היוניבומר

  ארה''ב, טרו קריים. היוניבומר: המטורלל ששלח חבילות נפץ והרג במשך 17 שנה עד שנתפס.  

 https://rotter.net/forum/scoops1/931903.shtml

ההתחלה והסוף: חבילת נפץ הראשונה והמעצר כעבור 17 שנה:

חבילת הנפץ הראשונה: בבוקר ה-25 במאי 1978, במגרש חנייה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו (UIC), עוברי אורח הבחינו בחבילה עזובה שנראתה כאילו נשכחה שם בטעות. על החבילה התנוסס שמו של הנמען, פרופסור איי. ג'יי. סמית' מניו יורק, וכתובת החזרה הייתה שייכת לפרופסור באקלי קרייסט מאוניברסיטת נורת'ווסטרן הסמוכה. האזרח הישר שמצא את החבילה עשה את המובן מאליו והתקשר ל"שולח", פרופסור קרייסט, כדי לעדכן אותו על האבדה. קרייסט, לא זכר ששלח חבילה כזו מעולם, ביקש להעביר אותה אליו למשרד באוונסטון. כאשר החבילה נחתה על שולחנו של קרייסט למחרת, החשדנות שלו גברה. הוא הבחין כי כתב היד על המעטפה אינו שלו וחשד שמשהו אינו כשורה. הוא הזעיק את משטרת הקמפוס, החלטה שהצילה אותו מהפיצוץ. השוטר טרי מרקר, שהגיע למקום, ניגש לפתוח את החבילה החשודה. ברגע שהוסר העטיפה, המטען התפוצץ. מרקר ספג את ההדף בפניו ונפצע בינוני. הוא היה הקורבן הראשון של היונבומבר, מתוך מעל ל 20.

המשטרה לא ייחסה למקרה חשיבות רבה, זה נראה להם מקרה נקודתי של אדם עם יצר נקמה כלשהו ולא הבינו שנפתח מסע טרור של 17 שנים לאורך כל ארה"ב.

נדלג עכשיו בזמן 17 שנה:

לינקולן, מונטנה, עיריה קטנה פסטורלית במדינה חקלאית מיושבת בדלילות, הרחק ממרכזי האוכלוסיה הגדולים של ארה"ב. ב-3 באפריל 1996. צוות של ה-FBI מתחזים לפועלים, בבגדי פועלים, הנשק מוסתר ועימם מכונות סלילה שבאו כביכול לסלול כביש ביער. כפי שצפו ניגש אליהם מתבודד תמהוני שגר קרוב למקום בו "במקרה" הם התחילו לסלול כביש, כשהוא מנסה למנוע מהם להמשיך ב"עבודתם". כשהוא מדבר עם מנהל העבודה בהפתעה באו מאחוריו סוכנים ואזקו אותו והודיעו לו: אתה עצור בחשד למשלוח 16 מעטפות וחבילות נפץ ב 17 השנים האחרונות שמהן נהרגו 3 בני אדם , ל 5 היו קטיעות אצבעות ועוד כ 20 עם פציעות בדרגות שונות.

 בבקתת העץ הקטנה שבה התגורר שהייתה בגודל של 3.5 מ' על 3 מ', נמצאו ראיות מרשיעות לפעילותו ובהן בין השאר, חומרי חבלה ואף פצצה שהייתה מוכנה למשלוח. בנוסף נמצא ברשותו של הרוצח ספרו של ג'ורג' אורוול, "1984". במסמכים שלו נתפסו גם מאמרים שכתב לעצמו: "איך להיות שפוי במקומות בלתי שפויים", וכן "איך לנהל ויכוחים אישיים מתוחים".

האיש הזה גר במשך 20 שנה בבקתת עץ שהוא בנה בעצמו ביער, בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי שום חברה אנושית, גם כשמטיילים ביער הסתקרנו והתקרבו ורצו לדבר איתו הוא גירש אותם בגסות, הוא בנה לו איזה שהוא גינת ירק, ופעם בשבוע היה נוסע על אופניים לעיירה סמוכה ושם קונה לו מצרכים במכולת, התושבים זיהו אותו כתימהוני אבל לא ראו בו שום דבר אלים או מסוכן. הוא מעולם לא עורר חשד. הדבר היחידי שהוא שמר על קשר עם בני אדם היה קשר מינימלי עם בני משפחתו, בעיקר אחיו, אבל גם זה לא עורר כל חשד 

