילדים אחרים של רוצחים, ולדבריה שוחחה עם יותר ממאה אנשים שהתמודדו עם חוויות דומות. היא גילתה שרבים מהם מתארים רגשות אשמה, בושה, בדידות וקושי להתמודד עם תגובות החברה כלפיהם. מור הבהירה שהיא אינה סולחת לאביה על הרציחות, אך אינה יכולה להתכחש לכך שהוא האיש שגידל אותה בילדותה. העדות שלה ממחישה שהידיעה על פשעיו של הורה עלולה להשפיע על הזהות האישית של ילדיו גם עשרות שנים לאחר החשיפה.


4. ריימונד ואניואנהובן: הבת שהמשיכה להאמין בחפות אביה גם אחרי הרשעתו


ריימונד ואניואנהובן היה אלמן מבוגר מוויסקונסין, אב לחמישה ילדים, שנודע בקרב מכריו כאדם חביב העוזר לשכניו בתיקון מכשירים. בשנת 2019, בהיותו בן 82, נעצר בחשד שרצח זוג צעיר בשנת 1976, יותר מארבעים שנה לפני מעצרו. המשטרה הגיעה אליו באמצעות חקירת גנאלוגיה גנטית שהתבססה על DNA שנשמר מזירת הפשע. בשנת 2021 הוא הורשע בשני מעשי הרצח ונידון לשני מאסרי עולם, אך בתו הצעירה המשיכה להתעקש שהוא חף מפשע. היא טענה שהראיות הגנטיות אינן מוכיחות בהכרח שביצע רצח, אלא לכל היותר שקיים מגע מיני עם אחת הקורבנות. בבית המשפט אמרה לו שהוא אביה, שתמיד יהיה אביה, ושהיא אוהבת אותו ותמשיך לאהוב אותו ללא קשר להרשעה.


המקרה הזה מדגים אפשרות נוספת להתמודדות עם גילוי כזה, והיא סירוב לקבל את המסקנה שאדם אהוב ביצע פשע חמור. מבחינה פסיכולוגית, אפשר להבין מדוע אדם מתקשה לשנות בבת אחת תפיסה של אב שנבנתה במשך עשרות שנים. כאשר כל הזיכרונות האישיים מציגים אדם כאב טוב ואזרח נורמטיבי, ראיות המעידות שביצע רצח עשויות להיתפס כבלתי אפשריות. עם זאת, אין לנו דרך לדעת אם הבת הייתה משוכנעת באמת בחפותו על סמך פרשנותה לראיות, או שהקשר הרגשי השפיע על אמונתה. העובדה שאדם ממשיך להאמין בחפות בן משפחתו אינה מוכיחה כשלעצמה שהוא נמצא בהכחשה פסיכולוגית. אבל המקרה מראה עד כמה קשה עלול להיות הפער בין הראיות המשפטיות לבין דמותו של האב כפי שהשתרשה בתודעת ילדיו.


5. תומאס מקינרני: מה קורה כאשר הרוצח נחשף רק אחרי מותו?


מקרה מיוחד הוא זה של תומאס מקינרני, בלש רצח לשעבר במשטרת שיקגו, שמת בשנת 2006. באוקטובר 2026 הודיעה המשטרה כי זיהתה אותו כאחראי לרצח גלוריה קובלוביץ', ילדה בת שמונה שנרצחה בשנת 1960. הזיהוי התבסס על ראיות גנטיות, טביעת אצבע וראיות נוספות שנבחנו במסגרת חקירה מחודשת של הרצח. מכיוון שמקינרני מת עשרים שנה לפני החשיפה, לא הייתה אפשרות להעמיד אותו לדין או לקבל ממנו הסבר למעשיו. נכון ליום 15 באוקטובר 2026, לא מצאתי עדות אישית מפורטת של ילדיו או של קרובי משפחתו בנוגע לתגובתם לגילוי. לכן אי אפשר לקבוע כיצד הם הגיבו בפועל, אך בהחלט אפשר לבחון את הקשיים הפסיכולוגיים המיוחדים שעלולים להתעורר במצב כזה.


כאשר אדם נחשף כרוצח לאחר מותו, בני משפחתו אינם יכולים לשאול אותו שאלות, להתעמת איתו או לנסות להבין את מניעיו. הם עלולים להרגיש שכל הזיכרונות שלהם ממנו, כולל זיכרונות הילדות והחוויות המשפחתיות, קיבלו לפתע משמעות שונה לחלוטין. אם קודם לכן התאבלו עליו כאב, כבעל או כסב אהוב, ייתכן שיצטרכו להתמודד מחדש עם האבל, הפעם על דמותו המוסרית. הם עשויים לתהות אם הסתיר דברים נוספים, אם היו קורבנות שלא התגלו ואם אנשים אחרים במשפחה ידעו משהו על מעשיו. במקרים כאלה אין לרוצח אפשרות להודות, להכחיש, להתחרט או לספק הסבר, ולכן שאלות רבות עשויות להישאר פתוחות לעולם. חשוב להדגיש שאלו תגובות אפשריות המוכרות מהבנת תהליכי אבל וטראומה, ולא תיאור של רגשותיהם בפועל של בני משפחת מקינרני.


6. מה מצאו המחקרים הפסיכולוגיים על משפחות של רוצחים?


מחקרים שהתבססו על ראיונות עם בני משפחה של רוצחים מצביעים על כך שהם מתמודדים לעיתים עם מצוקה נפשית משמעותית בעקבות החשיפה. החוקרת הייזל מיי פרסמה בשנת 2000 מחקר שהתמקד בקרובי משפחה של רוצחים ובדרכים שבהן הם מתמודדים עם הסטיגמה החברתית. אחד הנושאים שעלו במחקר היה הקושי של בני המשפחה להגדיר מחדש את זהותם לאחר שהאדם הקרוב אליהם הורשע ברצח. מחקרים נוספים עסקו בבושה, בכעס, בתחושות אשמה ובחוסר התמיכה החברתית שממנו סובלות לעיתים משפחות של עבריינים שביצעו רצח. חשוב לציין שמדובר בדרך כלל במחקרים איכותניים המבוססים על ראיונות עם מספר מוגבל של אנשים, ולא על מדגמים מייצגים גדולים. לכן ניתן לזהות בעזרתם דפוסים פסיכולוגיים חשובים, אך לא לקבוע באיזו שכיחות בדיוק מופיעה כל תגובה בכלל משפחות הרוצחים.


אחד הדפוסים המרכזיים הוא משבר בזהות האישית וביכולת לסמוך על שיקול הדעת העצמי. אדם עשוי לשאול את עצמו כיצד ייתכן שחי עשרות שנים לצד רוצח, חלק איתו בית, גידל איתו ילדים ולא הבחין בדבר. שאלה נוספת היא האם הוא מסוגל בכלל לסמוך על יכולתו להבין את אופיים האמיתי של האנשים הקרובים אליו. לעיתים מתעורר גם תהליך של בחינה מחודשת של העבר, שבו אירועים שנראו חסרי חשיבות מקבלים משמעות מאיימת. היעדרות לא מוסברת מהבית, שקר קטן או התפרצות זעם יכולים להיראות בדיעבד כסימנים לפעילות פלילית שהוסתרה. אלא שצריך להיזהר מהטיית הידיעה בדיעבד, משום שלא כל התנהגות חריגה הייתה יכולה לעורר חשד סביר לרצח בזמן שהתרחשה.


7. האם בני המשפחה באמת לא שמו לב לשום דבר?


השאלה הזאת עולה כמעט בכל מקרה שבו מתברר שאדם ניהל חיים משפחתיים רגילים במקביל לביצוע מעשי רצח. לעיתים הציבור מתקשה להבין כיצד אישה יכולה לחיות במשך עשרות שנים לצד בעלה מבלי לחשוד שהוא רוצח סדרתי. אלא שצריך לזכור שרוב האנשים אינם בוחנים את בני זוגם או את הוריהם מתוך הנחה שהם עשויים להיות רוצחים. גם כאשר קיימות התנהגויות מוזרות, יש בדרך כלל הסברים יומיומיים סבירים בהרבה מאשר האפשרות שמדובר ברצח. אדם יכול להיעדר מהבית, לשקר, להסתיר קשרים או להפגין התנהגות תוקפנית מבלי שהדבר יעיד שהוא מבצע פשעים כאלה. לכן העובדה שאשתו או ילדיו לא גילו את האמת אינה מוכיחה שהיו תמימים במיוחד, התעלמו במודע מסימנים או היו מסוגלים למנוע את הפשעים.


מנגד, יש גם מקרים שבהם מתברר בדיעבד שבני המשפחה הבחינו בהתנהגויות מדאיגות, אך לא הבינו את משמעותן האמיתית. לעיתים התגלו אצל הרוצח נטיות לשליטה, התקפי זעם, שקרים חוזרים, סודות או מערכות יחסים כפולות שהוסתרו מבני הבית. לאחר החשיפה, התנהגויות כאלה עשויות לקבל משמעות חדשה ולגרום לקרובים לתהות אם היו צריכים לחשוד מוקדם יותר. אולם אין להסיק מכך שרוצחים סדרתיים מציגים תמיד סימנים כאלה, או שכל מי שמתנהג בצורה דומה מסוכן. בחלק מהמקרים מתברר שאדם היה מסוגל להעניק אהבה, תמיכה ודאגה אמיתית לבני משפחתו, ובמקביל לפגוע באנשים אחרים. זוהי אחת הסיבות שהגילוי קשה כל כך: לעיתים בני המשפחה אינם מגלים שכל מה שהכירו היה שקר, אלא שאותה אישיות הכילה צד נוסף שלא הכירו כלל.


8. האם אפשר להמשיך לאהוב אדם שיודעים בוודאות שהוא רוצח?


אחת המסקנות הבולטות מהעדויות האישיות היא שכן, אהבה כלפי בן משפחה יכולה להימשך גם לאחר שהוכח שביצע מעשי רצח חמורים. הקשר הרגשי בין ילד להורה נבנה במשך שנים רבות, והוא אינו בהכרח נעלם ברגע שמתגלה מידע חדש על ההורה. ילד יכול לזכור אב שלימד אותו לרכוב על אופניים, דאג לו בזמן מחלה, תמך בו בתקופות קשות והעניק לו תחושת ביטחון. אותו ילד יכול לדעת בביטחון שאביו רצח אנשים חפים מפשע ולגנות בכל תוקף את הפשעים שביצע. שתי העמדות האלה יכולות להתקיים יחד, גם אם האדם עצמו מתקשה להבין כיצד לחיות עם הסתירה ביניהן. לעומת זאת, אצל בני משפחה אחרים הגילוי יכול להרוס לחלוטין את הקשר הרגשי ולהוביל לניתוק מוחלט מהרוצח.


המסקנה המרכזית


ייתכן שהדבר הקשה ביותר עבור בני משפחה של רוצח שנחשף לאחר עשרות שנים אינו עצם הידיעה על הרציחות, אלא הצורך לבחון מחדש את סיפור חייהם. אישה שהאמינה שחיה במשך חמישים שנה עם בעל מסור עלולה לגלות שהוא הסתיר ממנה מעשי רצח, ובכך לערער את תחושת הביטחון הבסיסית שלה. ילדים שגדלו עם אב אוהב עשויים להמשיך לזכור אותו בחיבה, אך להרגיש שהם אינם יודעים עוד מי היה האדם שגידל אותם. נכדים שהעריצו את סבם יכולים למצוא את עצמם נאלצים להסביר לחבריהם ולעולם כיצד אדם שהיה טוב כלפיהם ביצע פשעים אכזריים. ומהעדויות עולה שאחד הקשיים העמוקים ביותר הוא שלא תמיד ניתן ליישב את הסתירה בין החוויות האישיות הטובות לבין העובדות שהתגלו. לעיתים בני המשפחה נאלצים לקבל ששני הדברים נכונים בו בזמן: האדם שאהבו אכן היה משמעותי וטוב כלפיהם, ואותו אדם עצמו גרם סבל בלתי נתפס לאחרים.



 

              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)

מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

דני מכפר סבא לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש

חבר מתאריך 22.8.11

46757 הודעות, 195 מדרגים, 282 נקודות.  ראה משוב יום חמישי ד' בחשון תשפ''ז    09:55   15.10.26   

לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך כרטיס אישי עבור לצ'אט  

  30. סיפורו מכמיר הלב של ריקי בנדי, אחיו של טד בנדי, צעיר ממנו ב 15 שנים, שחייו נהרסו בגיל צעיר עם גילוי האמת הנוראה על אחיו.  

בתגובה להודעה מספר 26

 

 

לא עובד, מעולם לא התחתן,חי בבדידות, מי תתחתן עם אח של טד בנדי? גר בקראוון על גלגלים וחי מקיצבה ממשלתית ותרומות מתוך אמפטיה.


GPT:

ריץ' בנדי: סיפורו של האח הצעיר שהעריץ את טד בנדי, עד שגילה שהוא רוצח סדרתי

תקציר בחמש שורות:

ריצ'רד ״ריץ'״ בנדי גדל במשפחה אמריקנית רגילה והעריץ את אחיו הגדול טד, שהיה מבוגר ממנו בכחמש עשרה שנה.

בילדותו בילה עם טד בחופשות, בטיולים ובסופי שבוע, וראה בו חבר קרוב, מגן ודמות לחיקוי.

כאשר טד נעצר בשנת 1975, ריץ' היה כמעט בן 14 וסירב להאמין שאחיו מעורב בפשעים.

בהדרגה הבין שטד רצח נשים רבות ושיקר למשפחתו במשך שנים, וגילוי זה פגע עמוקות בנפשו וביכולתו לתת אמון באנשים.

חייו הבוגרים התאפיינו בדיכאון, בקשיים כלכליים ובתקופות של חוסר דיור, אם כי לא את כל הקשיים אפשר לייחס לפשעי אחיו.


הילדות בטקומה וההערצה לאח הגדול

ריצ'רד בנדי נולד בשנת 1962 וגדל בעיר טקומה שבמדינת וושינגטון, הצעיר מבין חמשת ילדיהם של לואיז וג'וני בנדי.

טד היה אחיו הגדול מאותה אם, אך מאב ביולוגי אחר, עובדה שריץ' כלל לא ידע עליה בילדותו.

לדבריו, הוריו התייחסו לכל הילדים באופן שווה, והבית התאפיין בחינוך מסור, באהבה, במשמעת ובחיים צנועים.

ג'וני עבד לפרנסת המשפחה, ובני הבית נהנו גם מביקורים בנכס קטן שרכשו ליד אגם, שבו בילו בחיק הטבע.

טד היה מבוגר מריץ' בכחמש עשרה שנה, ולכן כאשר ריץ' היה ילד קטן, אחיו הגדול כבר היה צעיר עצמאי שלמד ועבד.

הפער הגדול בגילים לא הרחיק ביניהם, אלא דווקא יצר מערכת יחסים שבה ריץ' ראה בטד דמות נערצת שאפשר ללמוד ממנה כמעט הכול.


כשריץ' היה בן חמש עד תשע, הוא נהג לבלות מדי פעם סופי שבוע אצל טד, שהתגורר בסיאטל, במרחק נסיעה מבית המשפחה.

מאוחר יותר, כשטד עבר ללמוד ביוטה, המשיך ריץ' להגיע אליו בחופשות הקיץ, לעיתים במשך כמה שבועות.

האחים יצאו לטיולים, ישנו בחיק הטבע, בילו ליד מדורות ונהנו מפעילויות משותפות.

לעיתים הצטרפו אליהם חברתו של טד, אליזבת קלופפר, ובתה מולי, והם יצאו יחד לטיולים ולפעילויות מים.

אליזבת סיפרה לימים שטד אהב מאוד את אחיו הקטן ורצה לקחת אותו למקומות ולבלות איתו ככל האפשר.

ריץ' תיאר את היחסים ביניהם כקשר של שני חברים קרובים, ולא רק כקשר משפחתי בין אחים.


מבחינתו של ריץ', טד היה כמעט התגלמות דמותו של האח הגדול האידיאלי, אדם חכם, מצליח, חברותי ובטוח בעצמו.

טד למד משפטים, התעניין בפוליטיקה ונראה כצעיר בעל עתיד מבטיח, וריץ' רצה במידה רבה ללכת בעקבותיו.

בריאיון שהעניק בשנת 2022 סיפר שהעריץ את טד עד כדי כך שגם הוא שקל להיות עורך דין, כדי לעזור לאנשים ולעשות מעשים טובים.

הוא היה משוכנע שאחיו הוא אדם מוסרי וטוב לב, ומעולם לא העלה בדעתו שהוא מסוגל לרצוח אדם.

בדיעבד הסביר כי האהבה וההערצה העמוקות הללו היו אחת הסיבות שהיה לו קשה כל כך לראות את האמת כשהחלה להתגלות.

ככל שהדמות של טד הייתה מרכזית יותר בחייו, כך היה קשה יותר לקבל שכל אותן שנים התקיימה מאחוריה מציאות איומה.


הרגע שבו העולם התחיל להתמוטט

בשנת 1974, כאשר ריץ' היה בן 12 או 13, הוא עבד בחלוקת עיתונים בשכונת מגוריו בטקומה.

באחד הימים הוא חילק עיתונים שבהם הופיעה ידיעה על גבר מסתורי בשם טד, שנחשד בהיעלמות נשים במדינת וושינגטון.

בעיתון הופיע אפילו קלסתרון של החשוד, שריץ' הודה בדיעבד כי היה בו דמיון מסוים לאחיו הגדול.

אלא שבאותם ימים כלל לא עלה בדעתו שהאדם שהמשטרה מחפשת עשוי להיות אחיו, טד בנדי.

הוא המשיך לחלק את העיתונים ולעסוק בענייניו הרגילים, בלי לקשר בין הידיעות המחרידות לבין משפחתו.

רק שנים מאוחר יותר הבין את האירוניה המצמררת בכך שחילק בעצמו עיתונים שדיווחו על חיפוש אחר אחיו.


באוגוסט 1975 נעצר טד ביוטה, וכאשר התברר שהוא חשוד בעבירות חמורות, הגיע למשפחה המידע על מעצרו.

ריץ' סיפר שזכר את אמו משוחחת בטלפון בטון רציני ומודאג, ואת עצמו יורד במדרגות ומתיישב כדי להקשיב.

הוא הבין שמשהו חמור מתרחש, אך בתחילה היה משוכנע שזוהי טעות ושהמשטרה עצרה אדם חף מפשע.

גם הוריו האמינו שמדובר באי הבנה ומיהרו לשכור עורך דין שייצג את טד ויעזור לו להשתחרר.

