טרו קריים אמריקני: כתבה בדיילי מייל היום על פודקאסט חדש של קרי ראוסון, בתו של BTK, הרוצח הסדרתי הסדיסט.( אזהרת קריאה. תתכוננו להלם מוחלט).
לינק לכתבה החדשה:
https://www.dailymail.co.uk/news/article-12437391/btk-killer-dennis-rader-kerri-rawson.html
BTK היה רוצח סדרתי אמריקני מהאכזריים והסדיסטים ביותר מהמטורפים ביותר שאפשר לעלות על הדעת. הוא פעל בעיר וויצ'יטה בין השנים 1974 ל 1991 ואז חדל, אם כי נתפס רק בשנת 2005.
וויצ'יטה היאעיר גדולה יחסית למיד ווסט, כ 350,000 תושבים, רוב התושבים גרים בבתי עץ פרטיים, הפשיעה בעיר מועטה. ואז הטרור הנוראי התחיל.
ראשיתו של הסיפור ב-1974. משפחת אורטרו גרה בעיר. ג’וזף אורטרו האב, בן 38, ג’ולי אורטרו (האמא), בת 34, צ’ארלי אורטרו,, בן 15 , דני אורטרו, בן 14, קארמן אורטרו, בת 13, ג’וזפין (“ג’וסי”) אורטרו, בת 11, ג’וזף אורטרו הבן (“ג’ואי”), בן 9.
משפחה רגילה ושמחה.
ג׳וזף אורטרו (האב), היה טכנאי בחיל האוויר האמריקאי (U.S. Air Force). אחרי שחרורו מהשירות הצבאי, הוא עבד בוויצ׳יטה כטכנאי במפעל של חברת CESSNA לייצור מטוסים. ג׳ולי אורטרו (האם), עבדה בעיקר כאם בית שדאגה לחמשת ילדיה, אם כי במקורות שונים מצוין שהיא עבדה גם בעבודות מזדמנות מהבית כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
ב 15 בינואר 1974 בשעה 2 בצהרים האב, האם ושני הילדים הקטנים חזרו הביתה, האב יצא מוקדם מהעבודה ואסף את הילדים מבית הספר. לא היה כל סימן למשהו חשוד. האב פתח את הדלת עם המפתח ונכנס לבית עם כולם. הדלת נסגרה. כעבור כחצי דקה הם הופתעו ונבהלו כשלפתע ראו פורץ בבית מגיח מאחד החדרים ומאיים עליהם באקדח. ברגע הראשון הם חשבו שהפתיעו במקרה בפורץ ואמרו לו שיקח מה שהוא רוצה והם לא מתנגדים וקיוו שבזה יסתיים העניין. את ההמשך הם לא יכלו לעלות על הדעת. בהתחלה הוא אכן הציג את עצמו כפורץ שצריך “כסף ורכב” כדי להרגיע אותם, אך בעצם תכנן מלכתחילה את הרצח הסדיסטי.
הוא קשר את בני המשפחה, אחד אחד, באמצעות חבלים ואז הניח שקית פלסטיק על ראשו של האבא הידק את השקית בצוואר עם חבל וצפה בו נחנק למות לעיני אשתו וילדיו. בשלב הזה האמא שפיה היה חסום עשתה פרצוף ותנועות עם היד של תחינה שיחוס על הילדים. אז BTK חנק אותה עד שמתה. כאן נכנס האלמנט המיני הסדיסטי במטורף. הוא ביצע בעצמו מעשה מיני וגמר את הנוזלים על הגופה. אז הוא העביר את ג׳ואי בן ה-9 לחדר נפרד, שם חנק אותו עם חבל והשאיר אותו תלוי. ג׳וספין בת ה-11 – נלקחה למרתף, שם קשר אותה וחנק אותה בחבל כשהיא תלויה מצינור.