נחזור 17 שנה אחורה:  חבילות הנפץ: מהראשונה עד האחרונה:

טרור חבילות הנפץ נמשך 17 שנים, בין 1978 ל-1995. טד קזינסקי, שכונה "היונבומבר" ניהל מסע טרור באמצעות משלוח חבילות נפץ. מטרתו המוצהרת הייתה מלחמה בטכנולוגיה ובתיעוש מתוך אידאל של חזרה לימים הפשוטים שבהם אנשים חיו בכפרים ועסקו בחקלאות. הוא התמקד באנשי אקדמיה, חברות תעופה ומנהלי תאגידים. בסך הכל שלח קזינסקי 16 פצצות שהביאו למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של 23 נוספים.

החקירה בעניינו, שנודעה בקוד UNABOM (ראשי תיבות של University and Airline Bomber), הפכה לאחת החקירות היקרות והממושכות בתולדות ה-FBI, והסתיימה רק כשנתפס סוף סוף.

הטרור התחיל בבוקר אביבי, ה-25 במאי 1978, במגרש החניה של אוניברסיטת אילינוי בשיקגו. חבילה תמימה למראה שנמצאה שם החלה את מסע הטרור בדואר. החבילה יועדה לפרופסור להנדסה, אך הוחזרה ל"שולח" המקורי כביכול – פרופסור באקלי קרייסט. השוטר טרי מרקר, שפתח את החבילה ונפצע קלות בפיצוץ ..

זה שמדובר בשיטה, מטורף ששולח חבילות נפץ, התברר כשנה לאחר מכן, במאי 1979, כאשר סטודנט באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשם ג'ון האריס פתח קופסת סיגרים ממולכדת ונפצע קל. 

ההסלמה האמיתית התרחשה בנובמבר של אותה שנה. הפעם, המטרה לא הייתה אקדמית אלא אווירית: טיסה 444 של אמריקן איירליינס. פצצה מתוחכמת עם מד גובה נועדה להפיל את המטוס, אך תקלה במנגנון גרמה רק לשחרור עשן סמיך ולנחיתת חירום שבה טופלו 12 נוסעים בשל שאיפת עשן. חוקרי ה-FBI הבינו כעת שמדובר באיום פדרלי חמור וזיהו מוטיב חוזר: שנאה לטכנולוגיה, שימוש אובססיבי בעץ, ורכיבים כמו אבקת בריום ירוקה.

ביוני 1980, נשיא יונייטד איירליינס, פרסי ווד, פתח ספר בשם "אחים לקרח" ומצא בתוכו פצצה שהותירה אותו פצוע. החבילה נשאה את החתימה המסתורית "FC", שתלווה את כל הזירות הבאות. 

לאחר הפוגה של יותר משנה, הטרור חזר לאקדמיה. באוקטובר 1981 נוטרלה פצצה באוניברסיטת יוטה, אך במאי 1982 נפגעה המזכירה ג'נט סמית' באוניברסיטת ואנדרבילט מחבילה שיועדה לפרופסור שלה. חודשיים לאחר מכן, פרופסור דיוגנס אנג'לקוס מברקלי הרים פחית תמימה למראה ונפצע קשה, כשרק נס מנע מהבנזין שבתוכה להתלקח ולגרום לאסון כבד יותר. הזירה בברקלי חשפה פתק לעגני מהמפגע: "זה עובד! אמרתי לך שזה יעבוד".

האלימות הגיעה לשיא מחריד באמצע העשור. במאי 1985, הסטודנט המבטיח ג'ון האוזר איבד את אצבעותיו ואת חלומו להיות טייס קרב בפיצוץ נוסף בברקלי. חודש לאחר מכן, פצצה שנשלחה לחברת בואינג נוטרלה, אך בנובמבר של אותה שנה נפצעו פרופסור ג'יימס מק'קונל ועוזרו באוניברסיטת מישיגן.

בדצמבר 1985, נחצה הקו האדום: ההרוג ראשון. הְיו סקראטון, בעל חנות מחשבים בסקרמנטו, נהרג מפיצוץ מטען שהונח במגרש החניה שלו.

לאחר פיגוע נוסף ב-1987 בסולט לייק סיטי, שבו נפצע קשה גארי רייט ונראתה לראשונה דמותו של המפגע שהפעם הניח אישית את הפצצה במשרד, גבר במשקפי שמש וקפוצ'ון שהפך לקלסתרון המפורסם.