ריץ' סיפר שהרגיע את עצמו במחשבה שהעניין יסתדר, משום שהיה בטוח שאחיו אינו מסוגל לבצע מעשים כאלה.

מבחינתו, האפשרות שטד הוא אדם מסוכן הייתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, עד שתחילה כמעט לא הצליח להתייחס אליה ברצינות.


ההכחשה שנמשכה שנים וההתפכחות ההדרגתית

בשנת 1976 הורשע טד בניסיון חטיפה של קרול דארונץ', ובהמשך נקשר לשורה ארוכה של מעשי רצח.

ריץ' המשיך להאמין בחפותו, אפילו לאחר שטד נמלט ממעצרו בקולורדו והפך לאחד העבריינים המבוקשים בארצות הברית.

הוא סיפר שהשווה את אחיו לדמותו של דוקטור ריצ'רד קימבל מסדרת הטלוויזיה ״הנמלט״, אדם חף מפשע שנרדף בעקבות הרשעה שגויה.

באותה תקופה ניסה גם להתרחק מהעניין מבחינה נפשית ולהמשיך בחיי ההתבגרות הרגילים שלו, לרכוב על סקייטבורד ולפגוש חברים.

לדבריו, חלק ממנו הבין שכל העיסוק בפשעים ובמעצר עלול לפגוע בחייו, ולכן העדיף לעיתים להדחיק את המתרחש.

הוא עדיין לא היה מסוגל להבין כיצד האח שלקח אותו לטיולים והתייחס אליו באהבה יכול היה להיות אחראי למעשים כאלה.


במשך השנים המשיכו להתגלות ראיות נוספות, ובסופו של דבר כבר לא יכול היה ריץ' להחזיק באמונתו הישנה.

הוא סיפר שאין ביכולתו להצביע על רגע מסוים שבו הפסיק להאמין בחפותו של טד והתחיל לראות בו רוצח.

לדבריו, ההבנה חלחלה אליו בהדרגה, כאשר בכל פעם הצטבר מידע נוסף שהקשה עליו להמשיך להאמין להסברי אחיו.

הוא הבין שטד היה מוכשר במיוחד בהטעיית אנשים ובהצגת דמות חיצונית שאינה משקפת את מעשיו האמיתיים.

ההכרה הזאת הייתה כואבת במיוחד משום שריץ' הבין שהאהבה שהרגיש כלפי אחיו מנעה ממנו במשך שנים לראות את האמת.

בריאיון משנת 2022 הוא הסביר שכאשר השתכנע בטבע פשעיו של טד, כבר לא היה מסוגל להמשיך לאהוב אותו כפי שאהב אותו בעבר.


הביקור האחרון בכלא והפרידה מהאח הגדול

אחד האירועים המשמעותיים שעליהם סיפר ריץ' היה ביקור שערך אצל טד בכלא בפלורידה, כאשר היה בן 17.

היה זה הביקור האחרון שבו ראה אותו פנים אל פנים, שנים לפני הוצאתו להורג בינואר 1989.

באותו שלב טד כבר לא היה רק אחיו הגדול והמוערץ, אלא אדם שהואשם במעשי רצח חמורים ועמד בפני עונש מוות.

בריאיון שהעניק לעיתונאית טריש ווד בשנת 2021 חזר ריץ' לזיכרון הביקור ולתחושת הבגידה שליוותה אותו במשך השנים.

תיאור הריאיון מציין שגם יותר מארבעה עשורים לאחר החשיפה הוא עדיין לא התאושש לחלוטין מההלם שגרמו לו פשעי אחיו.

הביקור ממחיש את הפער בין האהבה שהייתה ביניהם בעבר לבין המציאות החדשה שבה נדרש ריץ' להתמודד עם דמותו האמיתית של טד.


חיים בצל הרוצח: הבושה, הסטיגמה ואובדן האמון

הפרשה ליוותה את ריץ' גם בחייו האישיים, אף שבריאיון משנת 2022 הדגיש שחבריו ללימודים דווקא לא נהגו להציק לו בגלל אחיו.

הוא סיפר שבגיל ההתבגרות ניהל קשר רומנטי עם נערה שאהב, אך אמה הגבילה מאוד את האפשרות שלהם לבלות יחד.

רק בדיעבד החל לחשוד שאולי ההגבלות נבעו מכך שהיה אחיו של אדם שנחשד בעבירות חמורות, אך לא ידע זאת בוודאות.

במקרה אחר קיבלה משפחתו שיחת טלפון מאנשים שהתלוצצו באכזריות על האפשרות שגם ריץ' יסתבך בפלילים.

עם השנים הפך השם בנדי לשם המזוהה בכל העולם עם רצח סדרתי, עובדה שלא אפשרה לו להתנתק לחלוטין מהעבר.

אפילו כאשר ניסה לחיות כאדם פרטי, זהותו כאחיו הצעיר של טד בנדי המשיכה ללוות אותו ולהשפיע על יחסיהם של אחרים איתו.


אולם לפי העדויות, אחת הפגיעות הקשות ביותר לא הייתה ביחס החברה כלפיו, אלא ביכולתו לתת אמון באנשים אחרים.

טריש ווד, שביימה את הסדרה התיעודית שבה השתתף, סיפרה שהבגידה שחווה ריץ' הייתה עמוקה בצורה יוצאת דופן.

לדבריה, כאשר האדם שאתה אוהב ומעריץ יותר מכולם מתגלה כרוצח שהסתיר ממך חיים שלמים, תחושת הביטחון שלך עלולה להתערער.

כיצד אפשר לסמוך על אנשים אחרים אם האדם שהעניק לך אהבה, הגן עליך והתייחס אליך היטב היה מסוגל לבצע מעשים מחרידים?

ווד תיארה את הפגיעה הנפשית שלו כעמוקה ומתמשכת, וציינה שהשלכותיה עדיין ניכרות בחייו עשרות שנים לאחר המעצר.

זוהי כמובן התרשמותה של הבמאית, אך הדברים מתיישבים עם עדויותיו של ריץ' על השפעת ההונאה והבגידה על חייו.


הדיכאון והמפלט שמצא במוזיקה

ריץ' פיתח בגיל צעיר אהבה עמוקה למוזיקה ולנגינה בגיטרה, שהפכה בהדרגה לעיסוק המרכזי בחייו.

הוא סיפר כי המוזיקה הייתה עבורו מקור של יציבות וכוח בתקופה שבה משפחתו התמודדה עם מעצרו ועם משפטיו של טד.

לדבריו, אלמלא הנגינה היה מתקשה מאוד להתמודד עם המצוקה הנפשית שהפרשה גרמה לו.

בגיל 17 עזב את בית הספר לפני שסיים את לימודיו, משום שרצה לעבוד, להיות עצמאי ולהקדיש את זמנו למוזיקה.

הוא עצמו הדגיש שההחלטה נבעה גם מחוסר סבלנות ומחוסר עניין בלימודים, ולא טען שהייתה תוצאה ישירה של פשעי אחיו.

עם זאת, הוא הכיר באפשרות שהמשבר המשפחתי השפיע עליו בדרכים שלא היה מסוגל להבין באותו זמן.


במהלך חייו היה ריץ' חבר בכמה להקות, ניגן בגיטרה, כתב שירים וניסה לבסס לעצמו קריירה מקצועית כמוזיקאי.

הוא סיפר שהשתתף בשש עד שמונה להקות שונות, אך רק חלק קטן מההופעות הניב הכנסה ממשית.

אחת הלהקות שבהן ניגן נקראה The Plasterds, להקת רוק ופאנק שביצעה שירים מקוריים ופעלה במשך כחמש שנים.

ריץ' סיפר שמעולם לא התחתן ולא נולדו לו ילדים, אף שהיו לו מערכות יחסים ותקופות שבהן רצה להקים משפחה.

הוא לא טען שאחיו הוא הסיבה היחידה לכך שלא הקים משפחה, אלא תיאר שילוב של נסיבות חיים והחלטות אישיות.

המוזיקה הפכה עבורו למרכז חייו, והוא הסביר שהנגינה אפשרה לו למצוא משמעות והנאה גם כאשר התקשה בתחומים אחרים.


החיים הבוגרים: פציעות, דיכאון, עוני וחוסר דיור

לאורך השנים התמודד ריץ' גם עם קשיים בריאותיים וכלכליים שהקשו עליו לנהל חיים יציבים.

לאחר מות אביו בשנת 2007 נשאר להתגורר עם אמו, בין היתר משום שלא רצה להשאיר אותה לבדה.

בהמשך הקים עסק קטן לעבודות גינון ותחזוקת חצרות, אך נאלץ להפסיק לעבוד בעקבות פציעות חוזרות בגב.

הוא סיפר גם על נפילה קשה שפגעה בצווארו ובזרועו והגבילה את יכולתו לבצע פעולות גופניות ולנגן בגיטרה.

כאשר העסק שלו קרס, נקלע לקשיים כלכליים, ובשלב מסוים גם נגנב ממנו כסף שחסך והחזיק בדירתו.

בעלי הדירה אפשרו לו להתגורר בה במשך כמה חודשים ללא תשלום, אך לבסוף נאלצו לפנות אותו משום שלא יכול היה לשלם את שכר הדירה.


בשנת 2020 תואר ריץ' כאדם המתגורר בקרוואן ומתמודד עם דיכאון קשה שלעיתים מנע ממנו לצאת החוצה במשך ימים שלמים.

הוא הסביר שבמצבו הכלכלי העיקר מבחינתו היה שיהיו לו ולחתול שלו מזון וקורת גג.

בשנת 2022, כשהיה כבן 60, התפרסם שהוא חסר דיור ונזקק לסיוע כדי למצוא מקום מגורים מסודר.

החוקרת טיפאני ג'ין, שראיינה אותו, פתחה עבורו קמפיין לגיוס תרומות במטרה לסייע לו לשכור מקום מגורים.

הקמפיין גייס 8,780 דולר, מעבר ליעד המקורי של 7,000 דולר, כדי לעזור לו להתמודד עם מצבו הקשה.

בפרסום שליווה את הקמפיין תואר אדם שהטראומה מפשעי אחיו ממשיכה ללוות אותו, לצד קשיי הפרנסה והבעיות הבריאותיות.


האם חייו נהרסו לחלוטין?

כאן חשוב לדייק: אין ספק שגילוי הפשעים של טד השפיע בצורה עמוקה על חייו של ריץ', אך אי אפשר לקבוע שכל קשייו נגרמו ממנו.

ריץ' עצמו תיאר כיצד ההערצה לאחיו הפכה לתחושת בגידה וכיצד במשך שנים התקשה להתמודד עם הזיכרונות ועם המציאות שהתגלתה.

הבמאית טריש ווד סברה שהטראומה הותירה בו פגיעה קשה מאוד, במיוחד ביכולת שלו לסמוך על בני אדם.

אבל לצד זאת, חלק מקשייו הכלכליים נבעו מפציעות, מהכנסות לא יציבות כמוזיקאי, מכישלון עסקי ומנסיבות חיים נוספות.

גם העובדה שלא התחתן ולא הביא ילדים לעולם אינה מאפשרת להסיק שהדבר נגרם בשל מעשי אחיו.

לכן התמונה המדויקת יותר היא של אדם שהפרשה גרמה לו סבל נפשי מתמשך ומשמעותי, אך שחייו הושפעו גם מגורמים עצמאיים אחרים.


אחרי עשרות שנות שתיקה: ההחלטה לספר את סיפורו

בשנת 2020 הופיע ריץ' בסדרה התיעודית Ted Bundy: Falling for a Killer, לאחר שנים שבהן נמנע מחשיפה ציבורית נרחבת.

הוא הסביר שהסכים להשתתף משום שהבמאית הציגה בפניו מטרה שונה מהמקובל בתוכניות העוסקות ברוצחים סדרתיים.

במקום להאדיר את דמותו של טד, היא רצתה להציג את סיפוריהן של הנשים שנרצחו ושל האנשים שחייהם נפגעו ממעשיו.

ריץ' חשש בתחילה שהשתתפותו תפגע בפרטיות בני משפחתו האחרים, שלא רצו להיחשף מחדש לפרשה.

בסופו של דבר השתכנע שהסדרה מתייחסת לקורבנות בכבוד, והסכים לראשונה לספר בפומבי על ילדותו ועל הקשר עם אחיו.

הוא גם הקפיד להדגיש שאינו מעוניין להשוות את סבלו לסבלן של משפחות הנרצחות, אף שגם הוא נפגע ממעשיו של טד.


במהלך צילומי הסדרה הוצגה לריץ' תמונה ישנה שבה הוא וטד נראים מבלים יחד ליד מדורה בתקופת ילדותו.

זו הייתה תמונה של רגע משפחתי שאמור היה לעורר זיכרונות נעימים של אח גדול ואח קטן המבלים יחד בטבע.

אלא שכאשר התבקש להגיב לתמונה, הבהיר ריץ' שאין לו שום שמחה כשהוא מתבונן בה, ושאינו רוצה להחזיק בה.

לדבריו, כל הזיכרונות הטובים הללו הוכתמו בעקבות הידיעה על מעשי הרצח שביצע אחיו.

הוא הסביר שאפילו מיליון מעשים טובים שטד היה יכול לעשות אינם יכולים למחוק אפילו קורבן אחד ממעשיו.

דבריו ממחישים עד כמה התרחק מהאח שהעריץ בילדותו, וכיצד החוויות הטובות המשותפות איבדו בעיניו את משמעותן הישנה.


ריץ' המשיך להתראיין גם בשנים האחרונות, ולא הסתפק בהופעתו בסדרה התיעודית משנת 2020.

באוקטובר 2024 השתתף בריאיון ארוך בפודקאסט The Bakersfield Underground, שבו דיבר על משפחתו ועל הביקורים בכלא.

ביוני 2026 התארח שוב באותו פודקאסט וסיפר על ספר שהוא עובד עליו, העוסק בין היתר בילדותו ובזיכרונות מאחיו הגדול.

הפרסום על הריאיון החדש מתאר גם את רצונו להעביר מסר חיובי ולנסות לעשות משהו מועיל מתוך ניסיון החיים הקשה שלו.

לכן, למרות הדיכאון והקשיים הכלכליים שתועדו בעבר, לא נכון להציג אותו כאדם שחדל לתפקד או ויתר לחלוטין על עתידו.

נכון לעדכונים שמצאתי משנת 2026, הוא עדיין עוסק ביצירה ובשיתוף סיפורו, אם כי אין בידינו תמונה מלאה של מצבו הכלכלי והנפשי כיום.


המשמעות האנושית של הסיפור

הסיפור של ריץ' בנדי מדגים סוג של פגיעה פסיכולוגית שאינה מוכרת תמיד לציבור הרחב: הטראומה של בני משפחתו של רוצח.

ריץ' לא השתתף בפשעיו של טד, לא ידע על הרציחות ולא היה אחראי בשום צורה למעשיו.

אולם הוא איבד לא רק את אחיו הגדול, אלא גם את דמות האדם ששימש לו במשך שנים מקור להערצה, לביטחון ולהשראה.

הוא נאלץ להכיר בכך שהאדם שסיפק לו בילדותו תחושת אהבה והגנה היה אותו אדם שפגע באכזריות בנשים חפות מפשע.

הדבר המיוחד בעדותו הוא שבניגוד לילדים של רוצחים שממשיכים לאהוב את הוריהם, ריץ' סיפר שהוא כבר אינו מסוגל לאהוב את אחיו.

יותר מחמישים שנה לאחר המעצר הראשון, סיפורו עדיין ממחיש עד כמה גילוי פשעיו של אדם קרוב עלול לשנות את עולמו של מי שאהב אותו.

אפשר לקרוא את הריאיון המלא של ריץ' בנדי משנת 2022 או להאזין לשיחתו הארוכה עם טריש ווד משנת 2021.


גלוריה קובלייביץ

 שיקגו:הלם מזיהוי הרוצח של גלוריה קובלייביץ', בת 8 כשנרצחה לפני 66 שנים. הרוצח- בלש מצטיין במשטרת העיר במחלק הרצח. נפטר לפני 20 שנה.  


 תקציר: ב־12 בנובמבר 1960 נחטפה ונרצחה בשיקגו גלוריה קובלייביץ', ילדה בת 8, שהייתה בדרכה לכנסייה. המשטרה ניהלה חקירה אינטנסיווית, חקרו אלפי חשודים פוטנציאלים אך במשך עשרות שנים לא הצליחה לזהות את הרוצח.


DNA של הרוצח הופק מהבגדי הילדה רק ב 2010, אבל לא נמצא זיהוי במאגר ה ד.נ.א. המשטרתי. ב 2024 התיק הועבר לחקירה גניאולוגית וביוני 2026 הושלם הזיהוי. למרבה התדהמה הרוצח היה תומאס מקינרני, שירת כשוטר במשטרת שיקגו 40 שנה, פרש בכבוד. בזמן הרצח היה שוטר סיור, התקדם והפך לחוקר בתיקי רצח, פרש לגמלאות ומת בשנת 2006 בלי שנחשד ברצח. נשוי+ 5 ילדים ו 12 נכדים. אף אחד לא חשד אף פעם. ב 12 אוקטובר 2026, כעבור כמעט 66 שנים, פרסמה המשטרה את זהותו והודיעה שהפרשה פוענחה.




בהרחבה:




בבוקר יום שבת, 12 בנובמבר 1960, התעוררה גלוריה קובלייביץ', ילדה בת שמונה שהתגוררה עם משפחתה בשכונת ווסט אנגלווד בדרום שיקגו. גלוריה, תלמידת כיתה ג', השתתפה בטקס הקומיניון הראשון ( מסורת נוצרית) שלה בכנסיית סנט מרי אוף מאונט כרמל. נזירה בכנסייה עודדה את התלמידים להשתתף בטקס הקומוניון מדי יום במשך שבועיים, כדי שהחוויה הדתית תיחרת בזיכרונם. אותו יום שבת היה היום האחרון בסדרת הטקסים, וגלוריה התכוננה לצאת למיסה שנערכה בשעות הבוקר המוקדמות. הכנסייה ובית הספר שלה היו במרחק של פחות מ־800 מטר מביתה, מסלול קצר ומוכר שלא הייתה אמורה להיות בו כל סכנה.