כעבור שעה, הבן צ'ארלי בן ה 15 חזר הביתה וגילה את הזוועה. השכנים רצו למשמע זעקותיו והזעיקו את המשטרה. אף אחד בשלב הזה לא ידע האם זה איזה שהוא מטורף עם חשבון אישי עם מישהו מבני המשפחה שנקם בדרכו המטורפת או שזה רוצח סדרתי. אבל הפחד בעיר היה גדול.
כעבור כמה חודשים בא אדם למשטרה והתוודה שהוא ביצע את הרצח. המשטרה ידעה שיש פסיכים שמודים בדברים שהם לא עשו אבל לא יכלו לקבוע באופן ודאי האם זה הוא או לא. אבל זה היה אדם שעל רקע נפשי הודה ברצח של ארבעה אנשים שהוא בכלל לא ביצע. הרוצח האמיתי BTK קרא בעיתון על האדם שהודה ובתוך המוח החולה שלו, הוא נעלב וחש כעס שגזלו ממנו את "התהילה" בזה שמישהו מתחזה לו. ואז הוא ניגש לספריה הציבורית בעיר, שלף ספר, בתוך הספר הוא שם מכתב בו הוא מתאר את הרצח, כולל פרטים שרק הרוצח האמיתי יכול לדעת וכדי שלא יהיה ספק השאיר גם את רישיון הנהיגה של האבא. ואז הוא גם נתן לעצמו את השם BTK, ראשי תיבות באנגלית של קשור, התעלל, הרוג.והוא התקשר למשטרה והפנה אותם לספר בספריה.
עכשיו ההיסטריה בעיר גברה, כי היה ברור שאי שם בעיר, גר רוצח סדרתי מטורף, לא מישהו שרצח באופן חד פעמי כי היה לו חשבון עם מישהו מבני המשפחה, אלא אחד שיש לו יצר לרצוח באופן רנדומלי כי הוא נהנה מזה, והחשש הכבד היה שהוא ירצח שוב.
חשש שהוכיח את עצמו בצורה הטרגית ביותר. בשנית הבאות עד 1991, BTK רצח עוד 6 נשים. תמיד באותה שיטה. הוא היה פורץ לבית כשאין שם אף אחד בפנים, למעט הפעם הראשונה שהוא הופתע שנכנסו לבית ארבעה אנשים, ביתר המקרים הוא ידע שתיכנס לבית אישה לבדה, והתסריט חזר על עצמו, קשירה, התעללות פיזית ונפשית, חניקה בצורות שונות ומשונות, ומעשה מיני בגופה. וכמעט תמיד אחרי כמה חודשים הוא דאג שהמשטרה או אחד העיתונים המקומיים יקבלו בדרך כזו או אחרת מכתב ממנו שבו הוא מתגאה במה שהוא עשה ומצרף איזה שהוא מה שנקרא באנגלית טרופי, מזכרת שרוצחים לוקחים מהקורבנות, כדי שלא יהיה ספק שזה הוא. היה ברור שאחת המוטיבציות שלו, זה קבלת תשומת לב גם מהמשטרה וגם מהציבור שבפאניקה ממנו, הוא נהנה ממשחק החתול והעכבר עם המשטרה, הוא נהנה מהאימה שהוא זרע בקרב מאות אלפי אנשים, הוא נהנה מתשומת הלב שהוא מקבל.