כשכמה שנים לא נשלחה שום חבילת נפץ החוקרים קיוו שהטרור פסק,אולי נעצר על משהו אחר, מת או לפחות נרגע, אך ביוני 1993 היונבומבר חזר, קטלני ומדויק יותר. בתוך יומיים נפגעו שני אנשי אקדמיה בכירים: הגנטיקאי צ'ארלס אפשטיין ואיש מדעי המחשב דייוויד גלרנטר, שניהם ספגו פציעות קשות . 

ב-24 ביוני 1993, ביום שבו נפצע גלרנטר, הגיע מכתב למשרדי העיתון "הניו יורק טיימס". המכתב נשלח מסקרמנטו לווארן הודג', מעורכי העיתון. הכותב טען שהוא מייצג ארגון חשאי הנקרא "FC". הוא סיפק מידע שהוכיח כי המכתב אותנטי.

"אנחנו ארגון אנרכיסטי הקורא לעצמו FC. שימו לב כי מעטפת הדואר שעל מעטפה זו מקדימה מאורע חדשותי שיתרחש בערך באותו זמן שתקבלו מכתב זה, אם לא יחול שום שיבוש בתוכניתנו. עובדה זו תוכיח כי ידענו מראש על המקרה, ולכן טענתנו ללקיחת אחריות על המקרה היא אמיתית. תשאלו את ה-FBI על FC. הם שמעו עלינו. בזמן כל שהוא בעתיד, נמסור מידע לגבי מטרות הארגון שלנו, כרגע כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לקבוע את זהותנו ולמסור מספר מזהה, שיבטיח את האותנטיות של כל תקשורת עתידית מצידנו. שימרו מספר זה בסוד, כדי שאף אחד לא יוכל להעמיד פנים כאילו הוא מדבר בשמנו".

המספר הסודי, 553-25-4394, נראה כמו מספר של מבוטח בביטוח הלאומי האמריקאי. ה-FBI בדק את המספר והתברר שזהו מספרו של אסיר ששהה בכלא בקליפורניה. לאותו אסיר היה קעקוע עם הכיתוב "עץ טהור", אולם לא ברור אם מדובר בצירוף מקרים או ניסיון של הכותב להתל בחוקרים.

שתי חבילות הנפץ האחרונות:

בדצמבר 1994 נהרג תומאס מוסר, מנהל פרסום, בביתו בניו ג'רזי, ככל הנראה בשל קשר מוטעה שייחס לו הרוצח לאסון הנפט של אקסון ואלדז. 

הקורבן האחרון, גילברט מאריי, נשיא שדולה בתחום היערנות, נרצח באפריל 1995 כאשר פתח חבילה במשרדו בסקרמנטו. העוצמה של הפיצוץ הייתה כה רבה עד שהיא החריבה את המשרד כליל, הפיצוץ היה זמן קצר לאחר הפיגוע באוקלהומה סיטי, מה שהוסיף לאווירת האימה הלאומית.  

חקירה חסרת סיכוי במשך 17 שנה:

ככל שמסע טרור וההרג חסר ההיגיון לכאורה הלך ונמשך ה-fbi הבין שיש לו בעיה גדולה, ממש בעיה גדולה, אנשים פחדו לפתוח מכתבים ומעטפות וחבילות מאנשים שהם לא הכירו ולא ציפו לחבילה מהם. וזה בכל ארצות הברית. כל מה שהם יכלו לדעת זה שהאיש שעושה את זה גר במערב ארצות הברית או לפחות שולח את המעטפות ממערב ארצות הברית, כיוון שמדובר בקצב של בערך מעטפת נפץ אחת בשנה הוא יכול תיאורטית לגור בניו יורק ולנסוע לפעם בשנה למערב לחופשה או מהעבודה ואז לשלוח את המעטפה. לא שידיעה שהוא גר במערב ארצות הברית עוזרת הרבה, בשנות ה-70 כבר גרו שם 80 מיליון תושבים מסיאטל ועד סן דייגו כולל לוס אנג'לס וכדומה. והוא הקפיד כל פעם לשלוח את המעטפת נפץ מעיר אחרת מרחק של מאות קילומטרים כל פעם. הוקם כוח משימה מיוחד שמטרתו הייתה לתפוס את היוניבומר. חקירת ה"יונבומר" (UNABOM) נחשבת לאחת היקרות והמורכבות בתולדות ה-FBI.