אמה, אסתר, קמה מוקדם כדי להכין אותה ליציאה, ובחרה עבורה שמלה משובצת בצבעי ורוד וחום ובגד גוף כחול. אביה של גלוריה, אדוארד, נזקק באותו בוקר למכונית המשפחתית, ולכן הוחלט שהילדה תלך ברגל את המרחק של שלושה וחצי רחובות. מעט לפני השעה שמונה נישקה אסתר את בתה לשלום ועמדה במרפסת הבית כדי לצפות בה מתרחקת. היא ראתה את גלוריה צועדת צפונה בשדרות דיימן, פונה מזרחה לרחוב מרקט וחולפת על פני תחנת דלק. כעבור רגעים אחדים נעלמה הילדה מטווח ראייתה של האם. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה אותה בחיים.




גלוריה מעולם לא הגיעה לכנסייה. בשלב כלשהו, במהלך ההליכה הקצרה מביתה, נחטפה בידי אדם שזהותו לא הייתה ידועה באותה עת. כמה שעות לאחר מכן, מעט לפני הצהריים, עצר נהג של חברת כביסה את רכבו באזור מיוער ומבודד בפאלוס פארק, מדרום מערב לשיקגו. הנהג התכוון לאכול את ארוחת הצהריים ולעיין במסלול הנסיעות שלו להמשך היום, כאשר הבחין בכתם צבעוני בתוך תעלה לצד הדרך. הוא ניגש לבדוק במה מדובר וגילה לתדהמתו ילדה קטנה בשמלה משובצת בוורוד ובחום, מוטלת ללא תנועה. לאחר שלא הצליח לחוש בדופק, נסע הנהג לפאב סמוך והתקשר למשרד השריף של מחוז קוק כדי לדווח על הגופה.




השוטרים שהגיעו למקום מצאו את גופתה של גלוריה, שנורתה פעמיים בראשה. על צווארה נראו גם חבורות. כמות הדם הגדולה שהתגלתה בזירה הביאה את החוקרים למסקנה שהילדה נרצחה במקום שבו נמצאה, ולא במקום אחר. גלוריה עדיין לבשה תחתונים, אולם בגד הגוף הכחול שלה הוסר ונמצא מתחת לגופתה. המשטרה סברה אז שלא התרחשה תקיפה מינית. מעילה של הילדה נמצא במרחק של כמה קילומטרים מהזירה, ואילו נעליה וארנקה הלבן נמצאו במרחק מטרים ספורים מגופתה. בתוך הארנק היה ספר התפילות שלה. איש לא יכול היה לדעת אז שהארנק והבגדים יספקו בעתיד ראיות מכריעות לזיהוי הרוצח.




המשטרה פתחה מיד בחקירה נרחבת בהשתתפות שוטרי שיקגו, אנשי משרד השריף של מחוז קוק ומשטרת מדינת אילינוי. החוקרים סרקו את האדמה והצמחייה סביב הגופה, וצוללנים חיפשו ראיות במקווי מים סמוכים. כמו כן אותרו עקבות דם שהובילו מהכביש. השוטרים הכינו יציקות גבס של סימני צמיגים שהתגלו בסביבה, ובאמצעות גלאי מתכות איתרו תרמיל כדור בזירת הרצח. על רצועת ארנקה של גלוריה ועל ספר התפילות שלה נמצאו טביעות אצבע. הפריטים נאספו ונשמרו כחלק מחומר הראיות. אדוארד קובלייביץ', אביה של גלוריה, הוזעק לזהות את גופת בתו. כך הפכה היעלמותה של הילדה לחקירת רצח שזעזעה את שיקגו.




למחרת עברו עשרות שוטרים מבית לבית בשכונתה של גלוריה, בניסיון למצוא אדם שראה אותה או הבחין בהתנהגות חשודה. עברייני מין מוכרים באזור נחקרו ונדרשו למסור היכן שהו בשעות שבהן נעלמה הילדה. מאות מתנדבים סייעו במאמצי החיפוש. כמה עדים דיווחו שראו ילדה הדומה לגלוריה בחברת גבר שגילו הוערך בין 25 ל־40, זמן קצר לאחר שיצאה מביתה. במהלך החקירה נבדקו מאות כיוונים ונחקרו יותר מ־1,300 אנשים, אולם אף אחד מקצות החוט לא הוביל לזיהוי הרוצח. העיתונות המקומית סיקרה את הפרשה בהרחבה, והמשטרה קראה שוב ושוב לציבור למסור כל מידע שעשוי לסייע בפענוח הפשע.




ב־16 בנובמבר 1960, ארבעה ימים לאחר הרצח, השתתפו יותר מאלף בני אדם בהלווייתה של גלוריה בכנסיית סנט מרי אוף מאונט כרמל. משטרת שיקגו סיפקה ליווי לתהלוכת ההלוויה, ושישה מחבריה של גלוריה לכיתה ג' השתתפו בנשיאת ארונה. הכומר אנג'לו דלה וקיה נשא דברים בדמעות, מתח ביקורת על האלימות בעיר וקרא לנבחרי הציבור להגן טוב יותר על חיי התושבים. משפחת קובלייביץ' קברה את בתה מבלי לדעת מי חטף אותה, מדוע בחר דווקא בה ומה בדיוק התרחש בשעות האחרונות לחייה. בינתיים המשיך הרוצח להסתובב חופשי. בדיעבד התברר שהיה זה אדם שהשתייך בעצמו לארגון המשטרתי שחיפש אחריו.




תומאס פרנסיס מקינרני הבן היה בן 24 בעת הרצח, ושירת כשוטר סיור במשטרת שיקגו, שאליה התקבל בשנת 1959. הוא היה יוצא צבא ארצות הברית, ואביו עבד כסוהר בבית התיקון של שיקגו, באזור שבו נמצא כיום בית הכלא של מחוז קוק. הוריו התגוררו במרחק של כקילומטר וחצי מבית משפחת קובלייביץ', אך לא נמצאה ראיה לכך שמקינרני הכיר את גלוריה קודם לכן. הוא שירת באותה תקופה במערב שיקגו, ולפי המידע שנחשף כעבור עשרות שנים לא היה ידוע אם השתתף בחקירת הרצח. למרות שהרצח עורר מצוד משטרתי נרחב, שמו של מקינרני לא נקשר אז למעשה, והוא המשיך בשגרת חייו ובשירותו במשטרה.




בשנת 1964, ארבע שנים לאחר הרצח, קודם מקינרני לתפקיד בלש והחל למלא שורה של תפקידים במשטרת שיקגו. במהלך השנים חקר פריצות, עבירות הקשורות לזנות, פעילות כנופיות, עבירות אלימות, עבירות מין ואף מקרי רצח. כך נוצר מצב יוצא דופן: אדם שהמשטרה זיהתה עשרות שנים לאחר מכן כרוצח של ילדה קטנה עסק בעצמו בחקירת פשעים חמורים. מקינרני שירת במשטרה במשך 28 שנים, עד לפרישתו בשנת 1987, ובמהלך כל אותה תקופה לא הועמד לדין על רצח גלוריה. לא נמצאה הוכחה שהיה מעורב באופן אישי בחקירת הרצח שלה, אך עצם העובדה ששירת כבלש רצח הפכה את הגילוי המאוחר למטלטל במיוחד.




לאחר פרישתו מהמשטרה עבר מקינרני ללאס וגאס שבנבאדה, שם המשיך לעבוד כחוקר במשרד הסנגור הציבורי הפדרלי. גם בתפקידו החדש עסק בחקירות, ובשנת 2003 אף זכה בתואר החוקר המצטיין של מערך הסנגוריה הציבורית הפדרלית. הוא פרש מעבודתו בשנת 2004, לאחר קריירה ארוכה בשני גופים הקשורים למערכת אכיפת החוק והמשפט האמריקאית. מקינרני היה אב לחמישה ילדים וסב לנכדים, ובשנת 2006 מת בלאס וגאס בגיל 70, מבלי שנעצר או נשפט על רצח גלוריה. באותו זמן עדיין לא ידעו החוקרים שהאיש שחיפשו במשך עשרות שנים כבר סיים את חייו, לאחר שהספיק לחיות חיים שלמים.




במשך השנים לא ויתרו לחלוטין חוקרי משטרת שיקגו על הניסיון לפענח את הרצח, והראיות שנאספו בשנת 1960 נשמרו במחסני המשטרה. התפתחות טכנולוגיות הזיהוי הפלילי, ובעיקר בדיקות DNA, פתחה בהדרגה אפשרויות חדשות לחקירת מקרי רצח ישנים. ביולי 2010 השתמשה המשטרה בכספי מענק מיוחד לבדיקות ד.נ.א. כדי לשלוח את שמלתה של גלוריה למעבדה המתמחה בבדיקות גנטיות. כעבור כחמישה חודשים הצליחו אנשי המעבדה להפיק פרופיל DNA של גבר מתוך עקבות זרע שהתגלו על השמלה. זה היה ממצא משמעותי במיוחד, שכן לראשונה החזיקו החוקרים במידע גנטי שעשוי היה לאפשר זיהוי ישיר של האדם שנקשר לפשע.




הגילוי העלה גם שאלות חדשות על נסיבות הרצח. בשנת 1960 סברו החוקרים שלא בוצעה תקיפה מינית, אולם מציאת הזרע הוסיפה מידע שלא היה בידיהם. הממצא קושר את מקור הזרע לבגדיה של הילדה, אך אינו מאפשר לבדו לקבוע במדויק מה אירע לה מבחינה מינית. פרופיל ה־DNA הועבר למאגר הנתונים הארצי של ה־FBI, המכונה CODIS, והחוקרים בדקו כמה חשודים חדשים. אולם בדיקות רוק שנערכו לאותם חשודים שללו את מעורבותם, ולא התקבלה התאמה שהובילה לזהות הרוצח. למרות פריצת הדרך הטכנולוגית, חקירת הרצח נותרה בלתי מפוענחת, והמשפחה נאלצה להמשיך לחיות ללא תשובות.




בשנת 2024, כעבור 14 שנים נוספות, החליטה משטרת שיקגו להיעזר בשיטת חקירה מתקדמת יותר המכונה גנאלוגיה גנטית חקירתית. מעילה של גלוריה הועבר ל־FBI במסגרת תוכנית לבדיקת ראיות מתקיפות מיניות, ונערכו השוואות למידע גנטי מאתרי מחקר משפחתיים. השיטה מאפשרת להשתמש בדגימות DNA של קרובי משפחה כדי לבנות אילנות יוחסין ולאתר את האדם שממנו הגיעה דגימה מזירת פשע. אותה שיטה סייעה בעבר לזהות את ג'וזף ג'יימס דיאנג'לו, שוטר לשעבר בקליפורניה שנודע בכינוי "הרוצח מגולדן סטייט". דיאנג'לו הורשע בשורה של מעשי רצח ואונס ונידון למאסר עולם. החוקרים בשיקגו קיוו שהטכנולוגיה תאפשר פריצת דרך דומה.




ביולי 2026 הגיעה פריצת הדרך המיוחלת: החוקרים זיהו את תומאס מקינרני כאדם שממנו הגיע הזרע שנמצא על שמלתה של גלוריה. השם הוביל אותם לתיקו האישי של מקינרני במשטרת שיקגו, ובו נשמרו טביעות האצבע שמסר כאשר ביקש להתקבל לשירות בשנת 1959. הבלשים השוו את הטביעות הישנות לטביעת האצבע שנמצאה על רצועת הארנק הלבן של גלוריה בזירת הרצח. התוצאה הייתה התאמה. כעת נמצאו שתי ראיות פורנזיות נפרדות שקשרו את מקינרני לפרשה, DNA וטביעת אצבע. הראיות שהחוקרים הקפידו לשמור בשנת 1960 סיפקו לבסוף, כמעט 66 שנים לאחר הרצח, את התשובה שחיפשו במשך דורות.




נכון ל־15 באוקטובר 2026, לא מצאתי תיאור מפורט של החקירה הגנאלוגית שהובילה לתומאס מקינרני. ידוע שבשנת 2024 העבירה משטרת שיקגו ראיות ל־FBI לצורך חיפוש במאגרי DNA גנאלוגיים. ביולי 2026 הצליחו החוקרים לזהות את מקינרני כמקור הזרע שנמצא על בגדיה של גלוריה. לא פורסם מי מקרובי משפחתו סיפק את ההתאמה הגנטית, מה הייתה הקרבה המשפחתית או באיזה מאגר השתמשו.






החקירה העלתה גם שמקינרני החזיק בבעלותו שלושה אקדחי תופי מתוצרת קולט, מהסוג שהתאים לנשק ששימש ברצח גלוריה. עם זאת, הדיווחים לא הצביעו על הוכחה שאחד משלושת האקדחים המסוימים האלה היה הנשק שבאמצעותו בוצע הרצח. המשטרה בחנה את מכלול הראיות, ובהן הממצאים הגנטיים, טביעת האצבע, נתוני הנשק וקרבת מגורי משפחתו לזירת ההיעלמות. לפי הודעת המשטרה, מקינרני וגלוריה לא הכירו קודם לכן, ולא נמצאה ראיה לקשר כלשהו ביניהם לפני יום הרצח. גם לאחר זיהויו של מקינרני נותרה שאלה מרכזית ללא תשובה: מדוע בחר דווקא בילדה הזאת, שהלכה לבדה לכנסייה באותו בוקר?




באוקטובר 2026 הודיעה משטרת שיקגו בפומבי על פענוח הרצח ועל זיהויו של מקינרני כאדם האחראי לו. בהודעתה הביעה המשטרה זעזוע מכך שהרוצח שירת בשורותיה, ושמעשיו לא נחשפו במהלך עשרות השנים שבהן המשיך לעבוד כשוטר וכבלש. "מקינרני מעולם לא היה ראוי לענוד את תג משטרת שיקגו", נמסר בהודעה הרשמית, שבה הודגש הכאב על כך שלא הועמד לדין בחייו. ראש אגף הבלשים, קווין ברונו, שיבח את דורות החוקרים שעבדו על הפרשה ואת השימוש בטכנולוגיה שאפשרה לבסוף את פענוחה. הוא הבהיר שהמשטרה אינה מתכוונת להמעיט בחומרת העובדה שאחד מאנשיה היה, לפי מסקנת החוקרים, רוצח שפעל בזמן ששירת במשטרה.




לאחר פרסום הממצאים התברר גם שה־FBI בוחן אם ייתכן שמקינרני היה מעורב בפשעים בלתי מפוענחים נוספים מאותה תקופה. הפרופיל הגנטי שלו נמצא במאגר CODIS, כך שאפשר להשוות אותו לראיות מתיקים אחרים ולחפש התאמות אפשריות. הרשויות הבהירו שהן בוחנות כיווני חקירה נוספים, אך אין בכך קביעה שמקינרני ביצע מעשי רצח או תקיפות נוספות. לפי משטרת שיקגו, נכון למועד פרסום הממצאים הוא לא נחשב לחשוד בעבירות נוספות, ולא נמצאה ראיה שקשרה אותו לקורבנות אחרים. לפיכך, השאלה אם גלוריה הייתה קורבנו היחיד נותרה פתוחה, ואין בסיס לקבוע שהוא היה רוצח סדרתי.




מי שקיבל לבסוף את ההודעה על פענוח הרצח היה אדם קובלייביץ', אחיה הצעיר של גלוריה, שנולד חודשים ספורים לפני הירצחה. אביהם, אדוארד, שהיה יוצא מלחמת העולם השנייה וניהל תחנת דלק בשיקגו, מת בשנתו בשנת 1978, מבלי שידע מי רצח את בתו. אמם, אסתר, מתה בשנת 2000, לאחר עשרות שנים שבהן נותר גורלה של בתה אחת התעלומות הקשות בחיי המשפחה. אדם, שהיה קשור מאוד לאמו עד יום מותה, סיפר כי הידיעה שהרוצח היה שוטר במשטרת שיקגו הכתה אותו בתדהמה. לצד התדהמה הוא הביע הערכה לחוקרים שלא זנחו את התיק, והצליחו לבסוף להשיג את התשובות שהוריו המתינו להן כל חייהם.




"עכשיו אני יודע שנשמותיהם של אמא ואבא שלי יכולות לנוח", אמר אדם קובלייביץ' בריאיון לשיקגו טריביון. "גלוריה יכולה לנוח". אולם הוא התקשה להשלים עם העובדה שמקינרני לא נענש על מעשיו, ושזכה לחיות חיים ארוכים ולהמשיך בקריירה מצליחה. "דבר אחד שלא מפסיק להעסיק אותי הוא שלמרבה הצער הוא חי חיים טובים למדי, ואז מת", אמר על האיש שזוהה כרוצח אחותו. "הוא מעולם לא שילם על מעשיו. אתה מקווה שהוא עוד ישלם עליהם בפני אלוהים", הוסיף. עבור אדם ובני משפחתו, פענוח הרצח העניק תשובה לשאלה שהעיקה עליהם במשך יותר משישה עשורים, אך לא יכול היה להשיב את גלוריה לחיים.




כך הסתיימה אחת מחקירות הרצח הממושכות בתולדות משטרת שיקגו, פרשה שהחלה בהיעלמותה של ילדה קטנה בדרכה לכנסייה בשנת 1960. הרוצח שזוהה, תומאס מקינרני, המשיך במשך עשרות שנים לשרת במערכת החוק, חקר פשעים חמורים, זכה להכרה מקצועית ומת מבלי שהועמד לדין. הראיות שהשאיר אחריו בזירת הפשע נשמרו בסבלנות במשך עשרות שנים, עד שההתפתחויות במדע הזיהוי הפלילי אפשרו לחשוף את זהותו. אף שהמשטרה הכריזה על פענוח הרצח, מקינרני כבר לא היה בחיים כדי להיחקר, להסביר את מניעיו או להתמודד עם האישומים בבית המשפט. לאחר כמעט 66 שנים נחשפה זהות האיש שהמשטרה קבעה כי רצח את גלוריה קובלייביץ', אולם הסיבה שבגללה בחר בילדה בת השמונה נותרה תעלומה.




תומאס מקינרני היה נשוי, אב לחמישה ילדים. במודעת האבל שלו צוין גם שהיה סב לנכדים. הוא נפטר בשנת 2006 בגיל 70 בלאס וגאס. כלומר, הוא ניהל חיי משפחה לצד הקריירה הארוכה שלו במשטרה. היו לו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות, וכן בן חורג. במודעת האבל שלו מ 2006 מוזכרים בשמותיהם 12 נכדים שהיו בחיים בעת מותו, וכן שני נכדים שמתו לפניו. המשפחה ציפתה ללידת נכדה נוספת באוקטובר 2006. במשך עשרות שנים, האיש שזוהה כעת כרוצח של ילדה בת שמונה ניהל חיי משפחה, גידל ילדים ונכדים ושירת כחוקר פשעים, מבלי שזהותו כרוצח נחשפה בחייו.