קורבנותיו של BTK (בסדר כרונולוגי):
15 בינואר 1974
ג׳ולי אורטרו (בת 33) – נחנקה בחבל
ג׳וזף אורטרו (בן 38) – נחנק למוות בשקית פלסטיק
ג׳וזפין אורטרו (בת 11) – נתלתה בחבל
ג׳וזף אורטרו ג׳וניור (בן 9) – נחנק למוות בשקית פלסטיק
4 באפריל 1974
5. קתרין ברייט (בת 21) – נדקרה שלוש פעמים בבטן בסכין
17 במרץ 1977
6. שירלי ויאן (בת 24) – נחנקה בחבל
8 בדצמבר 1977
7. ננסי פוקס (בת 25) – נחנקה בחגורה
27 באפריל 1985
8. מרין הדג’ (בת 53) – נחנקה בידיים
16 בספטמבר 1986
9. ויקי וגרלי (בת 28) – נחנקה בגרב ניילון
19 בינואר 1991
10. דולורס אי. דייוויס (בת 62) – נחנקה בגרביון
כפי שאתם מסוגלים לעלות על הדעת הוא קם צוות חקירה מאוד גדול והושקעו מאמצים אדירים בניסיון לתפוס אותו. כמובן שה FBI גם היה מעורב. למרות שברור שהוא השאיר dna, ולמרות שהיה ברור שהוא בא לבתים האלה ופרץ אליהם וברח אחר כך, בגלל שלא היו ב-1974 ובשנות ה-80 מעבדות של dna ולא היו כמעט מצלמות אבטחה ברחובות, לא ניתן היה לתפוס אותו בדרך הזאת, שזו דרך שהרבה מאוד פושעים כולל רוצחים נתפסים בימינו בקלות.
במשך 31 שנה המשטרה לא הצליחה לתפוס אותו, אם כי מעשה הרצח פסקו ב-1991 והייתה תקווה שלפחות או שהוא מת בנסיבות טבעיות או בתאונה, או שהוא עזב את העיר, או שהוא לפחות החליט להפסיק לגמרי. למרות שכל עוד לא ידוע מי הוא ואיפה הוא החרדה הייתה תמיד. העיר חיה תחת פחד ואימה מתמידים.
באיזה שהוא שלב עידן ה DNA התחיל, והמשטרה הפיקה dna בגדים הישנים שהיו ראיות ונשמרו במחסן, אבל לא מצאו שום התאמה במאגר ה-dna של ה-fbi. גניאולוגיה עוד לא הייתה אז.
יום אחד בשנת 2005, מפקד המשטרה המקומי כינס מסיבת עיתונאים והודיע בהתרגשות, עצרנו את בי טי קיי. העיתונאים הגיבו בשמחה רבה וכל העיר נשמה לרווחה.
איך הוא נתפס?
בשנת 2005, יצר הפרסום שלו והיצר לקבל תשומת לב גבר עליו והוא החליט לשלוח עוד מכתב. זו הייתה טעות גדולה שלו שבזכותה הוא נתפס במיידי. הוא שם מכתב בתיבת דואר בקניון בעיר, והתקשר מיד למשטרה ואמר שהוא שם מכתב בתיבת הדואר בקניון. במכתב הוא שאל את המשטרה אם הוא ישתמש פלופי דיסק שהשימוש בו היה אז נפוץ כדי לשלוח להם מכתב, האם הם יוכלו דרך זה לזהות אותו. הוא לא היה חזק במחשבים. והוא ביקש מהמשטרה לענות לו דרך הודעה בעיתון המקומי. המשטרה כמובן ענתה לו שלא, אם הוא שולח פלופי דיסק למשטרה הם לא יוכלו לתפוס אותו. זה כמובן לא נכון.
כעבור יומיים הגיע לעיתון המקומי מעטפה ובתוכה פלופי דיסק והעיתון העביר את זה מיד למשטרה המקומית. בחרדת קודש זומן מיד טכנאי המחשבים של תחנת המשטרה והוא נתבקש מאוד בזהירות ומאוד לאט להכניס את הפלופידיסק, ללחוץ על העכבר בצד ימין ולבדוק את המתה דטה של הפלופידיסק ששם יש גם פרטי זיהוי. בזהירות רבה כדי חס וחלילה בטעות לא למחוק. כשהטכנאי עשה את זה הם ראו במטה דיסק, שם הכותב: דניס ריידר, הכנסייה הלותרנית של וויצ'יטה.