בשיאה, השתתפו בחקירה באופן ישיר מעל 150 אנשי צוות במשרה מלאה (סוכנים, אנליסטים ומומחים), ובסך הכל, לאורך השנים, היו מעורבים בה מאות חוקרים מסוכנויות שונות. העלות הכוללת של המצוד הוערכה בכ-50 מיליון דולר (בערכי שנות ה-90), סכום חסר תקדים לאותה תקופה.

הפיגועים ביוני 1993 זעזעו את אמריקה כולה. ויליאם סשיינס, ניסה להגיע לפריצת דרך משמעותית, אך כל מאמציו עלו בתוהו, והחקירות המשיכו גם לאחר שסיים את כהונתו כמנהל ה-FBI. ב-20 ביולי 1993 מינה הנשיא ביל קלינטון את לואיס פרי כמנהל ה-FBI החדש. באותו חודש הוקם גוף חדש משולב ללכידת הטרוריסט, שנקרא בכינויו "כוח משימה UNABOM". כוח המשימה כלל סוכנים של ה-FBI, נציגי ה-ATF ומפקחים של רשות הדואר, וכך הובטח כי כל המידע הרלוונטי יגיע בו זמנית לכל שלושת הגופים.

הדבר היחידי שהחוקרים הבינו זה שהאיש הזה לא שולח סתם  חבילות נפץ לאנשים בלי שום אבחנה באופן רנדומלי כי הוא מצא אותם בספר הטלפונים, מעטפות הנפץ תמיד נשלחות או למחלקות להנדסה ומדעים מדויקים ומדעי המחשב באוניברסיטאות או לבכירים ותעשיות הייטק.

הם הבינו שיש לו משהו או נגד טכנולוגיה או נגד הממסד הטכנולוגי. עורכי הפרופילים הקרימינולוגים אמרו שזה יכול להיות מרצה שפוטר, אדם שרצה להיות מרצה ולא קיבלו אותו, אדם שהיה מנהל בחברת הייטק ופוטר, וגם, וכאן הם צדקו, יכול להיות מהאנשים האלה, האקולוגיסטים  התמהונים שהם נגד הטכנולוגיה ועושים אידיאליזציה של החיים הפשוטים והטובים בעבר לפני כל השכלולים הטכנולוגיים.

 כל זה לא באמת עזר לתפוס אותו.  למעשה אורח החיים שלו היה כזה שעד שהוא לא החליט כנראה בתת מודע שהוא רוצה להיתפס הוא לא נתפס והוא היה יכול להמשיך ככה גם 50 שנה ואף פעם לא היה נתפס. 

התפיסה: רק כשהיוניבומר בתת מודע רצה להתפס:

בשנת 1995 היונבומבר שלח מכתב לניו יורק טיימס ובו הבטיח כי  אם יפורסם המניפסט שלו שבו הוא מסביר למה הוא שולח מעטפות נפץ הוא יחדל ממסע ההרג. ה-FBI, בהחלטה תקדימית ושנויה במחלוקת, המליץ לעיתון לפרסם את הטקסט בתקווה שמישהו יזהה את סגנון הכתיבה הייחודי.   ההימור הזה הצליח לא חלפו אלא שלוש או ארבע שעות מתחילת ההפצה של העיתון לחנויות בבוקר, זה לפני עידן האינטרנט, עד שהגיע הטלפון למשרדי ה-fbi בשיקגו מאדם שאמר שלום קראתי את הניו יורק טיימס ואני יודע מי כתב את המאמר הזה, זה אח שלי אני אומר את זה בצער רב. עוד לפני יותר מ-20 שנה הוא נתן לי לקרוא גרסה ראשונית של המאמר הזה שהיא דומה ב 90% למאמר הזה ולפי הניסוח והסגנון והרעיונות זה חייב להיות הוא.