ה־DNA הופק מזרע שנמצא על שמלת הילדה, ולא מתאי עור שהותיר אדם שנגע בבגד. בנוסף נמצאה התאמה לטביעת אצבע שלו על רצועת ארנקה של גלוריה  

בתגובה להודעה מספר 7

 

 


בדיווחים שפורסמו הובהר שאין חשד שה־DNA של תומאס מקינרני הגיע לראיות משום שטיפל בהן כשוטר. מקינרני לא השתתף אי פעם בחקירת הרצח של גלוריה. בשנת 1960 הוא היה שוטר סיור, והוא קודם לתפקיד בלש רק בשנת 1964. חשוב במיוחד שה־DNA הופק מזרע שנמצא על שמלת הילדה, ולא מתאי עור שהותיר אדם שנגע בבגד. בנוסף נמצאה התאמה לטביעת אצבע שלו על רצועת ארנקה של גלוריה. שילוב הראיות מחזק מאוד את החשד נגדו.

החוקרים לא מצאו רק DNA טאץ' שאפשר להשאיר באמצעות מגע. הם הפיקו פרופיל גנטי מזרע שנמצא על שמלת הילדה. מגע רגיל של שוטר בבגד אינו מסביר הימצאות זרע שלו עליו.


אפשרות של זיהום ראיות: מבחינה מדעית, זיהום של ראיה ביולוגית תמיד מחייב התייחסות. אבל כדי לטעון שבמקרה הזה התרחש זיהום צריך להראות כיצד הגיע זרע של מקינרני לשמלת הילדה אחרי הרצח, ומדוע נמצאה גם טביעת אצבע שלו על ארנקה.


זיהום מקרי עקב עבודתו כשוטר נראה בלתי סביר לנוכח שני סוגי הראיות, במיוחד ממצא הזרע. תיאורטית, אם היה משפט, כדי לשלול אותו באופן פורמלי היה צורך לבחון את שרשרת החזקת הראיות, את אופן איסופן ואת האפשרות שמקינרני נחשף אליהן. מה יכול להיות הסבר? הוא ניגש למחסן הראיות ואונן על בגדי הנרצחת? נו באמת...



https://www.arcamax.com/currentnews/newsheadlines/s-4319650




https://www.nbcnews.com/news/us-news/chicago-police-find-killer-65-year-old-cold-case-murder-little-girl-on-rcna602947




יום שני, 12 באוקטובר 2026

פינלנד- רצח באגם בודום

 ליל האימה באגם בודום: שלושה צעירים נרצחו באוהל, הניצול היחיד הואשם ברצח, והתעלומה נותרה בלתי מפוענחת


4 יוני 1960, כאשר הקיץ הפיני הקצר החל להאיר את האגמים והיערות המקיפים את הלסינקי, החליטו ארבעה צעירים לצאת לטיול קמפינג באגם בודום, השוכן באזור אספו, כעשרים קילומטרים ממערב לבירה.


הם היו שני זוגות צעירים: מיילה אירמלי ביורקלונד ואניה טוליקי מאקי, שתיהן בנות 15, וספו אנטרו בויסמן ונילס וילהלם גוסטפסון, שניהם בני 18. גוסטפסון וביורקלונד היו בני זוג, וכך גם בויסמן ומאקי.


הצעירים הגיעו למקום רכובים על אופנועים והתמקמו באזור מיוער סמוך לשפת האגם. הם בחרו להקים את מחנם בקצה לשון יבשה קטנה, לא הרחק מחוף ששימש את תושבי הסביבה לנופש ולרחצה. מזג האוויר הקיצי והאור שנמשך עד שעות הלילה המאוחרות הפכו את האזור למקום אידיאלי לבילוי בחיק הטבע.


הארבעה הקימו אוהל בד קטן. בדיעבד התברר כי האוהל, שנועד למעשה לשני אנשים, היה באורך של כ-185 סנטימטרים וברוחב של כ-140 סנטימטרים בלבד. למרות הצפיפות, הם התכוונו להעביר בו את הלילה. על פי התיעוד שנותר, הארבעה בילו חלק משעות אחר הצהריים והערב בדיג ובפעילות רגילה של נופשים. שום דבר בהתנהלותם הידועה לא רמז על מה שעתיד להתרחש.

בשלב כלשהו במהלך הלילה נכנסו ארבעתם לאוהל כדי לישון. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראו כולם בחיים.


בשעות שלפני עלות השחר, ככל הנראה בין ארבע לשש בבוקר, התרחש באוהל אירוע אלים במיוחד. עד היום אין תיאור מהימן ומלא של מה שהתרחש בדקות הללו. שלושת ההרוגים לא יכלו למסור עדות, והניצול היחיד טען שאיבד את זיכרונו בנוגע למתקפה. אולם הממצאים הפורנזיים שנאספו בזירה אפשרו לחוקרים לשחזר חלק מן ההתרחשות. התוקף, או התוקפים, פעלו ככל הנראה מבחוץ. בד האוהל נחתך ונוקב במקומות רבים, וחבלים שהחזיקו אותו נחתכו או נקרעו. האוהל התמוטט על יושביו. מבעד לבד נשלחו מכות ודקירות. מהבדיקות עלה כי הקורבנות נפגעו הן מכלי חד והן מחפץ קהה וכבד, שהיה מסוגל לגרום לשברים קטלניים בגולגולת. האפשרות שמדובר באבן גדולה עלתה במהלך החקירה, אך כלי התקיפה המדויקים לא זוהו.


מיילה אירמלי ביורקלונד, אניה טוליקי מאקי וספו אנטרו בויסמן נרצחו.


בדיקות הגופות הצביעו על פגיעות קשות בראש ועל פצעי דקירה. שלושת מקרי המוות נקשרו לפגיעות מוחיות קשות שנגרמו מחבלות בגולגולת. ביורקלונד סבלה מפציעות רבות במיוחד. היא נמצאה כאשר חלק מבגדיה מופשלים, פרט שהעלה במהלך החקירה שאלות בדבר מניע אפשרי בעל אופי מיני. אולם לא הוכח כי התרחש מעשה תקיפה מינית, ולא ניתן להסיק מהמצב שבו נמצאה גופתה מה היה המניע לרצח.


הצעיר הרביעי, נילס גוסטפסון, שרד. הוא סבל מפגיעות משמעותיות בפניו ובראשו, לרבות שברים באזור הלסת והפנים, ומפציעות נוספות. אחת השאלות המרכזיות שליוו את החקירה במשך עשרות שנים הייתה כיצד הצליח גוסטפסון להישאר בחיים, בעוד שלושת חבריו נרצחו. שאלה אחרת, חשובה לא פחות, הייתה מה אירע לאחר שהסתיימה התקיפה. מישהו עזב את הזירה, אך השאיר מאחוריו את האופנועים. לעומת זאת, נעליהם של שני הצעירים נעלמו מן המחנה, וכך גם חפצים אישיים נוספים, ובהם מפתחות של אופנוע. היעלמות החפצים נראתה תמוהה. אם מניעו של התוקף היה שוד, מדוע השאיר כלי רכב בעלי ערך? ואם מדובר היה ברצח על רקע אישי, מדוע נלקחו הנעליים?


בשעות הבוקר המוקדמות היו באזור גם נערים שעסקו בצפרות. הם דיווחו על תצפיות סמוך לאתר המחנה, ובהן הבחנה באדם שיצא מאזור האוהל והתרחק מן המקום. העדות הזאת הפכה לימים לאחת מנקודות המחלוקת החשובות בפרשה, משום שהיא העלתה אפשרות שאדם זר נמצא בסמוך לאוהל לאחר התקיפה. אולם הצפרים לא ראו את הרצח עצמו, ולא ניתן היה לקבוע בוודאות מיהו האדם שראו.


בסביבות השעה 11:15 הגיע לאזור נגר מקומי בשם אסקו יוהנסון, שהיה בדרכו לרחצה באגם עם ילדים. כאשר התקרב למחנה הבחין באוהל שהתמוטט ובאנשים ששכבו לצדו ובתוכו. המראה היה קשה. שלושה צעירים כבר היו מתים. הרביעי, גוסטפסון, נמצא פצוע קשה על גבי האוהל ההרוס.

יוהנסון הזעיק את המשטרה באמצעות הטלפון שהיה במתקן מים סמוך. שוטרים הגיעו למקום, וחקירה נפתחה מיד.


הידיעה על רצח שלושה בני נוער באגם השקט התפשטה במהירות. פינלנד, שעדיין הייתה מזועזעת מרצח שתי צעירות באזור טולילהטי בשנת 1959, מצאה את עצמה מול פרשה חדשה ומחרידה. הפעם היו ארבעה צעירים במחנה אחד, שלושה מתים וניצול יחיד שאולי החזיק במפתח לפענוח הרצח.


גוסטפסון פונה לבית החולים, וכאשר שב להכרה התברר כי אינו מסוגל לספק תיאור ברור של המתקפה. הוא זכר את ההתרחשויות שקדמו לשינה, אך לטענתו לא זכר את הרצח עצמו.


המשטרה הפינית פתחה בחיפושים נרחבים באזור אגם בודום. שוטרים ומתנדבים סרקו את היערות, את השבילים ואת חופי האגם. נעשו ניסיונות לאתר את כלי הרצח ואת החפצים החסרים. אלא שכבר בשעות הראשונות נעשו טעויות שפגעו בחקירה. זירת הרצח לא בודדה ברמה הנדרשת מחקירת רצח מודרנית. אנשים סקרנים הגיעו למקום, צפו בעבודת החוקרים ולעיתים התקרבו לאזור שבו נמצאו הגופות והאוהל. גם השימוש במתנדבים מקומיים בחיפושים, שהיה מקובל בתקופה ההיא, יצר סיכון לפגיעה בעקבות ובממצאים אחרים. הטיפול בזירה לא עמד בסטנדרטים הפורנזיים שהתפתחו בעשורים שלאחר מכן. חלק מן החפצים הושמדו במרוצת השנים, ואחרים נשמרו באופן שהקשה על בדיקתם המחודשת. לימים הודו חוקרים פינים כי שיטות העבודה של 1960 היו רחוקות מאוד מן הנהלים המקובלים בחקירות רצח מאוחרות יותר.


אחת התגליות החשובות הייתה מציאת נעליהם של שני הצעירים במרחק של כמה מאות מטרים מן המחנה. הנעליים נמצאו מחוץ לזירת הרצח, חלקן מוסתרות בצמחייה. הממצא העלה את האפשרות שמי שהסתלק מן הזירה נשא אותן עמו והחביא אותן. מדוע דווקא הנעליים? האם הרוצח נעל אותן בזמן הרצח? האם ניסה להסתיר כתמי דם? או שמא רצה להטעות את החוקרים ולהציג את האירוע כשוד?


גם על שאלות אלה לא נמצאה תשובה מוסכמת. באותם ימים עדיין לא הייתה קיימת בדיקת DNA. החוקרים יכלו להשתמש באמצעים כגון קביעת סוג דם, טביעות אצבע ובדיקות פיזיות של חפצים, אך לא הייתה להם יכולת לזהות אדם באמצעות שרידים ביולוגיים זעירים כפי שמתאפשר כיום. כלי הרצח עצמם לא נמצאו.


יום לאחר הרציחות, ב-6 ביוני 1960, התרחש בהלסינקי אירוע שנראה תחילה חסר קשר, אך הפך בהמשך לאחת התעלומות המשניות בפרשה. גבר ממוצא גרמני בשם האנס אסמן הגיע לבית החולים הכירורגי בעיר. באותה תקופה עבד במקום יורמה פאלו, סטודנט לרפואה שלימים נעשה רופא וחוקר מוכר. על פי עדותו המאוחרת של פאלו, מצבו והתנהגותו של אסמן עוררו חשד בקרב אנשי הצוות. פאלו סיפר שהאיש נראה כמי שמסתיר דבר מה, התנהג באופן חריג ואף השתמש בבנזין כדי לנקות את ידיו.אנשי הצוות חשדו כי האיש אינו מאושפז מסיבה רפואית רגילה ופנו למשטרה.

פאלו השתכנע במרוצת השנים כי ייתכן שאסמן היה קשור לרציחות באגם בודום. הוא אף הקדיש לנושא ספרים וראיונות. סיפורו של הגרמני נעשה במשך השנים סנסציוני יותר ויותר. שמועות קישרו אותו לשירותי מודיעין סובייטיים ולפעילות חשאית בתקופת המלחמה הקרה. אולם הטענות האלה לא הוכיחו כל קשר לרצח. המשטרה הפינית דיווחה כי לאסמן היה אליבי לליל האירוע, ולא נמצאה ראיה פורנזית שהציבה אותו באוהל. פאלו המשיך להטיל ספק בטיפול המשטרתי בעניינו של אסמן, אך חשדותיו מעולם לא הבשילו לאישום.


ב-12 ביוני 1960 כבר התקיימו טקסי הלוויה לקורבנות. תיעוד חדשותי מקורי של ההלוויות נשמר בארכיון השידור הציבורי הפיני. מותם של שלושת הצעירים הותיר אחריו משפחות אבלות וציבור שדרש תשובות. כעבור שנים החל להסתובב בספרות העוסקת בפרשה ובאתרי פשע אמיתי סיפור על צילום מסתורי מאחת ההלוויות. בתצלום שיוחס לטקס נראה לכאורה גבר אלמוני בקהל, שתווי פניו מזכירים את הקלסתרון שנערך בעקבות תיאורו המאוחר של גוסטפסון. היו שטענו כי האיש מזכיר את האנס אסמן.


אולם אין תיעוד משטרתי אמין שמבסס את זהותו של המצולם, את הקשר שלו לרציחות או אפילו את החשיבות הראייתית של הצילום. לכן אין הצדקה להציג את האיש כחשוד שהמשטרה זיהתה, ובוודאי שלא כהוכחה שהרוצח הגיע להלוויית קורבנותיו. הצילום נותר חלק מן המיתולוגיה שהתפתחה סביב הפרשה, ולא ראיה שפענחה אותה.


המשטרה קיוותה שגוסטפסון, שהתאושש בהדרגה מפציעותיו, יוכל למסור פרטים על התוקף. אולם זיכרונו מן הלילה נשאר מקוטע. במהלך יולי 1960 נעשו ניסיונות להשתמש בהיפנוזה כדי לעורר אצלו זיכרונות מן האירוע. במהלך התהליך תיאר גוסטפסון אדם בעל מאפיינים מסוימים, לרבות שיער בהיר ותווי פנים בולטים. בתיאורים מאוחרים נקשרו לעדותו גם עיניים אדומות או אדמדמות. על סמך הדברים נערכו תיאורים וקלסתרונים אפשריים. הבעיה הייתה שעדויות המתקבלות בהיפנוזה אינן נחשבות כיום לשחזור מהימן בהכרח של זיכרון. שאלות מנחות, ציפיות והשפעות חיצוניות עלולות לגרום להיווצרות זיכרונות שגויים.


אחד החשודים הידועים ביותר בפרשה היה קארל ולדמאר גילסטרום, בעל קיוסק מקומי באזור אויטה, לא הרחק מן האגם. גילסטרום היה מוכר בכינוי "איש הקיוסק".על פי עדויות ודיווחים שנאספו במשך השנים, הוא היה אדם קשה וסכסכן, שהתנגד לנוכחותם של מטיילים וזוגות צעירים באזור.

סיפרו עליו כי נהג לאיים על נופשים, להפריע למטיילים ואף לפגוע בציוד קמפינג.

עובדת מגוריו בקרבת הזירה, היכרותו עם השטח והתנהגותו העוינת כלפי נופשים הפכו אותו לחשוד בעיני חלק מהחוקרים ותושבי האזור. אולם למשטרה היה קושי מהותי לקשור אותו למעשה.

אשתו מסרה אליבי שלפיו שהה בביתו בליל הרצח. במשך השנים הופיעו סיפורים שלפיהם סיפק אליבי כוזב, וכי היא עצמה חששה ממנו. היו גם אנשים שטענו כי גילסטרום התוודה בהיותו שיכור על ביצוע הרציחות. הדיווחים הללו לא אומתו באופן שהיה מאפשר לבסס אישום פלילי.


בשנת 1969 נמצא גילסטרום לאחר שטבע באגם בודום. מותו תואר בדיווחים שונים כהתאבדות, אך נסיבות הטביעה המדויקות אינן מוסכמות בכל המקורות. מותו הוליד גל חדש של שמועות. בעיני חלק מתושבי האזור, העובדה שחשוד מרכזי מת דווקא באגם שבו נרצחו הצעירים נראתה כרמז לאשמה.

אולם צירוף נסיבות אינו הוכחה. לא נמצאה ראיה משפטית שביססה את הטענה כי גילסטרום היה הרוצח.



חשוד נוסף ששמו עלה במהלך השנים היה פנטי סוינינן, עבריין צעיר שהיה כבן 15 בזמן הרציחות.

בשנות השישים, בעת שהיה כלוא בשל עבירות אחרות, עלתה טענה כי הודה בפני אדם אחר בכך שביצע את רציחות אגם בודום. המשטרה בחנה את האפשרות, אך לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לאמיתות ההודאה. גם העובדה שסוינינן שהה לכאורה באזור באותה תקופה לא הספיקה כדי לקשור אותו לפשע. בשנת 1969 מת סוינינן לאחר ששם קץ לחייו בתלייה.


כך הסתיימו חייהם של שניים מן האנשים ששמותיהם נקשרו בפרשה, גילסטרום וסוינינן, מבלי שהמשטרה הצליחה להוכיח קשר של מי מהם לרציחות.


בשנות השישים כבר היה ברור כי למרות החקירה הנרחבת, המשטרה אינה מצליחה לזהות את התוקף. במהלך השנים המשיכו להגיע דיווחים ועדויות. בשנת 1966 עוד ביקשה המשטרה לאתר אדם שנראה מוביל אופניים כשעליהם תיק הדומה לתיק שנעלם מן המחנה.

גם קצה החוט הזה לא הביא לפריצת דרך.


בשנות השבעים, השמונים והתשעים הפך הרצח לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי בפינלנד.

ספרים נכתבו, תוכניות טלוויזיה חזרו לפרשה ועיתונאים ניסו לשחזר את אותו בוקר של יוני 1960.

במקביל, גוסטפסון המשיך בחייו. הוא הקים משפחה, נולדו לו ילדים והוא עבד כנהג אוטובוס.