השוטרים מיד עשו חיפוש בגוגל ומצאו רק דניס ריידר אחד שהתאים, למרבה הזעזוע, נשיא הכנסייה הלותרנית בעיר, עובד כפקח עירוני, שעובר ברחובות ומוודא שכולם כיסחו את הדשא, שכל הכלבים הם עם מחסום ברחוב, שאין תוספות בנייה לא חוקיות וכדומה, וככה הוא גם אסף את המודיעין שלו, איפה נשים גרות לבד, ומתי הם יוצאות ומתי הן חוזרות. בתפקידו כנשיא הכנסיה הוא היה מחלק ערב חגים סלי מזון לעניים בעיר.
דניס ריידר נעצר באותו היום, בעת שנסע במכוניתו בדרכו חזרה הביתה מהעבודה. עבודת המשטרה מאותו רגע הייתה קלה, ברגע שהוא נלקח לתחנה והתחילה החקירה, ומיד הודה בכל וסיפר את כל הסיפור בצורה מפורטת, וניכר היה שהוא ממש גאה בעצמו, ונהנה לספר ומיתשומת הלב שהוא מקבל, הוא התנהג כמו אחד טיפס על האוורסט ומראיינים אותו לטלויזיה והוא מספר את הפרטים איך הוא בדיוק עשה את זה בגאווה, מרבה הטירוף והזוועה. הייתה לו גם החוצפה והטירוף לבוא בטענות לחוקר ולשאול אותו הבטחת לי שאתם לא יכולים לתפוס אותי אם אני אשלח לכם פלופי דיסק, למה שיקרת לי איך בגדת באמון שנתתי בך?
באותו הזמן לא היה במדינת קנזס עונש מוות ולכן במקום הוא קיבל עשרה מאסרי עולם. עכשיו בשנת 2025 הוא בדיוק 20 שנה בכלא, וגילה 79. גם בבית המשפט השופט איפשר לו להודות לפרטי פרטים והוא סיפר במשך 50 דקות לפרטי פרטים על כל רצח כשהוא גאה בעצמו ונהנה מתשומת הלב.
יש דימוי של רוצחים סדרתיים שמתמקדים בנשים, שהם גברים בודדים מרירים, שלא מצליחים לתקשר, שחיים בשולח חברה בודדים, בדרך כלל אין להם גם עולם חברתי, בדרך כלל הם גם לא עובדים או לא עובדים הרבה ועניים וכדומה. למרבה הזוועה, דניס ריידר היה אדם נשוי באושר, והיו לו שני ילדים, ולמעט "המנהג" כל תקופה לצאת מהבית ולרצוח, הוא חי חיים של אדם נורמטיבי רגיל ביותר, הוא עבד, הוא היה בעל טוב לאשתו, הוא היה אבא טוב לילדים, יש הרבה תמונות שלו לוקח אותם לדייג, רואה איתם טלוויזיה, משחק איתם משחקי ספורט בפארק העירוני, כשחקרו אנשים שהכירו אותו היו כאלה שאמרו שהוא היה קצת אדם נרגז וחם מזג ואחרים אמרו שהוא היה אדם אדיב ונחמד, והיו כאלה שאמרו שהוא היה קצת שתלטן, וקצת קטנוני בעבודה שלו בסמכויות הפיקוח שהיו לו על תושבי העיר, אבל כולם אמרו שזה דברים שקורים, אנשים לא מושלמים והוא בסך הכל נראה נורמלי ואף אחד לא העלה בדעתו שהוא מטורף ברמות כאלה, אף אחד לא חשד לרגע שהוא אחד שמסוגל לכזה דבר.
בשלב שהוא נתפס, הבת שלו כבר הייתה נשואה שנתיים, עזבה את הבית וגרה בקנזה סיטי. אחרי שהוא נעצר, כשעה אחרי זה, דפק על דלת ביתה בקנזה סיטי סוכן של ה-fbi. היו לו כמה וכמה תפקידים . ראשית להודיע לה על מה שקרה, שנית להרגיע אותה בהנחה שהיא תתעכב בהלם וזעזוע, שלישית להוציא ממנה אם בדיעבד היא מזהה סימנים שיכלו להעיד על מעשיו, ועוד שני דברים שהיו כמובן בהסתברות נמוכה וגם בדיעבד אנחנו יודעים שהם לא נכונים, האם היא חשדה בו לפני שהוא נתפס או הייתה שותפה לו באיזה שהיא צורה. כמובן שלא.