בתחילה זה היה רק עוד טיפ למשטרה כמוהו הגיעו אלפים לאורך השנים שלא הובילו לכלום. ל-FBI היו באותה עת למעלה מאלף חשודים, והפרופיל הפסיכולוגי שנבנה ליונבומבר תיאר אדם שונה לחלוטין. החוקרים האמינו כי המפגע מתגורר בקרבת זירות הפשע (ולא במונטנה המרוחקת) וכי הוא בעל רקע טכני מעשי, אולי מכונאי מטוסים, בשל המיומנות בהרכבת הפצצות. הרעיון שמדובר בגאון מתמטי שפרש לחיי בדידות ביער נראה להם מופרך בתחילה. אולם, הראיות שהציג דייוויד היו חזקות מכדי להתעלם מהן. ניתוח לשוני מעמיק של הטקסטים (בלשנות משפטית) הוכיח התאמה נדירה, והוביל את הסוכנים אל הבקתה הקטנה בלינקולן, מונטנה.

המשפט:

במשפטו של קזינסקי לא לא היתה מחלוקות שהוא שולח החבילות, אלא סביב השאלה של כשירות נפשית. צוות ההגנה שלו, שהבין כי הראיות נגדו מוצקות, בחר בקו הגנה יחיד שיכול היה להצילו מעונש המוות: אי-שפיות. הם ביקשו להציג אותו כסכיזופרן-פרנואיד שפעל מתוך דחפים חולניים ולא מתוך משנה פוליטית סדורה. עבור קזינסקי, זה היה העלבון האולטימטיבי. הוא ראה בטיעון האי-שפיות ניסיון של "המערכת" לבטל את הביקורת שלו על הטכנולוגיה ולהפוך אותו ל"משוגע".

קזינסקי דרש לפטר את עורכי דינו ולייצג את עצמו, כדי למנוע מהם לטעון שהוא משוגע. השופט מינה את הפסיכיאטרית ד"ר סאלי ג'ונסון לבדוק את הנאשם. האבחנה שלה הייתה מורכבת: היא קבעה כי קזינסקי אכן סובל מסכיזופרניה פרנואידית, אך המחלה נמצאת בנסיגה (רמיסיה) והוא כשיר לעמוד לדין. קביעה זו סללה את הדרך להמשך ההליכים, אך המלכוד של קזינסקי נותר בעינו: להודות באשמה או לתת לעורכי דינו להציג אותו כחולה נפש.

ב-22 בינואר 1998, כשהוא דחוק לפינה, בחר קזינסקי ברע במיעוטו מבחינתו. הוא חתם על עסקת טיעון והודה בכל האישומים. בכך הוא אמנם הציל את עצמו מעונש המוות, אך המניע העיקרי שלו היה אחר: ההודאה מנעה מצוות ההגנה להעלות עדים וראיות פסיכיאטריות שהיו מציגים אותו בפני הציבור האמריקאי כחולה נפש. הוא העדיף להיחשב כרוצח קר-דם אך רציונלי, מאשר כבלתי שפוי.

זמן קצר לאחר מכן, ניסה קזינסקי לחזור בו מהודאתו בטענה כי נכפתה עליו שלא מרצונו, אך בית המשפט דחה את בקשתו. קזינסקי לא יכול היה לשאת את המחשבה שהמורשת שלו תוכתם בתווית של אי-שפיות, דבר שהיה נוטל את העוקץ מהמניפסט האנטי-טכנולוגי שלו.

על  קזינסקי נגזרו ארבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 30 שנה, ללא אפשרות לחנינה. הוא נכלא בבית הכלא הפדרלי "סופרמקס" בפלורנס, קולורדו (ADX Florence), המכונה "האלקטרז של הרי הרוקי" ומיועד לאסירים המסוכנים ביותר. בתנאי בידוד כמעט מוחלטים, הוא המשיך לכתוב ולהתכתב עם אנשים מבחוץ במשך כ-25 שנה.

רבים טענו כי המאסר היה העונש האכזרי יותר עבורו. קזינסקי היה מעדיף את עונש המוות, שהיה מאפשר לו לסיים את חייו כ"קדוש מעונה" המקריב את חייו למען רעיונותיו. החיים בכלא, לעומת זאת, כפו עליו את הסיוט הגדול ביותר שלו: תלות מוחלטת במערכת הבירוקרטית והטכנולוגית שנגדה נלחם כל חייו, כשהוא מקבל את מזונו ובגדיו מידי הסוהרים.

סופו של ה"יונבומבר" הגיע ב-10 ביוני 2023. לאחר שהועבר למרכז הרפואי הפדרלי באטנר שבצפון קרוליינה בשל הידרדרות במצבו הבריאותי, נמצא קזינסקי בן ה-81 מת בתאו. סיבת המוות נקבעה כהתאבדות.