בעיני הציבור הוא היה במשך שנים הניצול היחיד של מתקפת רצח קשה, אדם שאיבד שלושה מחבריו ונשא עמו את פציעותיו ואת זיכרון החסר של האירוע. אולם לחוקרים מסוימים החלה להיראות אפשרות אחרת. אולי האדם שהמשטרה חיפשה במשך עשרות שנים כלל לא נמלט מן היער.

אולי הוא נשאר בזירת הרצח. 


באביב 2004 התרחשה תפנית דרמטית. המשטרה הפינית הודיעה כי עצרה את נילס גוסטפסון בחשד לרצח שלושת חבריו.ב-2 באפריל 2004 הורה בית המשפט על מעצרו כחשוד בשלושה מעשי רצח.

44 שנים כמעט חלפו מן הלילה שבו הוקם האוהל. גוסטפסון, שהיה בן 61 בעת המעצר, מצא את עצמו עובר ממעמד של ניצול למעמד של חשוד מרכזי. בבסיס ההתפתחות עמדו בדיקות חדשות של ממצאים ישנים, בעיקר האוהל, כתמי הדם והנעליים שנמצאו לאחר הרצח. החוקרים העבירו דגימות למעבדות בחוץ לארץ, ובהן מעבדה בבריטניה שהתמחתה בניתוח שרידים ביולוגיים ישנים.על נעליו של גוסטפסון התגלו כתמי דם שניתן היה לשייך באמצעות DNA לאחת הנערות שנרצחו. לעומת זאת, לא זוהה על הנעליים דמו של גוסטפסון עצמו. התביעה ראתה בכך ממצא בעל חשיבות מיוחדת.

לפי התיאוריה שפיתחו החוקרים, גוסטפסון נעל את נעליו בזמן שהדם של אחת הנרצחות ניתז עליהן, אך פציעותיו שלו נגרמו בנסיבות אחרות. 


התביעה ניסתה לשחזר את הלילה על בסיס סכסוך שפרץ לכאורה בין חברי הקבוצה. לפי גרסתה, הארבעה שתו אלכוהול, ובשלב מסוים התפתח עימות על רקע קנאה או דחייה רומנטית. התביעה טענה כי גוסטפסון הסתכסך עם בויסמן, נפגע בפניו במהלך קטטה, ולאחר מכן רצח את שלושת האחרים. בהמשך, לפי אותה תיאוריה, הוא הסתיר את הנעליים ואת חלק מהחפצים, חזר לאוהל והעמיד פני קורבן. הייתה זו גרסה שהציעה הסבר לחלק מן הממצאים, אך היא הייתה רחוקה מלהיות מוכחת. לא נמצאה עדות ישירה לריב כזה, לא נמצאו כלי הרצח ולא הייתה ראיה מוחלטת המוכיחה שגוסטפסון ביצע את המתקפה.


למרות זאת, התביעה סברה כי הצטברות הראיות הנסיבתיות מצדיקה משפט רצח.ב -4 באוגוסט 2005 החל משפטו של גוסטפסון בבית המשפט באספו. הנאשם, שכבר היה בן 63, ניצב מול אישומים בשלושה מעשי רצח שבוצעו כאשר היה בן 18. התביעה דרשה להטיל עליו מאסר עולם.

זה היה משפט חריג בהיקפו ובמורכבותו. כמעט 45 שנים הפרידו בין האירוע לבין הדיון בבית המשפט. חלק גדול מהעדים כבר לא היו בחיים, זיכרונותיהם של אחרים נחלשו וממצאים פיזיים רבים לא נשמרו. התביעה הסתמכה על ניתוח כתמי הדם, על העדויות ההיסטוריות ועל פרשנות מחודשת לפציעות של גוסטפסון. ההגנה, לעומת זאת, הציגה חוות דעת רפואיות שהצביעו על כך שגוסטפסון סבל מחבלות משמעותיות, ושקיימת אפשרות ממשית שאיבד את הכרתו בעקבות התקיפה.

אחד הרופאים שהעידו מטעם ההגנה, הנוירולוג אולי טנובו, טען כי הממצאים הרפואיים מתיישבים עם פגיעה מוחית ועם ירידה ברמת ההכרה. מומחים אחרים חלקו על חומרת הפציעות ועל המסקנות שניתן להסיק מהן. גם הזירה עצמה עמדה במרכז הדיון. האוהל המקורי הוצג בבית המשפט ונבדק מחדש. מומחים ניסו לקבוע כיצד נוצרו הקרעים והחתכים, באיזה כיוון נעו נתזי הדם והאם ניתן לשחזר את סדר האירועים. אולם התברר כי אי אפשר לקבוע בוודאות מתי נוצר כל קרע וכיצד התפתחה המתקפה.


גם טענת התביעה בדבר הנעליים הייתה נתונה לפרשנויות שונות. העובדה שדם של אחת הקורבנות נמצא על נעליו של גוסטפסון לא הוכיחה לבדה שהוא היה זה שתקף אותה. הנעליים היו שייכות לאדם שנכח בזירה, והן היו עשויות להיחשף לדם גם בתרחישים אחרים. באופן דומה, היעדר DNA של תוקף חיצוני מן הדגימות שנבדקו לא היה הוכחה לכך שאדם כזה לא היה במקום.


במהלך המשפט עלתה גם עדות מפתיעה מצד קצין המשטרה מארקו טואומינן, שעמד בראש החקירה.

טואומינן טען כי בשנת 2004, מחוץ למסגרת החקירה הרשמית, השמיע גוסטפסון דברים שיכלו להתפרש כהודאה במעשה. גוסטפסון הכחיש כי הודה ברציחות. לדבריו, אם נאמר דבר מה שניתן לפרשו כך, היה זה לכל היותר ביטוי שנאמר בצחוק או בציניות. גם התביעה עצמה לא ייחסה לטענה הזאת משקל מכריע, משום שלא הייתה הודאה רשמית ומתועדת שנמסרה בחקירה.

ההגנה המשיכה לטעון כי התביעה בנתה תיאוריה מרשימה לכאורה, אך לא הצליחה לספק ראיות מוצקות שיתמכו בה.


לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, פרסם בית המשפט באספו את הכרעתו. נילס גוסטפסון זוכה מכל האישומים. השופטים קבעו כי התביעה לא הוכיחה שהוא רצח את שלושת חבריו.


בית המשפט לא הסתפק בקביעה כללית שלפיה אין די ראיות להרשעה. הוא בחן את מכלול הטענות והצביע על קשיים מהותיים בגרסת התביעה. לא הוכח מניע ברור שהיה יכול להסביר את הרצח המשולש. הממצאים הפורנזיים לא אפשרו לקבוע בוודאות את השתלשלות האירועים. יתרה מכך, בית המשפט מצא כי פציעותיו של גוסטפסון וחלק מעדויות הראייה דווקא תומכות באפשרות שהוא עצמו היה אחד מקורבנות המתקפה. חלוף הזמן, קבעו השופטים, פגע באפשרות להגיע לשחזור מהימן של האירוע, אך חוסר הוודאות הזה אינו יכול לפעול לרעת הנאשם. זיכויו של גוסטפסון הותיר את התיק ללא אדם שהורשע בביצוע הרציחות.


בשנת 2006, לאחר משא ומתן עם הרשויות, הוסכם כי המדינה תשלם לו פיצוי של 44,900 אירו בגין הסבל הנפשי הקשור למעצרו ולשלילת חירותו במהלך ההליך.


למרות כישלון ההליך המשפטי, המשטרה והחוקרים לא איבדו לחלוטין את האפשרות להגיע לממצאים חדשים.  אחד הפריטים המעניינים ביותר שנאספו בשנת 1960 היה ציפית של כרית שנמצאה בסמוך לזירת הרצח. בבדיקות שנעשו שנים מאוחר יותר התגלו בה כתמי דם וזרע, ומהם הופק פרופיל DNA שאינו שייך לאף אחד מארבעת הצעירים שהיו במחנה. האפשרות שמדובר בחומר ביולוגי של הרוצח עוררה עניין רב, אך לא הוכחה. אי אפשר לדעת בוודאות מתי הושארו הכתמים, כיצד הגיעה הציפית למקום או האם האדם שהותיר אותם היה קשור למתקפה. בשנת 2019 דווח בפינלנד על עניינו של חוקר הגנטיקה הפלילית יארי לוהלאינן בפרשה ועל האפשרויות שפותחות שיטות חדשות לניתוח DNA ישן.


בשנת 2020 שודרה סדרה תיעודית שעסקה בניסיון לבחון מחדש את הראיות באמצעות כלים מדעיים.

באפריל 2025 דיווח השידור הציבורי הפיני כי החוקרים עדיין לא הצליחו לזהות את האדם שהשאיר את ה-DNA על הציפית. אחת האפשרויות שנדונו הייתה שימוש בגנאלוגיה גנטית, כלומר חיפוש קרובי משפחה ביולוגיים באמצעות מאגרי DNA, כפי שנעשה בהצלחה בחקירות רצח מסוימות בארצות הברית. אולם בפינלנד חלו באותה עת מגבלות משפטיות על שימוש משטרתי במאגרי מידע גנטיים מסוג זה. חוקרים העריכו כי ייתכן שבעתיד יתאפשר להפיק מידע נוסף מממצאים ישנים שנשמרו, אך הדגישו שגם זיהוי האדם שהשאיר את ה-DNA לא יוכיח בהכרח שהוא הרוצח.



אחד הפרטים החריגים בסיפור התרחש ביוני 2023, כאשר האוהל המקורי שבו ישנו ארבעת הצעירים הועבר לעבודות שימור בטמפרה. יותר משישים שנים לאחר הרציחות, בד האוהל עדיין נשא סימני דם, קרעים ושרידים מן הזירה המקורית. מומחית לשימור טקסטיל טיפלה בו בזהירות, תוך ניסיון להבטיח את הישרדותו מבלי למחוק סימנים שעשויים להיות בעלי ערך היסטורי או פורנזי.


רציחות אגם בודום נעשו חלק בלתי נפרד מתרבות הפשע האמיתי בפינלנד.ילדים גדלו על סיפורים על רוצח מסתורי המסתובב ביער, ועל אוהל שבו הפך לילה של קמפינג למרחץ דמים. בשנות התשעים אימצה להקת המטאל הפינית Children of Bodom את שמה בהשראת האירוע. סולן הלהקה, אלכסי לאיהו, סיפר בראיונות כיצד גדלו חברי הלהקה באזור שבו הכירו כולם את סיפור הרצח.

בשנת 2016 יצא הסרט הפיני "בודום", בבימויו של טנלי מוסטונן, שהשתמש בפרשה כהשראה לסיפור אימה בדיוני. הסרט אינו שחזור עובדתי של אירועי 1960.


האגם עצמו ממשיך לשמש את תושבי פינלנד לטיולים, לרחצה ולנופש. היער שבו התרחש הרצח השתנה עם השנים, אבל הסיפור נותר. שלושה צעירים איבדו את חייהם, משפחותיהם לא קיבלו תשובה חד משמעית לשאלה מי רצח אותם, והאדם שביצע את המעשים מעולם לא זוהה בבית משפט.

 

יום שני, 5 באוקטובר 2026

קתרין וונדי

 ------------------------------------- -----------



-------------------------------------------  ----

המפגש שבו היו קתרין מקבנואה, וונדי אדלסון וצ'רלי אדלסון יחד, זה היה ביוני 2014.

התאריך היה ככל הנראה 15 ביוני 2014, יום האב בארצות הברית.

המקום היה מתחם Continuum on South Beach במיאמי ביץ'.

בקצה הדרומי של מיאמי ביץ'.

הם נפגשו באזור הבריכה והחוף של הבניין שבו שהו דונה והארווי אדלסון. Dan Markel Case Archive

לפי עדותה של קתרין מקבנוה, צ'רלי הזמין אותה להגיע לחוף. היא הייתה עם חברתה יינדרה ולסקז מסקרו, ולקחה אותה איתה. שם הן נפגשו עם צ'רלי ועם וונדי. יינדרה העידה במפורש שהם נפגשו בבריכה ובחוף שמתחת למקום שבו שהו הוריו של צ'רלי, בסאות' ביץ'. Dan Markel Case Archive

המקום היה Continuum, מתחם מגורים יוקרתי באזור South of Fifth, ממש בקצה הדרומי של מיאמי ביץ', ליד South Pointe Park. בעדות מאוחרת יותר וונדי אישרה שלהוריה היה שם נכס ששימש אותם בסופי שבוע כבר באביב 2014. Dan Markel Case Archive

הכתובת המזוהה עם המגדל הדרומי של Continuum היא 100 South Pointe Drive, Miami Beach. Zilbert


אין בסיס ראייתי לומר שבפגישה הזאת התקבלה ההחלטה לרצוח את דן מרקל.

למעשה, עד 15 ביוני 2014 תוכנית הרצח כבר הייתה בשלב ביצוע מתקדם.

גרסיה וריברה כבר נסעו לטלהאסי בתחילת יוני בניסיון הראשון שלא יצא לפועל.

הפגישה בחוף חשובה מאוד מבחינה נסיבתית, אבל לא הוכחה כפגישת תכנון.

הנקודה המכרעת היא התאריך. התמונה של קתרין מקבנוה עם וונדי אדלסון בחוף היא מיום האב, 15 ביוני 2014. התביעה הדגישה שזה היה כעשרה ימים אחרי הניסיון הראשון של סיגפרדו גרסיה ולואיס ריברה להגיע לטלהאסי כדי לבצע את הרצח. Dan Markel Case Archive

כלומר, אם מקבלים את תיאוריית התביעה, צ'רלי כבר גייס את קתרין קודם לכן, קתרין כבר עירבה את גרסיה, וגרסיה וריברה כבר יצאו למשימת הרצח הראשונה בתחילת יוני. במשפט צ'רלי התביעה אף טענה שהתכנון התפתח במשך חודשים ושצ'רלי דיבר עם קתרין על ביצוע הרצח עוד לפני הנסיעה הראשונה. Dan Markel Case Archive

חשוב במיוחד שקתרין עצמה העידה במפורש שהיא מעולם לא דיברה עם וונדי על הרצח וגם לא דיברה איתה על לוח הזמנים של דן מרקל. לכן אין בעדות שלה בסיס לטענה שבאותו מפגש בחוף שלושת האנשים ישבו והחליטו על הרצח. Dan Markel Case Archive

מה שהופך את המפגש למסקרן מבחינת התביעה הוא העיתוי. וונדי נפגשת עם קתרין וצ'רלי זמן קצר לאחר ניסיון הרצח הראשון וכחודש לפני הרצח בפועל. התביעה השתמשה בתמונה כדי להראות שקתרין לא הייתה זרה לוונדי ושבאותה תקופה היה קשר חברתי ישיר ביניהן. אבל זה שונה מאוד מהוכחה שהפגישה עצמה עסקה ברצח.

למעשה, אם מחפשים את נקודת הזמן שבה ההחלטה המבצעית כבר הייתה קיימת בוודאות לפי גרסת התביעה, היא חייבת להיות לפני תחילת יוני 2014, משום שבאותו שלב גרסיה וריברה כבר יצאו לנסיעה הראשונה לטלהאסי. התביעה אף טענה שהרעיון והחיפוש אחר מי שיבצע את הרצח החלו עוד ב 2013. Dan Markel Case Archive

יש גם פרט מעניין יותר: ב 11 במרץ 2014 התקיימה ארוחת ערב שבה היו יחד וונדי, צ'רלי, קתרין וג'פרי לקאס. זו הייתה הפעם הראשונה שבה וונדי וקתרין נפגשו, לפי העדויות. גם לגבי הארוחה הזאת אין ראיה ישירה שנדון בה רצח. EDCA


יום שלישי, 29 בספטמבר 2026

מידע נוסף על תפיסת האדלסונים

  בקיצור: צ׳רלי טען שהוא לא הזמין את רצח דן מרקל.

לדבריו, הרוצחים פעלו על דעת עצמם ואז סחטו אותו.

הוא טען ששילם 138 אלף דולר מתוך פחד לחייו.

הסחיטה השנייה הייתה למעשה תרגיל סמוי של האף בי איי.

המושבעים דחו את הסיפור והרשיעו אותו בכל האישומים.

לפי גרסת ההגנה של צ׳רלי אדלסון, השתלשלות הדברים הייתה כך:

המידע שהגיע לקייטי

צ׳רלי הודה שסיפר לקתרין מגבנואה, קייטי, על הסכסוך בין אחותו ונדי לבין דן מרקל. הוא גם סיפר לה שמשפחת אדלסון הציעה לדן מיליון דולר כדי שיסכים לעבור לדרום פלורידה, ושחלקו שלו בהצעה היה אמור להיות כשליש מיליון דולר.

בנוסף, הוא הודה שנהג לספר בדיחה שלפיה קניית טלוויזיה לוונדי הייתה זולה יותר משכירת רוצח שכיר. לטענתו, זאת הייתה רק בדיחה גרועה.

הרצח שלא הוזמן כביכול

לפי צ׳רלי, קייטי העבירה את המידע הזה לסיגפרדו גרסיה, בן זוגה לשעבר ואבי ילדיה. גרסיה ולואיס ריברה הסיקו שלמשפחת אדלסון יש מניע חזק להיפטר מדן ושיש לה כסף רב.

לטענתו, גרסיה וריברה החליטו בעצמם לרצוח את דן, בלי שצ׳רלי ביקש מהם לעשות זאת ובלי שהובטח להם תשלום מראש. מטרתם כביכול הייתה ליצור עובדה מוגמרת ואז לסחוט מצ׳רלי כסף, משום שהוא ומשפחתו ייראו מיד כחשודים ולכן יחששו לפנות למשטרה.

הדרישה לתשלום לאחר הרצח

צ׳רלי העיד שבליל הרצח קייטי הגיעה לביתו ואמרה לו שחבר שלה הרג את דן. לדבריו, היא אמרה שהרוצחים דורשים שליש מיליון דולר בתוך 48 שעות, אחרת יהרגו גם אותו.

צ׳רלי טען שקייטי הציגה גם את עצמה כקורבן. לדבריו, היא אמרה שגרסיה פעל בעקבות המידע שמסרה לו, שהיא לא צפתה את הרצח ושהיא רק מנסה למנוע ממנו להרוג גם את צ׳רלי. WFSU News

התשלום בתשלומים

לדברי צ׳רלי, לא היו לו מיד שליש מיליון דולר במזומן. הוא הוציא מהכספת שלו 138 אלף דולר, מסר אותם לקייטי למחרת בבוקר, והסכים לשלם לרוצחים עוד 3,000 דולר בחודש.