הבת הייתה בהלם מוחלט כמובן ובהכחשה מוחלטת, והיא אמרה זה לא יכול להיות זה אבא טוב שלי זה לא יכול להיות שהוא הרוצח הזה, ועל כל השאלות היא ענתה בתשובות שמגוננות עליו. ככה זה נמשך חודש זה לקח לך חודש להבין, להפנים שהוא הרוצח. מאז היא לא דיברה איתו יותר ולא נפגשה איתו. לא היה לה קל בחיים אחרי זה, תקופה מסוימת היא הייתה בהסתגרות ומתחת לרדאר הציבורי ובאיזשהו שלב היא החליטה לצאת באופן פומבי והיא התראינה רעיון בABC ואחרי זה כתבה ספר: "אני בתו של הרוצח הסדרתי btk, והתחילה בפעילות ציבורית למען המשפחות הלא אשמות של רוצחים שגם סובלות. פחות מהנרצחים ומשפחותיהם אבל הם גם סוג של קורבנות.
BTK בילדותו היה אחד משלושה בנים, הוא גדל במשפחה רגילה, הוא לא גדל עם אבא מתעלל ולא עם אמא מתעללת, אבא לא היה הרבה בבית כי הם היו עניים והוא היה צריך לעבוד הרבה, ושני אחים שלו יצאו נורמלים לחלוטין. פשוט אנשים טובים. המקרה הזה שובר את כל הפרופילים הפסיכולוגים שהקרימינולוגים של המשטרה יוצרים לגבי רוצחים סדרתיים, ולא נמצא שום הסבר לטירוף שלו. מצאו אמנם שכנער הוא היה מתעלל בכלבים, אבל בין זה לבין מה שהוא עשה עדיין יש מרחק גדול.
אשתו התגרשה ממנו מיד ונעלמה מהעין הציבורית, האח בניגוד לאחות בחר לחיות חיים שקטים ואף אחד לא יודע איפה הוא ומה הוא עושה, האחות אמרה שלא שפר עליו מזלו כמוה שלפחות היא התחתנה ויש לה ילדים, אלא הוא חי את כל חייו לבד.
בחיפוש בביתם התגלה שהמטורף הזה שמר את המזכרות שאסף מהקורבנות, הרישיונות, פרטי לבוש וכדומה, בתוך מדרגות הבית בעלייה לקומה השניה של הבית, כך שכל בני הבית דרכו כל יום כמה פעמים על המזכרות המפלילות.
אחר המעצר:
לאחר מעצרו של ריידר בפברואר 2005, הוענקה לפאולה דיץ גירושין חירום על ידי שופט, ולאחר מכן היא עברה מקנזס והובילה חיים פרטיים. אחיה של רוסון, בריאן, שלדבריה סבל מאלימות פיזית מצד ריידר, סירב תמיד לבקשות לדבר על אביו. כשריידר נעצר, בריאן היה צופה נשר. הוא שירת בחיל הים בין 2004 ל-2009, ועבד בצוללות בבסיס בגרוטון, קונטיקט. רוסון אמרה שאיש מבני משפחתו של ריידר לא הגיע לדיונים בבית המשפט מתוך כבוד לקורבנות ולמשפחותיהם.
רוסון החלה להופיע בתקשורת בתחילת שנות ה-2010, כשהיא מדברת על מסעה לחזרה לאמונתה הנוצרית הלא-דנומינציונלית (האוונגליסטית) ולסליחה לאביה. ב-2016 נתנה רוסון ראיון שבו האשימה את סופר האימה סטיבן קינג ב"ניצול" קורבנותיו של ריידר ומשפחותיהם באמצעות הנובלה שלו A Good Marriage ("נישואים טובים") ועיבודה הקולנועי באותו השם, והוסיפה שלמרות שהתנצל קינג, זה לא אמר "דבר" כי זה הזין את הנרקיסיזם של ריידר דרך פרסום נוסף. היא גם אמרה שריידר עצמו היה מעריץ של קינג ושספרים מסוימים שלו אולי השפיעו על מעשיו של אביה ברציחותיו האחרונות.
היא הוציאה את ספרה הראשון ב-2019, שכותרתו A Serial Killer's Daughter: My Story of Faith, Love, and Overcoming ("בתו של רוצח סדרתי: סיפורי על אמונה, אהבה והתגברות"), שהפך לרב-מכר של הניו יורק טיימס. ב-2023 פרסמה ספר נוסף, Breaking Free: Overcoming the Trauma of My Serial Killer Father ("להשתחרר: התגברות על הטראומה מאבי רוצח הסדרתי"), שרוסון כתבה בזמן שהתמודדה עם תסמיני "קוביד ארוך" ומאבק בבעיות בריאות נפשית, כולל הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), חרדה ודיכאון.
רוסון קיבלה מכתבים רבים מאביה, שלהם לא השיבה, כולל כרטיסי יום הולדת. באחד מהם תיאר את יופיו של הזריחה בקנזס, ובאחר יעץ לקרי ולבעלה לנקוט באמצעי זהירות ו"להיות זהירים במיוחד בגלל כל הפשעים שלי", והוסיף ש"(הוא) לא ירצה שום נזק לכם, אבל איזה אדם משוגע עלול לנסות משהו".
ב-2023 גויסה רוסון על ידי חוקרים לבקר את אביה בכלא כדי לחקור את ריידר על תיקים קרים התואמים את שיטת הפעולה שלו, כולל היעלמותה הבלתי פתורה של בת ה-16 סינתיה דון קיני במחוז אוסייג', אוקלהומה, ותיקי נעדרים אחרים בלתי פתורים בקנזס, אוקלהומה ומיזורי. רוסון ביקרה את ריידר במתקן הכליאה אל דוראדו וניסתה לגרום לו להתוודות; היא יועצה על ידי החוקרים להימנע מהאשמות ישירות, מחשש שריידר יסגור את עצמו ויסרב לדבר.
כשנשאלה על תיקים קרים ופשעים אפשריים אחרים, רוסון אמרה שאביה שאל אותה למה היא רוצה לדבר על זה ושיש להם "יחסי אב-בת נורמליים". רוסון המשיכה ללחוץ ושאלה אותו למה שמה מופיע על פתק מ-1981 על פנטזיה מינית של כבילה (היא הייתה בת 3), ואם הוא התעלל בה. ריידר אמר לה שזה היה "רק פנטזיה" וש"מעולם לא נגע במשפחה", והוסיף שבתו מחפשת תהילה על ידי יצירת סיפורים. רוסון עזבה מושפעת עמוקות ונשבעה שלעולם לא תשוב, וכינתה את אביה "תת-אנושי".
רוסון אמרה שהיא שומרת על קשר עם אמה ואחיה בריאן, ומתארת את בריאן כ"חכם" אבל מביעה דאגה לגביו ואומרת ש"(בריאן) אין לו ילדים והמשפחה שיש לי". היא גם ציינה שריידר חנק אותו פעם בגלל "קלקול ארוחת הערב". בריאן מעולם לא דיבר בפומבי על פשעי אביו.
ב-2021 דיווחה רוסון שהיא מתגרשת מדריאן, והוסיפה שבחרה להיות אמא שנותרת בבית ולרדוף באופן פעיל אחר אקטיביזם לזכויות קורבנות פשע, וכן ללוות משפחות של רוצחים סדרתיים אחרים העוברים חוויות דומות.