הוא גם טען שקייטי אמרה שאינה מקבלת דבר מכספי הסחיטה, ולכן הסכים לתת לה בנפרד כאלף דולר בחודש עבור ביטוח בריאות לילדיה. כך ניסה להסביר מדוע קייטי קיבלה כסף ממשפחת אדלסון והועסקה במרפאת השיניים אחרי הרצח. WFSU News

מדוע לא פנה למשטרה

צ׳רלי אמר שפחד שגרסיה, ריברה או אנשי כנופיית Latin Kings ירצחו אותו ואת בני משפחתו אם יפנה למשטרה. הוא גם טען שבאותו שלב האמין שקייטי אינה שותפה לרצח ולסחיטה, אלא מנסה להגן עליו. רק שנים מאוחר יותר, לדבריו, הבין שגם היא הייתה מעורבת.

הסחיטה השנייה

בשנת 2016 האף בי איי ביצע את תרגיל העוקץ הידוע בשם The Bump. סוכן סמוי ניגש לדונה אדלסון, הציג את עצמו כמי שמקושר לרוצחים ודרש כסף תמורת שתיקה.

צ׳רלי טען שבזמן אמת הוא ראה בכך ניסיון סחיטה נוסף, או ניסיון מחודש של אותם גורמים שסחטו אותו לאחר הרצח. לפי ההגנה, השיחות החשאיות והזהירות שלו עם דונה ועם קייטי לאחר התרגיל לא היו שיחות בין שותפים לרצח, אלא ניסיונות להבין מי סוחט את המשפחה והאם נשקפת לה סכנה. בעדותו הוא אמר שקיווה שמדובר בפעולת משטרה, משום שאז לפחות משפחתו לא הייתה באמת בסכנת חיים. Dan Markel Case Archive

לכן הביטוי ״סחיטה כפולה״ מתייחס לשתי פרשות שונות:

הסחיטה הראשונה, לפי טענתו, הייתה בידי גרסיה וריברה באמצעות קייטי לאחר שהם רצחו את דן על דעת עצמם.

הסחיטה השנייה הייתה דרישת הכסף במסגרת תרגיל האף בי איי, שצ׳רלי ודונה לא ידעו בתחילה שהוא מבצע משטרתי.

התביעה טענה שהגרסה בלתי מתקבלת על הדעת. בין היתר, היא שאלה מדוע רוצחים היו צריכים לבצע רצח מסוכן כדי לסחוט אדם שהיה אפשר לאיים עליו גם בלי לרצוח, מדוע קייטי נשארה ללון בביתו לאחר שסיפרה לו על הרצח, מדוע המשיך לנהל עמה קשר חם ולשלם לה, ומדוע לא סיפר את הסיפור למשטרה במשך כמעט עשר שנים. חבר המושבעים דחה את גרסתו והרשיע אותו ברצח מדרגה ראשונה, בקשירת קשר ובשידול לרצח. apnews.com

ההקלטה לא הייתה שיחת טלפון, אלא שיחה פנים אל פנים.


היא התקיימה במסעדת הסושי Matsuri במיאמי.


סוכן סמוי ישב ליד הרווי והקליט באמצעות מכשיר מוסתר בתיק.


בשנת 2022 מומחה לזיהוי קולי הצליח להפחית חלק ניכר מרעשי המסעדה.


גם לאחר העיבוד נותרו משפטים לא ברורים, ולכן לא כל השיחה פוענחה בוודאות.


תיקון קטן: המסעדה הייתה Matsuri, מסעדת סושי במיאמי, ולא מסעדת גולאש. השיחה התקיימה ב־21 באפריל 2016 בין צ׳רלי אדלסון לאביו הרווי. היא נערכה יום לאחר הפגישה המפורסמת של צ׳רלי וקייטי מגבנואה במסעדת Dolce Vita.


1. כיצד ידעה המשטרה על הפגישה


המשטרה והאף בי איי האזינו באותה תקופה לשיחות טלפון באישור בית המשפט. המעקב החל סביב תרגיל העוקץ שבו סוכן סמוי ניגש לדונה אדלסון ורמז שהוא קשור לרוצחים ודורש 5,000 דולר.


בעקבות התרגיל נוצר רצף של שיחות:


דונה התקשרה לצ׳רלי.


צ׳רלי התקשר לקייטי.


צ׳רלי וקייטי נפגשו במסעדת Dolce Vita.


למחרת דונה וצ׳רלי תיאמו שהרווי ייפגש עם צ׳רלי לארוחת ערב.


מכיוון שהמשטרה שמעה את תיאום הפגישה, היא ידעה לאן לשלוח את צוות המעקב.


2. כיצד בוצעה ההקלטה


בריאן קנדל, שוטר ששירת בכוח משימה של האף בי איי, נכנס למסעדה עם תיק גדול שבתוכו הוסתרו מצלמה ומכשיר הקלטה.


צ׳רלי והרווי ישבו ליד דלפק הסושי. במקרה היה כיסא פנוי ליד הרווי, ולכן קנדל התיישב עליו והניח את התיק על הדלפק, בינו לבין הרווי. כלומר, המיקרופון היה קרוב למדי לשיחה.


אף על פי כן, המסעדה הייתה רועשת עד כדי כך שקנדל עצמו העיד שלא הצליח לשמוע את השיחה בזמן אמת. הוא אף חשב שהתנהגותו עוררה את חשדם של השניים. :chatgpt-content-reference{index="0"}


3. מה נשמע בהקלטה


אחד הקטעים הברורים יחסית תומלל בערך כך:


צ׳רלי: ״איפה ההוכחה שלך?״


הרווי: ״כן.״


צ׳רלי: ״אין שום הוכחה. אתה יכול להגיד את זה כל היום.״


בקטע נוסף הרווי נשמע שואל את צ׳רלי אם ״היא סיפרה לך איך זה קרה״. צ׳רלי משיב בחיוב, ממשיך במשפט שחלקו אינו נשמע, ואומר לכאורה: ״זה היה מושלם״.


התביעה טענה שהשניים דיברו על רצח דן, על האופן שבו בוצע ועל כך שלמשטרה אין ראיות מספיקות נגדם. מבחינת התביעה, השאלה ״היא סיפרה לך איך זה קרה?״ הייתה משמעותית במיוחד, משום שהיא עשויה להעיד שקייטי סיפרה לצ׳רלי פרטים על ביצוע הרצח ושצ׳רלי העביר אותם לאביו. :chatgpt-content-reference{index="1"}


צ׳רלי טען מנגד שהשיחה עסקה בניסיון הסחיטה ובשאלה אם האדם שפנה לדונה מחזיק בראיות ממשיות. לגרסתו, הוא ניסה להרגיע את אביו ולא הודה במעורבות ברצח.


4. כיצד שופרה ההקלטה


הקלטות המסעדה נמסרו בתחילת 2022 למהנדס ולמומחה לאודיו משפטי בשם ג׳יימס קית׳ מקלווין.


הוא תיאר את השיטה באמצעות השוואה לתמונה מטושטשת. התוכנה ניתחה את הצליל וניסתה להתמקד בקולות שהגיעו מאזור מסוים, ובמקביל לדכא רעשי רקע כגון קולות סועדים, כלי מטבח, מכשירים ורעשים אחרים במסעדה.


כאשר מכשיר ההקלטה שינה מיקום, גם המאפיינים האקוסטיים השתנו. לכן המומחה חילק את ההקלטה למקטעים וטיפל בכל מקטע בהתאם למיקום המכשיר באותו זמן.


הוא הדגיש שהתוכנה לא המציאה מילים ולא השלימה משפטים. לדבריו, לאחר שנקבעו ההגדרות, התהליך רץ על כל המקטע ולא אפשר לבחור, למחוק או להוסיף מילים. אורך הקובץ המעובד נשאר זהה לאורך ההקלטה המקורית, עד לרמת המיקרו־שניות. אותו תהליך יושם על הקלטת Matsuri ועל הקלטת Dolce Vita. :chatgpt-content-reference{index="2"}


5. האם כל השיחה באמת פוענחה


לא. חשוב להבחין בין שיפור השמע לבין פענוח ודאי.


חלק מהמילים נעשו מובנות יותר בעקבות דיכוי הרעשים. אחר כך החוקרים והפרקליטים יכלו להאזין שוב ושוב, להשוות בין הקולות ולבחון את הדברים בתוך רצף שיחות הטלפון והפגישות שנקלטו באותם ימים.


אבל לחישות מסוימות נשארו בלתי ניתנות לשחזור. לעיתים נשמע רק צד אחד של השיחה. גם שיחה שנערכה מחוץ למסעדה, בחניון, לא הוקלטה. המומחה עצמו הודה שאינו יכול לדעת מה נאמר באותם חלקים. :chatgpt-content-reference{index="3"}


לכן בתמלילי בית המשפט מופיעות שוב ושוב המילים ״לא נשמע״, וכן אזהרה שהתמליל אינו רישום מילולי ודאי ושבמקרה של ספק ההקלטה עצמה היא הראיה.


6. ההבדל מהקלטת Dolce Vita


ההקלטה שכונתה בדרך כלל ״שוברת התיק״ או הראיה שהובילה ישירות למעצר צ׳רלי הייתה בעיקר השיחה שלו עם קייטי במסעדת Dolce Vita, ולא השיחה עם הרווי ב־Matsuri.


השיחה עם קייטי הייתה ארוכה ומפורטת יותר. השיחה עם הרווי הייתה ראיה תומכת, שהראתה לכאורה כי צ׳רלי שיתף גם את אביו בדיון על הראיות, על מה שקייטי סיפרה ועל תגובת המשפחה לתרגיל העוקץ. שתי ההקלטות שופרו במסגרת אותו מאמץ טכנולוגי בשנת 2022, כשש שנים לאחר שהוקלטו. :chatgpt-content-reference{index="4"}

הקלטת Dolce Vita נוצרה כחלק מתרגיל עוקץ של האף בי איי.


התרגיל גרם לדונה להתקשר לצ׳רלי ולצ׳רלי לפנות מיד לקייטי.


למחרת, ב־20 באפריל 2016, צ׳רלי וקייטי נפגשו במסעדה במיאמי.


ההקלטה אינה כוללת הודאה מפורשת, אך היא כוללת התבטאויות מחשידות מאוד.


שיפור השמע בשנת 2022 היה ההתפתחות שאפשרה לבסס את מעצרו של צ׳רלי.


הסיפור המלא


1. מצב החקירה באביב 2016


כמעט שנתיים לאחר רצח דן מרקל, החוקרים כבר חשדו במסלול הבא:


צ׳רלי אדלסון קשור לקתרין מגבנואה, קייטי.


קייטי קשורה לסיגפרדו גרסיה, אבי ילדיה.


גרסיה קשור ללואיס ריברה.


גרסיה וריברה קשורים לטויוטה פריוס שנצפתה עוקבת אחרי דן ונמלטת מזירת הרצח.


אבל עדיין היה חסר לחוקרים חיבור ישיר וברור בין בני משפחת אדלסון לבין הרוצחים. לכן הוחלט לבצע תרגיל מבוקר שיגרום לחשודים לדבר ביניהם בזמן שהטלפונים נמצאים תחת האזנה.


2. תרגיל העוקץ לדונה


ב־19 באפריל 2016 ניגש סוכן סמוי לדונה אדלסון סמוך לבניין מגוריה.


הוא מסר לה גזיר עיתון העוסק ברצח דן. על הנייר נכתבו מספר טלפון והסכום 5,000 דולר. הסוכן רמז שמישהו הקשור לרוצחים נמצא בכלא ושהמשפחה צריכה לעזור לו. הוא גם השתמש במילים שנועדו לרמוז כי ״החברה״ הייתה המתווכת.


המסר היה עמום בכוונה. החוקרים רצו לראות למי דונה תפנה, את מי היא תזהה כ״חברה״ ומה יעשו בני המשפחה בתגובה.


3. תגובתה של דונה


דונה התקשרה כמעט מיד לצ׳רלי. בתחילה היא סירבה להסביר בטלפון ואמרה שקיבלה ״ניירת״ הנוגעת לשניהם.


בהמשך היא אמרה שהאדם הזכיר חברה לשעבר. כאשר צ׳רלי שאל מה הוא רוצה, דונה אמרה שה״טלוויזיה״ היא כנראה בסביבות חמש. צ׳רלי הבין מיד ושאל אם ביקשו ממנה 5,000 דולר.


ההתייחסות לטלוויזיה הייתה חשובה לתביעה משום שצ׳רלי נהג להתבדח שקניית טלוויזיה לוונדי הייתה זולה יותר משכירת רוצח. ההגנה טענה שהמילה לא שימשה כקוד ושדונה פשוט ניסתה לדבר בעקיפין בטלפון. :chatgpt-content-reference{index="0"}


צ׳רלי גם הזהיר את דונה שלא לדבר על העניין בדירה או במקומות אחרים.


4. מדוע צ׳רלי התקשר דווקא לקייטי


אחרי השיחות עם דונה, צ׳רלי התקשר לקייטי מגבנואה.


לדברי התביעה, הסוכן לא מסר לדונה את שמה של קייטי וגם לא הזכיר את שמו של צ׳רלי. דונה אמרה רק שהוזכרה חברה לשעבר. לצ׳רלי היו חברות נוספות, ובכל זאת האישה היחידה שאליה פנה בנושא הייתה קייטי.


מבחינת התביעה, זאת הייתה תגובה טבעית של אדם היודע בדיוק מי הייתה החוליה שקישרה בינו לבין הרוצחים.


צ׳רלי הסביר במשפט שקייטי הייתה החברה היחידה שלה היו קשרים עם גרסיה ועם אנשי כנופיה. לפי סיפור הסחיטה שלו, היא הייתה גם האדם שהגן עליו מפני הסוחטים בשנת 2014, ולכן היה הגיוני לפנות אליה כשהופיע סוחט חדש.


5. הפגישה לפני הכניסה למסעדה


למחרת, 20 באפריל, קייטי נפגשה עם צ׳רלי ליד מקום עבודתה. השניים החנו את מכוניותיהם זו לצד זו ושוחחו בתוך המכונית לפני שנכנסו למסעדה.


החלק הזה חשוב מאוד משום שהשיחה במכונית לא הוקלטה באופן מובן. לפי העדויות, הם ישבו שם כעשר עד חמש עשרה דקות.


לכן ההקלטה מתוך המסעדה מתחילה למעשה באמצע הדיון. איש אינו יודע בוודאות מה קייטי סיפרה לצ׳רלי במכונית ומה היה ההקשר המדויק של המשפט הראשון שנקלט במסעדה.


6. מבצע ההקלטה בתוך Dolce Vita


Dolce Vita הייתה מסעדה קטנה ורועשת במרכז מסחרי באזור מיאמי. שני סוכנים סמויים נכנסו למסעדה בעקבות צ׳רלי וקייטי.


הסוכן לואיס ברונשטיין נשא מכשיר הקלטה ומצלמה בתוך תיק שנראה כתיק מחשב. סוכן נוסף נכנס עם מכשיר הקלטה נוסף. כך נוצרו שתי הקלטות:


באחת התקבל וידאו טוב יותר אבל שמע גרוע מאוד.


בשנייה התקבל שמע טוב יותר, אך התמונה צולמה דרך פתחים קטנים בתיק ולכן הייתה גרועה.


ברונשטיין התיישב קרוב ככל האפשר בלי לעורר חשד. הוא שהה במסעדה כשעה. השיחה השימושית שנקלטה נמשכה כ־41 דקות.


המסעדה הייתה מלאה בקולות של סועדים, ילדים, מכונות קפה, מערבלים, הזמנות, כלי מטבח ומערכת מיזוג. הסוכן עצמו כמעט לא הצליח להבין את הדברים בזמן אמת. רק כאשר מערכת המיזוג השתתקה לזמן קצר הוא הצליח לשמוע חלק ממשפט של צ׳רלי. :chatgpt-content-reference{index="1"}


7. נושא השיחה


כל השיחה נסבה סביב השאלה מי האדם שפנה לדונה ומה צריך לעשות בקשר אליו.


צ׳רלי וקייטי שקלו שתי אפשרויות:


האפשרות הראשונה הייתה שמדובר בשוטר סמוי המנסה לגרום להם לדבר.


האפשרות השנייה הייתה שמדובר באדם הקשור לגרסיה, לריברה או לכנופיה, שיש לו מידע ממשי והוא מנסה לסחוט את משפחת אדלסון.


צ׳רלי הסביר שהאפשרות הראשונה טובה יחסית. אם מדובר במשטרה, משמעות הדבר לדעתו היא שלמשטרה אין מספיק ראיות והיא רק מנסה לגרום להם להפליל את עצמם.


האפשרות השנייה הפחידה אותו יותר, משום שסחיטה אמיתית עלולה להימשך לעולם.


8. המשפט על שדה התעופה


המשפט המפורסם ביותר בהקלטה היה:


״אם היו להם ראיות, כבר היינו נוסעים לשדה התעופה״.


התביעה פירשה זאת כך: אם צ׳רלי היה מבין שלמשטרה יש ראיות ממשיות נגדו ונגד קייטי, הם היו נמלטים.


צ׳רלי הסביר במשפטו שהתכוון להפך. לדבריו, הוא אמר שאם היה מעורב ברצח והיה חושב שהמשטרה מתקרבת אליו, היה בורח. העובדה שהוא נשאר במקומו הוכיחה, לגרסתו, שידע שלא עשה דבר.


אולם התביעה טענה שעצם העובדה שהאפשרות של בריחה לשדה התעופה עלתה בשיחה בין שני אנשים שלכאורה היו חפים מפשע היא מחשידה מאוד. :chatgpt-content-reference{index="2"}


9. ״הם מכירים רק חלק מהסיפור״


צ׳רלי אמר שהאדם שפנה לדונה כנראה מכיר רק חלק מהסיפור.


הוא הסביר שהאדם לא הזכיר את שמו, ולכן אולי אינו מכיר את כל שרשרת הקשרים. הוא גם דיבר על כך שהקשר של קייטי למשפחת אדלסון אינו ישירות דרך דונה, אלא דרכו.


התביעה ראתה בכך שיחה בין שני אנשים המנתחים כמה חלקים מתוכנית הרצח ידועים לסוחט או למשטרה.


ההגנה טענה ש״הסיפור״ היה סיפור הסחיטה הראשונה. לפי צ׳רלי, הוא ניסה לברר אם הסוחט החדש מכיר את מה שגרסיה וריברה עשו בשנת 2014 ואם נשקפת סכנה חדשה למשפחה.


10. השיחה על עבודתה של קייטי


צ׳רלי וקייטי דיברו גם על תלושי המשכורת שקיבלה ממרפאת השיניים של משפחת אדלסון.


צ׳רלי אמר שהקשר שלה למשפחה אינו אמו, אלא הוא עצמו, ושהיא החלה לקבל משכורת מהמשרד רק לאחר שכבר הכירה אותו.


התביעה ראתה בכך ניסיון לבנות מראש הסבר תמים לכספים שקייטי קיבלה ממשפחת אדלסון לאחר הרצח.


מבחינתה, צ׳רלי הבין שאם המשטרה תעקוב אחר הכסף, היא תגלה שקייטי הייתה רשומה כעובדת במרפאה אף שעובדות המרפאה כמעט לא ראו אותה עובדת שם.


ההגנה טענה שזאת הייתה שיחה רגילה על הדרך שבה קייטי הכירה את המשפחה ועל מקורם החוקי של התשלומים.


11. האנלוגיות על מכוניות שכורות


זה היה אחד החלקים המחשידים ביותר מבחינת התביעה.


צ׳רלי נתן לקייטי כמה דוגמאות משפטיות ארוכות העוסקות במכונית שכורה:


אם אדם שכר מכונית ומישהו אחר ביצע בה פשע, עצם השכרת המכונית אינה מוכיחה שהשוכר השתתף בפשע.


אם נמצא דנ״א של אדם במכונית, הדבר מוכיח רק שהוא היה בה בזמן כלשהו, ולא שהוא היה בה בשעת ביצוע הפשע.


אם קייטי הייתה שוכרת מכונית במיאמי, משאילה אותה למישהו, ואותו אדם היה נוסע לאורלנדו ושודד מסעדה, היה צריך להוכיח שהיא ידעה על התוכנית כדי להרשיע אותה.


התביעה הדגישה שבאותו זמן פורסמה לציבור תמונה של הפריוס, אך לא פורסם שהמכונית הייתה שכורה או מי שכר אותה. החוקרים כבר ידעו שריברה שכר את הפריוס ושגרסיה נסע בו.


לכן התביעה שאלה מדוע צ׳רלי, שלא היה אמור לדעת דבר על אופן ביצוע הרצח, בחר שוב ושוב בדוגמאות על מכוניות שכורות, דנ״א ומי נהג במכונית בזמן הפשע. :chatgpt-content-reference{index="3"}


צ׳רלי השיב שהוא רק נתן לקייטי הסבר משפטי כללי משום שהיא פחדה שהמשטרה תנסה לקשור אותה לפשע באמצעות מכונית או ראיות נסיבתיות.


12. מה יקרה אם קייטי תדבר


צ׳רלי אמר לקייטי שגם אם אין למשטרה ראיות, היא עלולה לגרום לו לאבד שנים מחייו אם תישבר בחקירה ותמסור גרסה נגדו.


הוא הזהיר אותה שהמשטרה עלולה לעצור תחילה את האנשים הקרובים ביותר למעשה, ואז לנסות להתקדם אל משפחת אדלסון.


מבחינת התביעה, אדם חף מפשע היה אומר לקייטי למסור למשטרה את כל האמת. במקום זאת, צ׳רלי הזהיר אותה מפני האפשרות שתדבר.


לפי הגנתו, הוא פחד שקייטי תמסור גרסה שקרית כדי להציל את עצמה, או שהמשטרה תפרש בצורה שגויה את העובדה שהוא שילם כסף בעקבות הסחיטה.


13. עצות כיצד לדבר עם הסוחט


צ׳רלי הדריך את קייטי כיצד להתנהל אם היא או גרסיה יתקשרו למספר שהסוכן מסר לדונה.


הוא הציע להשתמש רק במילים כלליות כגון ״עזרה״ ו״צדקה״, ולא לדבר במפורש על הרצח או על תשלום עבור שתיקה.


הוא העלה אפשרות להציע 5,000 דולר פעם אחת, להבהיר שאין עוד כסף ולנסות לסיים את העניין. מצד שני, הוא אמר שאם הסוחט מחזיק במידע אמיתי, הוא עלול לחזור ולדרוש כסף שוב ושוב.


התביעה טענה שזאת הייתה תוכנית לשלם כסף תמורת שתיקה בלי להשאיר תיעוד מפליל.


ההגנה טענה שצ׳רלי ניסה להבין כיצד להתגונן מפני סחיטה מבלי לומר דבר שעלול לשמש נגדו או לגרום לסוחטים לחשוב שקייטי מסגירה אותם.


14. הפחד שהסוחט יפנה למשטרה


צ׳רלי דיבר על האפשרות שאם לא ישלמו, הסוחט יפנה למשטרה וימסור מידע.


הוא גם העלה תרחיש שבו יוצע פרס גדול לפתרון הרצח והסוחט ינסה לקבל את הכסף באמצעות המידע שברשותו.


לפי התביעה, אדם שאינו מעורב ברצח אמור היה לרצות שהסוחט יפנה למשטרה ויספר כל מה שהוא יודע.


לפי צ׳רלי, הבעיה הייתה שסוחט או חבר כנופיה יכול למסור שקרים ולהפליל אנשים חפים מפשע כדי לקבל כסף או להגן על עצמו.


15. האיום והאקדח


צ׳רלי אמר שאם האנשים האלה יאיימו עליו או יגיעו לביתו, הוא יגן על עצמו. הוא תיאר מצב שבו יירה באיש כנופיה שיימצא בחניה שלו וטען שהמשטרה לא תחמיר במיוחד עם רופא שירה באדם חמוש שהגיע לביתו.


הוא גם אמר שיחזור לשאת אקדח.


מבחינת ההגנה, זה היה אחד החלקים שתמכו בגרסת הפחד מסחיטה אמיתית. מבחינת התביעה, האיום באלימות והעיסוק בסילוק האדם שבידיו מידע היו ביטוי נוסף לתודעת אשמה. :chatgpt-content-reference{index="4"}


16. מה לא נאמר בהקלטה


חשוב לדייק: אין בהקלטה משפט כגון ״אני הזמנתי את הרצח״ או ״שילמנו לגרסיה״.


צ׳רלי וקייטי אינם אומרים בצורה ברורה את שמותיהם של דן מרקל, סיגפרדו גרסיה ולואיס ריברה בזמן החלקים המרכזיים.


השיחה משתמשת במילים עקיפות כגון ״הסיפור״, ״הם״, ״החבר׳ה האלה״, ״הפשע״, ״עזרה״ ו״צדקה״.


צ׳רלי כן מדבר על ״פשע נורא״ הכרוך באקדח ונותן דוגמאות המתאימות לפרטים ממשיים של הרצח.


לכן חשיבות ההקלטה אינה בהודאה ישירה, אלא בתוכן, בהקשר, במהירות שבה צ׳רלי פנה לקייטי ובמידע המשתמע מדבריו.


17. למה ההקלטה הייתה כה גרועה


מכשירי ההקלטה לא היו על גופם של צ׳רלי או קייטי, אלא בתיקים ליד שולחן אחר.


קייטי דיברה בשקט ולעיתים פנתה לכיוון הנגדי מהמיקרופון. צ׳רלי דיבר בקול חזק בהרבה, ולכן רוב המשפטים שניתן להבין הם שלו.


המכשירים גם הוזזו במהלך ההקלטה. בכל שינוי מקום השתנה היחס בין קולותיהם לבין רעשי הרקע.


כתוצאה מכך נשמע לעיתים רק צד אחד של השיחה. בתמליל ששימש במשפט היו כמאה מקומות שבהם דבריה של קייטי סומנו כבלתי מובנים. נוסף על כך, כאמור, השיחה המוקדמת במכונית לא נקלטה באופן שימושי. :chatgpt-content-reference{index="5"}


18. שיפור ההקלטה בשנת 2022


האף בי איי ניסה לשפר את השמע כבר בשנת 2016. היה אפשר לשמוע חלק מהמילים באמצעות ציוד טוב, האזנה חוזרת ולולאות קצרות, אך התוצאה לא הייתה מתאימה להצגה ברורה בפני חבר מושבעים.


בתחילת 2022 הועברו שתי ההקלטות למהנדס האודיו המשפטי ג׳יימס קית׳ מקלווין.


הוא תיאר את התהליך כאילו מדובר בתמונה שאינה ממוקדת. המערכת ניסתה להתמקד בקולות שהגיעו מהאזור שבו ישבו צ׳רלי וקייטי ולדכא את כל מה שהגיע מאזורים אחרים.


בגלל תזוזת המכשירים, ההקלטה חולקה לכמה מקטעים. לכל מקטע נקבע מיקוד שונה בהתאם למקום שבו נמצא המיקרופון באותו שלב.


מקלווין העיד שהתוכנה לא יצרה משפטים חדשים, לא הוסיפה מילים ולא מחקה מילים. הקובץ המעובד היה זהה באורכו למקור עד לרמת המיקרו־שניות. לדבריו, לאחר העיבוד היה אפשר לשמוע מילים נוספות ולהבין קטעים בלי להאזין להם שוב ושוב. :chatgpt-content-reference{index="6"}


19. כיצד הוכן התמליל


לאחר שיפור השמע, אנשי התביעה האזינו להקלטה והכינו תמליל מסונכרן עם הווידאו.


ההגנה התנגדה לחלקים מהתמליל, בין היתר משום שהקלטה עמומה עלולה לגרום למאזין ״לשמוע״ את המילים המופיעות על המסך גם כאשר הצליל אינו ברור.


השופט קבע שהתמליל אינו הראיה. ההקלטה עצמה היא הראיה. חבר המושבעים הונחה שאם קיים הבדל בין מה שהוא שומע לבין הכתוב בתמליל, עליו להסתמך על ההקלטה. השופט גם חייב להשאיר על המסך סימונים של קטעים בלתי מובנים ולא להסתיר את מגבלות השמע. :chatgpt-content-reference{index="7"}


20. כיצד ההקלטה הובילה למעצר


משפטה החוזר של קייטי מגבנואה נדחה כדי לאפשר את השלמת עבודתו של מומחה האודיו.


לאחר קבלת הגרסה המשופרת, התביעה טענה שבפעם הראשונה אפשר לשמוע בבירור התבטאויות רבות של צ׳רלי. ההקלטה המשופרת שולבה עם הראיות שכבר היו בידי החוקרים:


שיחות הטלפון לאחר תרגיל העוקץ.


תשלומי המזומן ותלושי השכר לקייטי.


הכסף המהודק בסיכות שנמצא בידי גרסיה.


עדותו של ריברה.


הקשר בין קייטי לגרסיה ובין קייטי לצ׳רלי.


מסלולי המכוניות והטלפונים.


התגובה של דונה ושל צ׳רלי לדרישת 5,000 הדולרים.


חבר מושבעים גדול הגיש כתב אישום, וצ׳רלי נעצר ב־21 באפריל 2022, כמעט שש שנים בדיוק לאחר הקלטת השיחה. התובעת ג׳ורג׳יה קאפלמן אמרה שהראיה לא הייתה חדשה, אלא ראיה ישנה שהבהרת השמע אפשרה להבין לראשונה. :chatgpt-content-reference{index="8"}


21. מעמדה במשפטו של צ׳רלי


במשפט בשנת 2023 התביעה הציגה את ההקלטה כאחת הראיות החשובות ביותר לתודעת האשמה של צ׳רלי.


היא לא עמדה לבדה. לא הייתה בה הודאה ישירה והיא לא הוכיחה בעצמה מי הזמין את הרצח. כוחה נבע מההתאמה לראיות האחרות ומהעובדה שצ׳רלי דיבר על:


מה המשטרה יודעת ומה אינה יודעת.


בריחה אפשרית לשדה התעופה.


מכונית שכורה ששימשה לביצוע פשע.


דנ״א במכונית.


הקשר של קייטי למשפחתו.


תשלום שיתואר כעזרה או צדקה.


הסכנה שקייטי תדבר עם המשטרה.


צ׳רלי העיד במשך שעות והציע הסבר חלופי כמעט לכל משפט. לטענתו, ההקלטה תיעדה אדם חף מפשע המנסה להתמודד עם סחיטה שנייה ומפחד שאנשי כנופיה ירצחו אותו ואת משפחתו.


חבר המושבעים דחה את ההסבר והרשיע אותו בכל שלושת האישומים.


המסקנה המדויקת היא שהקלטת Dolce Vita אינה ״הודאה מוקלטת״ ברצח. היא ראיה נסיבתית חזקה מאוד, משום שהשיחה נשמעת לתביעה ולמושבעים כמו שיחה בין שני אנשים המכירים את המבנה הפנימי של הקשר לרוצחים ומנסים לברר כמה מן הסיפור כבר נחשף. מנגד, בגלל החלקים החסרים והדיבור העקיף, היא קיבלה את מלוא עוצמתה רק כאשר חוברה לשאר הראיות בתיק.

זה היה אירוע כמעט אבסורדי, אבל מבחינה ראייתית הוא היה חמור מאוד.  

השיחה נערכה ב 7 בנובמבר 2023, יום לאחר הרשעתו של צ׳רלי.  

צ׳רלי נותק, ודונה הניחה את הטלפון בלי לסיים את החיבור בצדה.  

קו בית המעצר נותר פתוח והמשיך להקליט את דונה, הרווי ואנשים נוספים בחדר.  

ההקלטה חשפה ייאוש, דיבורים על התאבדות ובירורים על מדינות ללא הסגרה.


1. תחילת השיחה


ב 6 בנובמבר 2023 הורשע צ׳רלי אדלסון ברצח דן מרקל, בקשירת קשר ובשידול לרצח. למחרת הוא שוחח עם אמו באמצעות מערכת הטלפונים של בית המעצר במחוז ליאון.


דונה הייתה נסערת מאוד. היא אמרה לצ׳רלי שאינה מגדירה את עצמה כאובדנית, אך היא רוצה להירדם ולא לראות עוד את בנה במצבו. כשצ׳רלי שאל מה יעשו, היא השיבה שהם יכולים לעשות זאת יחד ולהשאיר מכתב שיסביר מתי לבוא ולמצוא אותם. :chatgpt-content-reference{index="0"}


2. הדיבורים על וייטנאם


באותה שיחה דונה סיפרה לצ׳רלי שהם בודקים שוב ושוב את שאלת ההסגרה מווייטנאם. היא הזכירה גם את קוריאה וסין ואמרה שהם מחפשים מקומות שאין מהם הסגרה לארצות הברית. זאת הייתה אמירה מפלילה במיוחד משום שלא מדובר היה רק בפנטזיה כללית על נסיעה, אלא בבדיקה ממוקדת של הסגרה. :chatgpt-content-reference{index="1"}


חשוב לדייק בנקודה הזאת: הקטע המפורש על וייטנאם ועל מדינות ללא הסגרה נאמר לצ׳רלי עצמו. לא כל הדברים נאמרו להרווי לאחר הניתוק. בדיווחים על הפרשה מחברים לעיתים את השיחה עם צ׳רלי ואת הקטע הפתוח שבא אחריה לאירוע אחד.


3. הטעות הטכנית


בשלב מסוים צ׳רלי נותק לפתע. דונה חשבה שהשיחה הסתיימה. במקום לנתק את החיבור בצדה, היא כנראה פשוט הניחה את הטלפון.


מבחינת מערכת ההקלטה של בית המעצר, הקו עדיין היה פתוח. לכן ההקלטה המשיכה לקלוט את הנעשה בחדרה של דונה, אף שהיא כבר לא חשבה שהיא מדברת עם צ׳רלי. אין בסיס לתיאור של סוכן אף בי איי שישב והאזין לה בזמן אמת. מדובר בקו של בית המעצר שהוקלט, ובהקלטה שחוקרים בחנו לאחר מכן. :chatgpt-content-reference{index="2"}


4. מה נשמע לאחר הניתוק


דונה נשמעה מדברת עם כמה אנשים שהיו סביבה, ובהם בעלה הרווי אדלסון. היא אמרה שהיא רק רוצה לישון, שהיא כבר זקנה ושכבר חיה את חייה. היא הזכירה שהיא והרווי כבר רכשו חלקת קבר.


היא גם הקריאה בקול הודעות שקיבלה מוונדי. בהודעות, כפי שדונה הקריאה אותן, ונדי התנגדה לכך שהכעס על הרשעת צ׳רלי יופנה כלפיה, עמדה על כך שלא הייתה מעורבת במותו של דן וביקשה מדונה שלא לשלוח לה עוד הודעות על התיק.


דונה התלוננה שאחד מבניה אינו מדבר איתה, שעתידו של צ׳רלי נהרס ושוונדי מתרחקת ממנה. היא אמרה להרווי שהיא מרגישה שהמשפחה כולה מקוללת. :chatgpt-content-reference{index="3"}


5. כיצד זה הוביל למעצר


השילוב היה הרסני מבחינתה:


1. דיבור מפורש על חיפוש מדינות ללא הסגרה.


2. אזכור ממוקד של וייטנאם.


3. התמוטטות רגשית מיד לאחר הרשעת צ׳רלי.


4. צעדים מעשיים להשגת אשרות וכרטיסים.


5. טיסה חד כיוונית שנקבעה לשבוע שלאחר ההרשעה.


ב 13 בנובמבר הגיעו דונה והרווי לנמל התעופה הבינלאומי של מיאמי כדי לטוס דרך דובאי לווייטנאם. האף בי איי למד על הטיסה שעות אחדות לפני ההמראה. דונה נעצרה על גשר העלייה למטוס, ממש לאחר שעברה את בדיקת השער. כאשר הסוכן פטריק סנפורד ניסה לקחת את הטלפון שלה, היא משכה אותו ממנו ואמרה לא. :chatgpt-content-reference{index="4"}


6. טענת ההגנה


ההגנה טענה שלא הייתה זו בריחה. לפי ידיד המשפחה ריצ׳רד שגרין, דונה הייתה הרוסה ורצתה לנסוע כדי לנקות את ראשה. הוא עזר לבני הזוג בהשגת אשרות ובהזמנת הכרטיסים, ואף טען שהוא שהציע לקנות כרטיסים לכיוון אחד מפני שלא ידעו מתי בדיוק יחזרו. לדבריו, הם תכננו לחזור בינואר לבר המצווה של נכדם. :chatgpt-content-reference{index="5"}


מבחינת התביעה, לעומת זאת, העיתוי, הבירור על הסגרה והכרטיסים לווייטנאם היו ראיה לתודעת אשמה ולניסיון הימלטות. השיחה לבדה לא הוכיחה שדונה השתתפה ברצח בשנת 2014, אבל היא סיפקה הקשר רב עוצמה למעשיה לאחר הרשעת צ׳רלי.


הצד הכמעט קומי הוא שהכול נחשף בשל טעות בסיסית ביותר: אחרי שנים של שיחות מוצפנות וזהירות מפני האזנות, דונה פשוט לא ניתקה את הטלפון. הצד הלא קומי הוא שהקו הפתוח קלט משפחה מתפרקת, דיבורים על מוות ותכנון נסיעה למדינה ללא הסכם הסגרה.

בסיפור הזה התערבבו למעשה שתי עצורות, דרינה ברנהרדט ופטרישיה בירד.  

אף אחת מהן לא הייתה כלואה עם ונדי, שמעולם לא נעצרה, אלא עם קתרין מגבנואה.  

לפי עדותן, דונה ניסתה לקנות מהן עדות שקר שתתמוך בסיפור הסחיטה של צ׳רלי.  

השוחד הנטען הוצע לעצורות כדי שישקרו על קתרין, ולא לקתרין עצמה.  

האמירה על רצח התייחסה לבנה רוברט עצמו, ולא לבנו של רוברט.


1. שתי העצורות


הדמות המרכזית שהוצגה בסדרה היא דרינה ברנהרדט. היא ודונה שהו באותו אגף בכלא מחוז ליאון במשך כארבעה חודשים. הן התקרבו מאוד, דונה כינתה אותה בת הכלא שלי וגם סאנשיין, נתנה לה ציורים, פתקים, מזון מהקנטינה וזמן לשיחות טלפון. דרינה סיפרה שדונה נהגה לדבר איתה על התיק כמעט מדי יום. :chatgpt-content-reference{index="0"}


העצורה השנייה הייתה פטרישיה בירד. היא שהתה עם דונה במשך כשישה או שבעה חודשים. בירד סיפרה שבעבר שהתה עם קתרין מגבנואה במשך שנה או שנתיים.


לכן נוצר בלבול מסוים בין השתיים. שתיהן הכירו את קתרין מהכלא, שתיהן התקרבו לדונה ושתיהן טענו שדונה ניסתה לגרום להן למסור עדות שקר על קתרין. :chatgpt-content-reference{index="1"}


2. ההזדמנות שדונה זיהתה


ברגע שנודע לדונה שדרינה ופטרישיה הכירו את קתרין, נוצרה מבחינתה הזדמנות חשובה.


ההגנה של צ׳רלי טענה שקתרין וסיגפרדו גרסיה לא נשכרו לרצוח את דן. לפי גרסת צ׳רלי, הם ביצעו את הרצח על דעת עצמם ולאחר מכן קתרין הודיעה לו שהרוצחים דורשים כסף ויהרגו אותו אם לא ישלם.


הבעיה הייתה שלא נמצא אדם בלתי תלוי שיאשר שקתרין סיפרה בזמן אמת סיפור כזה. דונה הייתה זקוקה לעדה שתוכל לומר: הייתי בכלא עם קתרין, והיא הודתה בפניי שהרצח היה יוזמה שלה ושל אנשיה ושלאחר מכן היא סחטה את צ׳רלי.


3. התסריט שדונה כתבה לכאורה


דרינה העידה שדונה כתבה במחברת שלה תסריט מפורט של שאלות ותשובות. דרינה הייתה אמורה ללמוד אותו, להעתיקו בכתב ידה שלה, להחזיר את המקור לדונה ולמסור את הסיפור בבית המשפט כאילו שמעה אותו מקתרין.


לפי התסריט, דרינה הייתה צריכה להעיד שקתרין סיפרה לה את הדברים הבאים:


1. קתרין סיפרה לסיגפרדו ולאנשיו על הסכסוך המשפחתי ועל הכסף שיש לצ׳רלי.


2. החברים שלה נסעו לטלהאסי ורצחו את דן בלי שצ׳רלי הזמין את הרצח.


3. קתרין ידעה שצ׳רלי היה מוכן להשתתף בשליש מהצעת מיליון הדולר שנועדה לשכנע את דן להסכים למעבר הילדים למיאמי.


4. לאחר הרצח קתרין דרשה מצ׳רלי את אותו סכום בערך, תוך יצירת הרושם שהרוצחים יהרגו אותו אם לא ישלם.


5. קתרין גרמה לצ׳רלי לחשוב שהיא מגינה עליו מפני הרוצחים, אף שלמעשה היא השתמשה בהם כדי לסחוט אותו.


6. קתרין כביכול לעגה לכך שצ׳רלי פחד ממנה ושהיה קל להוציא ממנו כסף.


כאשר התובעת הקריאה לדרינה כל חלק מהתסריט, דרינה אמרה שקתרין מעולם לא סיפרה לה דברים כאלה. היא אף אמרה שסגנון הלעג שנכתב בתסריט אינו דומה לדרך שבה קתרין דיברה. :chatgpt-content-reference{index="2"}


4. מה הובטח לדרינה


לפי דרינה, דונה לא הסתפקה בחברות ובמתנות קטנות. היא הבטיחה לה:


1. עשרת אלפים דולר שיועברו באמצעות הרווי באפליקציית זל.


2. פסנתר כנף.


3. מצלמות.


4. חבילות מזון ופריטים מהקנטינה.


5. שימוש בחשבון הטלפון של דונה.


6. גישה לרופא בשם עובד, שלפי ההבטחה יוכל לרשום לה כדורים לאחר שחרורה.


דרינה הייתה מכורה לאופיואידים בתהליך החלמה, ולכן לדבריה ההצעה להשיג עבורה כדורים הייתה פוגענית ומניפולטיבית במיוחד. היא הייתה אמורה ליצור קשר עם הרווי דרך אפליקציית סיגנל. רוב ההבטחות העתידיות לא התממשו. :chatgpt-content-reference{index="3"}


5. ההצעה המקבילה לפטרישיה בירד


פטרישיה סיפרה שדונה ביקשה ממנה למסור גרסה דומה, שלפיה קתרין ואנשים הקשורים אליה ביצעו את הרצח מפני שידעו שלמשפחת בן זוגה יש כסף.


בתמורה, לדבריה, דונה הציעה לה קרוואן, חלקת קרקע וטיפולי שיניים אצל הרווי, לרבות ציפויי שיניים. דונה גם קנתה לה מזון מהקנטינה.


בירד העידה שקתרין מעולם לא אמרה לה את הדברים שדונה ביקשה ממנה למסור. היא גם טענה שדונה הודתה בפניה שעשתה את מה שיוחס לה כדי לשמור על נכדיה, אבל שלא התכוונה שהעניין יגיע רחוק כל כך. ההגנה תקפה בחריפות את אמינות החלק הזה בעדותה והצביעה על גרסאות קודמות שבהן בירד לא סיפרה על הודאה כזאת. :chatgpt-content-reference{index="4"}


6. כיצד התוכנית נחשפה


דרינה פנתה לחוקרים בדצמבר 2024. לאחר שדונה כתבה את התסריט במחברתה, דרינה מסרה אותו לרשויות. החוקרים העתיקו אותו והחזירו לה את המקור, שאותו היא החזירה לדונה כפי שהתבקשה.


מצלמות הכלא תיעדו את דונה ודרינה יושבות ליד שולחן, כותבות ומעבירות ביניהן מחברות. לא היה קול בסרטון ולא ניתן היה לקרוא ממנו מה הן כתבו, אבל הוא תמך בטענתה של דרינה שהשתיים עבדו יחד על מסמך. מומחית לכתב יד העידה שדונה הייתה בעלת הסבירות הגבוהה ביותר להיות כותבת התסריט. :chatgpt-content-reference{index="5"}


7. האמירה על רוברט


דרינה העידה במשפט שדונה הייתה מודאגת מאוד מכך שבנה הבכור והמנוכר, רוברט אדלסון, יעיד נגדה. לדבריה, דונה העלתה את החשש הזה כמה פעמים. :chatgpt-content-reference{index="6"}


בסדרה התיעודית דרינה הרחיבה מעבר למה שנשאלה עליו בבית המשפט. היא סיפרה שדונה אמרה שהיא שונאת את רוברט ואת אשתו, ושהיא רוצה לדחוף נעל לגרונו של רוברט ולהרוג אותו.


לכן התיקון חשוב: דונה לא אמרה, לפי דרינה, שהיא רוצה לרצוח את בנו של רוברט. האמירה יוחסה לדונה ביחס לרוברט עצמו. כמו כן, הקטע החריף הזה הופיע בראיון של דרינה לסדרה, ולא בעדות המפורטת שהושמעה בפני חבר המושבעים. במשפט עצמו דרינה העידה רק שדונה הייתה מודאגת מאוד מעדותו של רוברט. :chatgpt-content-reference{index="7"}


8. שאלת האמינות


דרינה אינה עדה נטולת בעיות. היו לה 27 הרשעות קודמות, היא עמדה בפני שני תיקים נוספים וקיוותה שעזרתה לתביעה תביא לעונש קל יותר או לשיקום. היא אף הודתה שבתחילה פנתה לחוקרים מסיבות אנוכיות, ורק לאחר מכן, לדבריה, החליטה שהיא רוצה צדק למשפחת מרקל.


ההגנה הצביעה גם על כך שדרינה שוחררה בפברואר 2025, לאחר שהחלה לשתף פעולה, ושבסיום פגישתה הראשונה עם התביעה היא שאלה אם עשתה עבודה טובה. דרינה טענה שלא הובטח לה דבר ושהיא אינה יודעת אם השחרור היה קשור לשיתוף הפעולה. :chatgpt-content-reference{index="8"}


לכן צריך להפריד בין חלקי הסיפור. האמירות הפרטיות על רוברט נשענות בעיקר על דבריה של דרינה. לעומת זאת, הטענה בדבר ניסיון לייצר עדות שקר קיבלה חיזוק מוחשי יותר באמצעות התסריט הכתוב, סרטון המעקב, בדיקת כתב היד ועדותה המקבילה של פטרישיה בירד.

במבט לאחור, אפשר לראות בדרישת עונש המוות טעות טקטית חלקית של התביעה.  

קתרין הודתה במפורש שלא קיבלה את הצעת החסינות משום שגרסיה עמד בפני עונש מוות.  

עם זאת, לאחר שגרסיה קיבל מאסר עולם ולא נשקפה עוד סכנה שיוצא להורג, היא המשיכה להכחיש.  

לכן עונש המוות היה מכשול חשוב בפעם הראשונה, אך לא ההסבר היחיד להתנהגותה.  

אם מטרת התביעה הייתה להגיע במהירות לצ׳רלי ולדונה, הסדר מתון יותר עם גרסיה אולי היה יעיל יותר.


1. מה קתרין עצמה אמרה


במשפטה של דונה בשנת 2025 נשאלה קתרין מדוע דחתה את הצעת החסינות המקורית. תשובתה הייתה ברורה: במשפט הראשון היא נשפטה יחד עם סיגפרדו גרסיה, והוא עמד בפני עונש מוות, והיא פשוט לא הייתה מסוגלת למסור עדות שתסייע להוציא להורג את אבי ילדיה.


התובעת שאלה אותה אם הסיבה הייתה שהאמת הייתה מפלילה את אב ילדיה, וקתרין השיבה בחיוב. היא גם סיפרה שהכירה את גרסיה מגיל 18 ושהם ניהלו במשך שנים מערכת יחסים שנפסקה והתחדשה פעמים רבות. :chatgpt-content-reference{index="0"}


לכן החלק המרכזי בהשערה שלך אינו רק ניחוש. קתרין עצמה אישרה שעונש המוות היה הסיבה שבגללה לא קיבלה את ההצעה הראשונה.


2. ההצעה לקתרין הייתה נדיבה מאוד


לפי עדותה המאוחרת ולפי הדיווחים מהמשפט, התביעה הציעה לקתרין חסינות מלאה תמורת אמירת האמת ושיתוף פעולה נגד צ׳רלי, גרסיה והמעורבים האחרים.


כלומר, לא מדובר היה רק בעונש קל. אם הייתה מקבלת את ההצעה ומקיימת את תנאיה, היא הייתה יכולה להימנע מהרשעה ברצח וממאסר עולם. במהלך משפט צ׳רלי היא הסבירה שלא יכלה להסגיר את צ׳רלי בלי להסגיר גם את גרסיה. :chatgpt-content-reference{index="1"}


מבחינת טובתה האישית, ההחלטה לדחות חסינות מלאה הייתה הרסנית. בסופו של דבר היא הורשעה ונידונה למאסר עולם ללא אפשרות שחרור, בתוספת שני עונשים של שלושים שנה.


3. מדוע עונש המוות אולי פגע באסטרטגיה של התביעה


המדינה רצתה שקתרין תספר את מלוא האמת. אבל כדי לעשות זאת, היא הייתה צריכה למסור מידע שהיה מפליל לא רק את צ׳רלי אלא גם את גרסיה, שהיה אב שני ילדיה ואדם שאליו הייתה קשורה רגשית מאז גיל צעיר.


כאשר התביעה הציבה לפניה בחירה בין חסינות לעצמה לבין עדות שעלולה להביא להוצאתו להורג, היא הפכה את שיתוף הפעולה לקשה מאוד מבחינה רגשית.


אפשר לטעון שהתביעה הייתה משיגה יותר אילו הייתה מציעה הסדר כולל:


1. ביטול האפשרות לעונש מוות לגרסיה.


2. מאסר ממושך לגרסיה, אך אולי עם אפשרות תאורטית לשחרור בעתיד.


3. חסינות או עונש קצר לקתרין.


4. עדות מלאה של שניהם נגד צ׳רלי ודונה.


בתרחיש כזה קתרין הייתה יכולה לומר לעצמה שהיא מצילה את חייה שלה מבלי להביא להוצאת אבי ילדיה להורג. ייתכן שהתיק נגד משפחת אדלסון היה מתקדם כמה שנים מוקדם יותר.


4. אבל יש בעיה חשובה בטענה הזאת


לאחר המשפט הראשון קרה בדיוק הדבר שהיה אמור להסיר את המחסום הרגשי. חבר המושבעים הרשיע את גרסיה, אבל דחה את בקשת התביעה לעונש מוות לאחר 35 דקות בלבד של דיון. גרסיה קיבל מאסר עולם ללא אפשרות שחרור ועוד שלושים שנות מאסר. :chatgpt-content-reference{index="2"}


באותו משפט חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה בעניינה של קתרין, ולכן הוכרז משפט חוזר. היא ראתה שגרסיה כבר אינו נמצא בסכנת הוצאה להורג, ובכל זאת לא שינתה כיוון.


כאשר נשאלה בשנת 2025 מדוע דחתה את ההזדמנות השנייה, היא אמרה שכבר חיה בתוך השקר זמן רב כל כך, שהיה לה קשה מאוד לצאת ממנו, ולכן המשיכה להילחם. :chatgpt-content-reference{index="3"}


זה מוכיח שעונש המוות אינו יכול להיות ההסבר המלא.


5. מדוע היא המשיכה להכחיש גם לאחר הסרת עונש המוות


היו כנראה כמה גורמים נוספים:


1. המשפט הראשון הסתיים ללא הכרעה בעניינה. שני מושבעים לפחות לא היו מוכנים להרשיע אותה. הצלחה חלקית זאת ככל הנראה גרמה לה להאמין שתוכל להשיג זיכוי במשפט חוזר.


2. הודאה באמת הייתה מחייבת אותה להודות ששיקרה למשטרה, לעורכי דינה, לבית המשפט ולחבר המושבעים.


3. היה עליה להודות שהיא זו שחיברה בין צ׳רלי לבין גרסיה ושימשה חוליה מרכזית ברצח.


4. עדות אמת הייתה מפלילה גם את צ׳רלי, שעמו הייתה לה מערכת יחסים ושממנו קיבלה כסף והטבות.


5. ככל שאדם מתמיד בגרסה שקרית במשך שנים, קשה יותר מבחינה פסיכולוגית לחזור בו, במיוחד כאשר הוא כבר העיד עליה בשבועה.


6. היא האמינה כנראה שהתביעה לא תצליח להוכיח מעל לספק סביר מה היא ידעה ומה היה תפקידה המדויק.


חשוב גם לציין שקתרין הכחישה בעדותה המאוחרת שמישהו איים עליה או פגע בה כדי למנוע ממנה לדבר. לכן יש ראיה לכך שפחדה לגורלו של גרסיה, אבל אין בעדותה תמיכה לכך שגרסיה עצמו איים עליה כדי שתשתוק. :chatgpt-content-reference{index="4"}


6. האם היה צריך להציע לגרסיה אפשרות להשתחרר


כאן מדובר בוויתור הרבה יותר גדול. ביטול עונש המוות בלבד לא היה מאפשר לגרסיה להשתחרר. בפלורידה, הרשעה ברצח מדרגה ראשונה הובילה אז לעונש מוות או למאסר עולם ללא אפשרות שחרור.


כדי לתת לו סיכוי להשתחרר, התביעה הייתה צריכה להפחית את האישום, למשל לרצח מדרגה שנייה, ולהציע עונש קצוב כמו ההסדר שניתן ללואיס ריברה. ריברה הודה, שיתף פעולה והעיד נגד האחרים, ובתמורה קיבל עונש של 19 שנים.


אבל מבחינת התביעה היה קושי להצדיק עסקה דומה עם גרסיה. הוא נחשב ליורה המרכזי, והראיות נגדו היו חזקות. התביעה כבר החזיקה בעדותו של ריברה, ולכן לא הייתה זקוקה לשיתוף הפעולה של גרסיה באותה מידה.


7. המסקנה


אם בוחנים את מטרת התביעה הצרה, להרשיע את גרסיה ברצח, האסטרטגיה הצליחה. הוא הורשע ונשלח למאסר עולם.


אם בוחנים מטרה רחבה יותר, להפוך את קתרין לעדת מדינה ולהגיע מוקדם יותר לצ׳רלי ולדונה, הדרישה לעונש מוות הייתה כנראה טעות טקטית. היא חיזקה את נאמנותה לגרסיה ונתנה לה סיבה רגשית חזקה לדחות אפילו חסינות מלאה.


אבל העובדה שהיא המשיכה לשקר גם לאחר שעונש המוות ירד מהפרק מראה שהייתה כאן יותר מאהבה ודאגה לגרסיה. היו גם הגנה עצמית, תקווה לזיכוי, נאמנות לצ׳רלי וחוסר יכולת נפשית להודות שהגרסה שעליה נלחמה במשך שנים הייתה שקר.







בדיקת דנ"א מסוג SNP

  תקציר בחמש שורות בדיקת SNP היא שיטה לזיהוי אדם באמצעות הבדלים זעירים ברצף ה־DNA שלו.\ היא מאפשרת לבחון אלפי ואף מאות אלפי סמנים גנטיים במק...