בינואר 2023 דיברה רוסון לתקשורת על בריאן קוהברגר, שהורשע ב-2025 ברצח ארבעה סטודנטים במכללה במוסקו, איידהו, בנובמבר 2022. היא אמרה ש"הבטן שלה שקעה" כשראתה דמיון רב בין קוהברגר לאביה, כולל העניין בקרימינולוגיה ובצדק פלילי – דבר שמומחים אומרים שהוא נפוץ בקרב רוצחים סדרתיים, ומציינת דוגמאות נוספות כמו ג'וזף ג'יימס דיאנג'לו וטד באנדי. רוסון מאמינה שזה "לחלוטין" אפשרי שאביה וקוהברגר היו בקשר באימייל או בטלפון לפני רציחותיו של קוהברגר, וש ריידר השפיע עליו. היא הסבירה שריידר היו לו בעיות עם פקידי הכלא באל דוראדו על שליחת תחתונים, משקפיים ופריטי זיכרון אחרים ל"מעריצים" שלו.
רוסון הופיעה בסרט הדוקומנטרי של נטפליקס מ-2025 My Father, the BTK Killer ("אבי, רוצח ה-BTK") ובדוקומנטרי של נטפליקס Gone Girls: The Long Island Serial Killer ("בנות נעדרות: רוצח הסדרתי של לונג איילנד"), המתעד את סיפור רציחות חוף גילגו והחשוד העיקרי רקס הוירמן, שהודה באשמה בשמונה רציחות ב-8 באפריל 2026. רוסון נפגשה עם אשתו, בתו ובנו החורג של הוירמן במהלך ההפקה.
קרי ראוסון על אביה:
חשבתי שהיא אמרה שהוא אבא נהדר?
כלומר, דברים משתנים? היא לא ידעה שהוא עשה את הדברים האלה, וברגע שגילתה, "אבא הגדול" שלה המשיך ל"תירוץ מגעיל של זבל אנושי".
החיים שחיה נראים אחרת כשמסתכלים עליהם דרך עדשה אחרת?
היא גם הבינה מאוחר יותר שהוא ככל הנראה התעלל בה מינית - היה ערך ביומן שלו עליה, מתוארך לגיל שנתיים בערך.
היו לה גם סיוטים נוראיים כילדה. אני בהחלט מאמינה שהיא עברה התעללות מינית על ידו.
היא אמרה שהיא חשבה שהוא אבא נהדר עד שהתמונה התחילה להתגבש, עם כל מה שגילו בתיק, גרמה לה לחשוב מחדש על ילדותה ולחשוב עד כמה הוא היה שתלטן.
אני חושב שזה משהו שהיא באמת מדברת עליו בספר, להתחשב בו כאבא ובעל טוב לה ולמשפחתה, ובו בזמן להיות מפלצת.
היא אמרה בספרה:
"חלק מהזיכרונות הכי טובים שלי הם עם אבא שלי, אבל זה נורמלי ללכת על ביצים לידו, וכן, לפעמים הוא מתפוצץ ומנסה לחנוק את אחיך למוות. אתה יודע, כמו שכל האבות עושים".
דניס היה טוב עד שכבר לא היה, משפחתו כל הזמן עקבה אחר צעדיה וניהלה את רגשותיהם כדי שלא יעצבנו את אבא. זה היה הרבה יותר הגיוני במבט לאחור, אבל לא הרבה אנשים ראו את הצד הזה שלו מחוץ לקורבנותיו ולמשפחתו.
בבית המשפט הוא לגם ברוגע מבקבוק מים וענה על שאלות השופט לגבי איך הרג את קורבנותיו.הוא היה כל כך קר ועובדתי לגבי זה, כמו מישהו מספר על נופש באורלנדו בקיץ. הפשעים עצמם היו מזעזעים מעבר לכל. הספר של ג'ון דאגלס על המקרה הוא יוצא מן הכלל, אם יש לכם את הבטן לסבול את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה