רוברט הנסון

 טרו קריים, אלסקה: הסיפור המצמרר של רוברט הנסון, בעל מאפיה, איש משפחה, צייד בטבע ובלי שאף אחד ידע רוצח סדרתי סדיסט במיוחד.  

התחלת הפרשה:

ב-13 ביוני 1983, נהג בכביש סמוך לשדה תעופה למטוסים קלים באנקורז אלסקה הבחין בבחורה רצה לאורך הכביש, היא היתה חצי ערומה וידיה באזיקים ונראתה חבולה. הוא העלה אותה לרכב ולקח אותה לתחנת המשטרה. זו היתה נערה בת 17 בשם סינדי פולסון והיא סיפרה שעלתה לרכב של גבר ושאחרי שעלתה בתום לב לרכב איים עליה באקדח, אזק אותה, לקח אותה לביתו והתעלל בה מינית ואז החזיר אותה לרכב ונסע לדה התעופה וכשהוא ניגש למטוס להכין אותו לטיסה הצליחה לפתוח את הדלת ולברוח. סיפור האונס והחטיפה שלה היה מפורט ומזעזע, כולל תיאור הבית בו החזיק אותה, שרשראות, ומקום בו ניסו להעביר אותה בטיסה.

השוטר גרגייק בייקר קיבל את עדותה ברצינות, היא זיהתה את המכונית של החשוד, רוברט הנסן, במקביל עובד שדה התעופה אמר שראה בחורה בורחת ממכונית ליד מטוס שזוה כמטוס של הנסן. פולסון הובילה את המשטרה לביתו ותיאור פנים הבית שנתנה התאים למקום.

הנסן טען אליבי מוצק, שכן אמר שהיה בביתו באותו הזמן, כעבור שנים השכן הודה ששיקר בשביל חבר, והשוטרים לא מצאו ראיות ישירות בזירה שיאשרו התעללות. הענין הוא שפולסון עבדה במקצוע העתיק ביותר והיו הוכחות לקשר ביניהם אבל לא למעשים בכפיה. פולסון עזבה את העיר ונעלמה, אולי מפחד כשראתה שהוא לא נעצר, בנסיבות האלו התיק נסגר, אבל החוקר שהתנגד להחלטה לסגור אמר: בליבי אני בטוח שזה לא סוף הענין, רק ההתחלה. לא יתכן שהיא היחידה.

תיאור כללי של אלסקה:

שטחה של אלסקה עומד על כ-1,723,337 קילומטרים רבועים. זהו שטח כה עצום שהוא מהווה כמעט חמישית מכלל השטח של ארצות הברית כולה, ומסביר עד כמה קל היה להעלים בו עקבות או להסתתר באזורים שאליהם אדם רגיל אינו מגיע לעולם.

על פי נתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי, בשנת 1970 חיו באלסקה כולה 302,173 בני אדם. באותה שנה חיו בעיר אנקורג' עצמה בין 48,081 ל-48,801 תושבים (תלוי בהגדרת גבולות העיר המדויקים במפקד), בעוד שבאזור המוניציפלי המורחב של אנקורג' רבתי חיו כ-126,385 תושבים.

נתונים אלו מדגישים בצורה יוצאת דופן עד כמה המדינה הייתה ועודנה דלילת אוכלוסין בייחוד כשזוכרים את שטחה העצום המשתרע על פני כ-1.72 מיליון קילומטרים רבועים.

בתקופה שבה רוברט הנסן החל את מסע הרצח שלו ועד היום, כ-40 אחוזים מכלל תושבי אלסקה התרכזו בתוך אזור אנקורג' רבתי. העובדה הזו הפכה את אנקורג' למרכז העירוני הגדול והשוקק ביותר במדינה שממנו יכול היה לאתר קורבנות, כשמסביבו משתרעים מיליוני קילומטרים של טבע פראי כמעט ריק לחלוטין מאדם.

עיר אנקורג' בשנות ה-70 וה-80 הייתה עיר גבול, עם אוכלוסייה מתחלפת שזרמה צפונה לצורך בניית צינור הנפט באלסקה. עיר זו הייתה מלאה בשכבות חברתיות שונות, אך לא כל כך יציבה. גברים רבים הגיעו לעבודה קשה והנשים לעיתים מצאו את עצמן עובדות במועדוני ריקודים או בעבודות מיניות

גילוי הגופות הראשונות וההבנה שיש רוצח סדרתי באלסקה:

היעלמותן של נשים רבות באנקורג' לאורך שנות השבעים זכתה בתחילה להתעלמות יחסית מצד הרשויות, בעיקר משום שרוב הקורבנות עבדו במקצוע העתיק ביותר או חשפניות, ונחשבו לנשים בשולי החברה שלפעמים עוברות ממקום למקום ללא הודעה מוקדמת ובלי שאף אחד יודע לאן. עם זאת, המצב השתנה כאשר גופות החלו להתגלות בשטח.

הגופה הראשונה, של צעירה שזהותה לא הייתה ידועה במשך עשרות שנים וזכתה לכינוי "אני מאקלותנה" (Eklutna Annie), התגלתה ביולי 1980 על ידי פועלים שבנו קו מתח גבוה.

אוגוסט 1982, שני שוטרים שיצאו לצייד בשממה הפראית בזמנם החופשי, צדו אייל סמוך לנהר קניק, כ-20 מיילים מאנקורג'. במהלך הציד הם מצאו גופה חלקית קבורה במקום מבודד. ביום שלאחר מכן הגיעו טכנאי זירת פשע מטעם משטרת אלסקה לזירה. הגופה זוהתה באמצעות רשומות דנטליות כשיירי מורו, רקדנית אקזוטית בת 23 שהייתה נעדרת כשנה

פריצת הדרך בהבנת המשטרה התרחשה בשנת 1983, כאשר צוות סלילת כבישים מצא את גופתה של חשפנית נוספת בת 17, פאולה גולדינג, סמוך למקום שבו נמצאה מורו. ליד שתי הגופות נמצאו תרמילים של כדורי רובה בקליבר 0.22, ובדיקות בליסטיות הוכיחו ששתי הנשים נורו למוות מאותו רובה ציד בדיוק.

הממצאים הללו לא הותירו מקום לספק, ומשטרת מדינת אלסקה הבינה שהיא מתמודדת עם רוצח סדרתי. הבלש גלן פלות' הוביל את צוות החקירה שריכז את גילוי הגופות. הוא פנה ל אף בי אי ויחד עם סוכני היחידה למדעי ההתנהגות הם הרכיבו פרופיל פסיכולוגי של הרוצח: אדם מבוסס, ככל הנראה צייד מנוסה, שסובל מבעיות בדימוי העצמי, ושיש לו גישה למטוס קל בשל המיקומים הנידחים שבהם נמצאו הגופות.

למרות שהיה להם פרופיל מדויק להפליא והם ידעו בבירור שהרוצח פעיל, למשטרה לא היה קצה חוט ישיר אליו. פלות' והצוות שלו חיפשו במאגרי המידע המקומיים חשודים פוטנציאליים שמתאימים לפרופיל ומחזיקים במטוס פרטי, ושמו של רוברט הנסן, שהיו לו הרשעות עבר, עלה ברשימות אך לא היו נגדו שום ראיות. רק הבריחה של סינדי פולסון ביוני 1983, והעדות המפורטת שלה שקשרה את הנסן לחטיפה עם מטוס ונשק, נתנה למשטרה את העילה החוקית המיוחלת לערוך חיפוש בביתו, למצוא את הרובה שהתאים בליסטית לרציחות הקודמות, ולחשוף את היקף הזוועה

נדרשו כמה חודשים עד שמחלקת מדעי ההתנהגות הכינה פרופיל פסיכולוגי חדש של החשוד האפשרי שאיפשר קבלת צו חיפוש בביתו של הנסון, בנתיים התיק של פולסון נסגר.

התפיסה:

בקבלת צו החיפוש נעצר רוברט הנסן. בבוקר ה-27 באוקטובר 1983, חוקרי המשטרה עקבו אחרי הנסן בדרכו למאפייה שלו. הם עצרו אותו ברחוב וביקשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה לחקירה. הנסן, ששמר על קור רוח, הסכים ללא התנגדות ועדיין חשב שהוא יכול להערים על המערכת. במקביל למעצרו, כוחות משטרה גדולים פשטו על ביתו ועל המטוס הקל שלו כשהם מצוידים בצווי חיפוש, אותם הצליחו להשיג לבסוף בזכות העדות המפורטת של סינדי פולסון וההתאמה שלו לפרופיל הפסיכולוגי של ה-FBI.

בתחילה הוא שיחק את קורבן הנסיבות, הכחיש כל קשר לרציחות, ודבק בגרסה של איש משפחה תמים. הוא נשבר והודה רק לאחר שעות ארוכות של חקירה, ורק כאשר החוקרים הציגו בפניו את הראיות המוחצות שחשפו בחיפוש בביתו.

בביתו מצאו החוקרים את הנשק שמעבדה קבעה שבו בוצעו מעשי הרצח, תכשיטים שלקח מהקורבנות כשלל, והממצא המצמרר ביותר, מפת טיסה שבה סימן בסימוני "X" את המקומות שבהם קבר את הגופות.המפה שמצאה המשטרה בביתו של הנסן סימנה כ-37 נקודות, כנראה קברי קורבנותיו. מה שהפך את המפה לראיה מרכזית היא הקשר הישיר בין חלק מהסימונים למקומות שבהם נמצאו גופות מוכרות.

בנוסף נמצאו חפצים אישיים של הקורבנות, ביניהם שרשרת מזהב של שירי מורו, מה שהצביע על כך שהנסן שמר לעצמו "זיכרונות" מהקורבנות – תופעה טיפוסית ברוצחים סדרתיים, שמשמשת להמשך הפנטזיות שלהם

החקירה וההכחשות הראשוניות

בחדר החקירות, הנסן סירב להודות בפשעים. הוא המשיך לעטות את המסכה החברתית שלו והציג חזות של אזרח שומר חוק, אבא למופת ובעל עסק מכובד שאין לו מושג על מה מדברים איתו. כשהחוקרים עימתו אותו עם העדות של סינדי פולסון על כך שחטף ואנס אותה, הוא טען בתוקף שהיא משקרת בניסיון לסחוט ממנו כסף. הוא נשאר רגוע וניסה להציג אליבי מופרך לגבי מקום הימצאו בזמנים שבהם נעלמו הנשים. בשעות הראשונות נראה היה שהוא לא מתכוון לשתף פעולה או להודות בדבר.

התפנית הדרמטית התרחשה כשהחוקרים שביצעו את החיפוש בביתו החלו להזרים מידע לחדר החקירות. הם מצאו אוצר בלום של ראיות במרתף ובעליית הגג של הנסן: רובה הציד החצי-אוטומטי שלו שהתאים בדיקות הבליסטיות לרציחות הקודמות, תכשיטים ותעודות זהות שלקח כמזכרות אכזריות מהקורבנות, והראייה המפלילה ביותר – מפת תעופה שבה סומנו עשרות סימוני "X" על אזורים מבודדים באלסקה.

כשהחוקרים הניחו את הראיות הללו על השולחן מולו, הנסן הבין שהמשחק נגמר. התובעים והחוקרים שנכחו בחדר סיפרו שבאותו רגע חלה בו טרנספורמציה פיזית של ממש. "בוב האופה" השקט והמגמגם נעלם, ובמקומו הופיע אדם זועם, פניו האדימו לחלוטין, והוא סוף סוף נשבר. הוא החל להודות במעשיו, ובסופו של דבר קשר את עצמו ל-17 מקרי רצח ולעשרות מקרי אונס, בניסיון נואש להשיג עסקת טיעון שתאפשר לו לרצות את עונשו בכלא פדרלי רגיל במקום להישאר באלסקה.

במהלך חקירתו, הנסן הודה ברציחתן של 17 נשים ובאונס של יותר מ-30 אחרות, אם כי המשטרה חושדת שמספר הנרצחות עמד על 21 לפחות. מתוך הגופות שעליהן סיפר, החוקרים הצליחו לאתר 12 בלבד. למרות הודאתו הרחבה, הוא הורשע באופן רשמי בארבעה מקרי רצח במסגרת עסקת טיעון, ונידון לעונש אסטרונומי של מאסר עולם בתוספת 461 שנים ללא שום אפשרות לשחרור מוקדם. הנסן נשאר מאחורי סורג ובריח עד שמת מסיבות טבעיות ב-21 באוגוסט 2014, כשהוא בן 75.

השיטה של הנסון:

עוד לפני שהחל במסע הרציחות שלו, הנסן היה צייד חובב נלהב וקשת מיומן. על פי התיעוד והרישומים ההיסטוריים, לאחר שעבר לאלסקה בשנות השישים, הציד הפך לחלק מרכזי בחייו. הוא בילה שעות, ימים ושבועות בחקר השטחים הפראיים שמחוץ לאנקורג', למד כיצד לשרוד בהם, ואף שבר שיאי ציד מקומיים באלסקה וזכה בפרסים. הניסיון המעשי העצום הזה הפך אותו למומחה לטופוגרפיה המקומית, והוא ידע בדיוק אילו אזורים פופולריים בקרב ציידים ומטיילים – ואילו אזורים נטושים לחלוטין.

היתרון המכריע שלו, שאפשר לו ליישם את תוכניותיו ללא הפרעה, היה רישיון הטיס והמטוס הקל שברשותו. באמצעות המטוס, הנסן היה סוקר את השטח מהאוויר ומאתר קרחות יער נסתרות או גדות חול לאורך עמק נהר הקניק, מקומות שבהם מטוס קטן יכול לנחות אך אינם מופיעים באף מפת טיולים. המטוס אפשר לו לדלג מעל כל המכשולים הטבעיים כמו הרים, נהרות ויערות עבותים, ולהגיע לעומק השממה.

הסיבה שהוא היה כה בטוח שאף מטייל לא יעבור במקום ויחשוף את מעשיו טמונה בגיאוגרפיה הייחודית של אלסקה. בניגוד ליערות רגילים או פארקים לאומיים שבהם יש מסלולי הליכה מסומנים, אלסקה היא עצומה, פראית, ורובה המוחלט מנותק לחלוטין מתשתית כבישים. הנסן הטיס את קורבנותיו למקומות שלמטייל רגלי אין שום סיכוי מעשי להגיע אליהם. כדי שאדם אקראי יגיע לזירות הפשע שלו, הוא היה צריך לשכור מטוס קל משלו, ולבחור לנחות בדיוק באותה נקודה נידחת וחסרת ייחוד שהנסן בחר. הסיכוי הסטטיסטי לכך בשטח כל כך ענק היה פשוט אפסי.

השילוב הקטלני של כישורי השדאות שצבר, יכולת הטיסה שנתנה לו גישה לאזורים שוממים, והגודל הבלתי נתפס של אלסקה, אפשרו לו לפעול בביטחון מלא. הוא יצר לעצמו שטחי ציד אנושיים פרטיים לגמרי, מה שהסביר כיצד עשרות נשים נעלמו, ואיש לא מצא את שרידיהן או נתקל בזירות הפשע בטבע עד שהוא עצמו נשבר בחקירה והראה לחוקרים את קבריהן על גבי מפת הטיסה שלו

רוברט הנסן לא אסף טרמפיסטיות אקראיות בדרך כלל, אלא התמקד בנשים שנפלו קורבן לתעשית המין של העיר אנקורג'. הוא נהג לפתות נשים במקצוע העתיק וחשפניות להיכנס למכוניתו תמורת הבטחה לתשלום מכובד, וברגע שהיו בפנים, שלף נשק, כבל וחטף אותן.

שיטת הפעולה העיקרית של הנסן התבססה על ניצול נשים פגיעות בשולי החברה, עובדה שהקשתה על המשטרה להתייחס ברצינות להיעלמויות שלהן ולהבין שמדובר ברוצח סדרתי במשך תקופה ארוכה. הוא נהג להסתובב באזורי הבילוי, הברים ומועדוני החשפנות של העיר, ולחפש מטרות. הנסן לא נזקק להפעלת כוח פיזי או למארבים מתוחכמים בשלב הראשון של החטיפה, משום שהוא פשוט הציע להן כסף עבור שירותי מין. במקרה של סינדי פולסון, הנערה שהצליחה לברוח ממנו והביאה ללכידתו, הוא הציע לה 200 דולרים כדי שתיכנס לרכבו.

ברגע שהקורבן נכנסה למכונית, המלכודת נסגרה. הנסן היה שולף מיד אקדח, כובל את האישה באזיקים ומאיים עליה שלא תזוז. בשלב הזה הוא נהג לקחת את הקורבנות לביתו הפרטי. הוא ניצל זמנים שבהם אשתו וילדיו היו מחוץ לעיר או בעבודה כדי להחזיק את הנשים בשבי במרתף ביתו, שם הוא קשר, התעלל בהן מינית.

לאחר סיום ההתעללות בביתו, הגיע השלב האחרון. הוא היה מכניס את הקורבן הכפותה חזרה למכונית, נוסע לשדה התעופה המקומי שבו שמר את המטוס הקל שלו, ומעלה אותה לטיסה. הוא הטיס את הנשים לאזורים מבודדים לחלוטין הרחק ממקום יישוב, כמו עמק נהר הקניק, אזורים פראיים שניתן להגיע אליהם רק דרך האוויר או בסירה. שם הוא שיחרר אותן כדי להתחיל את מסע הציד האכזרי שלו עם רובה הציד.

ישנן השערות שחלק מקורבנותיו הלא מזוהים, שככל הנראה היו נשים ילידות אלסקה, אכן נחטפו כטרמפיסטיות משום שנשים רבות בקהילות הללו נאלצו להסתמך על טרמפים בהיעדר תחבורה ציבורית. עם זאת, המכנה המשותף והמתועד של רוב הנרצחות שלו היה פיתוי למכוניתו באזורי החלונות האדומים של העיר תמורת כסף.

בשנות ה-70 וה-80, התעופה הקלה באלסקה הייתה נפוצה מאוד ופעלה עם מעט מאוד רגולציה או פיקוח. שדה התעופה שבו הנסן שמר את המטוס שלו, "מריל פילד" באנקורג', היה שדה תעופה אזרחי קטן המיועד למטוסים פרטיים. לא היו בו עמדות בידוק ביטחוני, גלאי מתכות או שומרים שבדקו את מי שעולה לטיסות, כפי שאנחנו מכירים היום מטיסות מסחריות. כל אדם שהחזיק מטוס פרטי יכול היה פשוט להגיע עם רכבו סמוך למטוס שלו, להעמיס אותו ולהמריא באין מפריע.

כדי להימנע ממפגש עם אנשים אחרים, הנסן תזמן את ההגעה לשדה התעופה לשעות המוקדמות מאוד של הבוקר, לרוב סביב השעה חמש לפנות בוקר, כשהשדה היה חשוך ונטוש כמעט לחלוטין. הוא תכנן הכל כך שהסיכוי שמישהו יראה אותו או את הקורבן היה קלוש.

כשהגיע לשדה, הוא לא הוציא את הקורבן מיד מהרכב. הוא נהג להשאיר את הנשים כבולות באזיקים בתוך המכונית שלו, לרוב מסתתרות או מתכווצות במושב האחורי. הוא היה מכוון אליהן נשק ומאיים שירצח אותן במקום אם יעזו לזוז, לצעוק או לנסות למשוך תשומת לב. בזמן שהן קפאו מפחד ברכב, הוא היה יוצא לבדו כדי לתדלק ולהכין את המטוס להמראה. רק כשהכל היה מוכן, הוא היה מעביר אותן במהירות ובכפייה מהמכונית היישר אל תוך תא הנוסעים של המטוס.

למעשה, הפעם היחידה שבה מישהו שם לב למשהו חריג בשדה התעופה הייתה גם הפעם שהובילה לסוף מסע הרציחות שלו. ביוני 1983, כשהנערה סינדי פולסון הצליחה לפתוח את דלת המכונית ולברוח יחפה וכפותה בזמן שהנסן העמיס ציוד למטוס, הנסן ניסה לרדוף אחריה אך נבהל, חזר לרכבו וברח מהמקום. מאבטח של שדה התעופה, שהבחין בהתנהגות הלחוצה והמוזרה של הנסן בשעת בוקר מוקדמת זו, רשם את מספר לוחית הרישוי ודגם הרכב שלו. המידע הזה, יחד עם העדות של פולסון שהובילה מאוחר יותר את השוטרים חזרה למטוס הכחול-לבן שעדיין חנה שם, סגרו עליו את הטבעת.

הנסן לא רצח אותן מיד כשהגיעו לשטח, אלא שחרר אותן בכוונה ונתן להן "פור" (יתרון התחלתי) כדי שיוכל לצוד אותן. המטרה שלו הייתה להפוך את הרצח למסע ציד סדיסטי.

הנסן היה צייד חיות מיומן שזכה בפרסים, ובשלב מסוים העתיק את האובססיה שלו מציד חיות לציד בני אדם. כשהמטוס נחת באותם אזורים שוממים וקפואים, הוא התיר את האזיקים של הקורבנות. לפי ההודאות שלו לחוקרים, הנשים היו לבושות חלקית, למרות הקור המקפיא של אלסקה, לאחר מכן, פשוט הורה להן לרוץ על חייהן אל תוך היער.

הוא אכן יכול היה לירות בהן באותו רגע, אבל זה בדיוק מה שהוא רצה להימנע ממנו. המוות עצמו לא היה המטרה העיקרית שלו, אלא "ריגוש המרדף" והשליטה. הוא נתן להן זמן לברוח אל תוך הסבך, הוא לקח את רובה הציד שלו, רובה חצי-אוטומטי, והתחיל לעקוב אחרי העקבות שלהן בטבע שהכיר בצורה מושלמת.

הנשים האלו, מבועתות, ללא שום היכרות עם השטח, ציוד או כישורי הישרדות, ניסו נואשות להימלט. אבל להנסן היה את כל הזמן שבעולם. הוא נהנה להשתמש בכישורי השדאות והגישוש שלו כדי לעקוב אחריהן לאט, להטיל עליהן אימה, ובסופו של דבר להדביק את הפער ולצוד אותן בדיוק כפי שצד דובים או איילים. כשהיה משיג אותן, הוא היה יורה בהן למוות.

הסדיזם הזה הוא מה שהופך את המקרה של רוברט הנסן לכל כך חריג ומבעית בתולדות הפשע. הוא לא רק רצה לרצוח, אלא התייחס לנשים כאל חיות ניצודות ונהנה לשחק איתן מתוך תחושת עליונות מוחלטת בטבע הפראי.

אשתו של הנסן, דרלה, הייתה מורה לחינוך מיוחד במקצועה. הנסן החזיק את הנשים בדירתו מבלי שתדע על ידי ניצול חופשות תכופות שלה מחוץ לעיר, שעות העבודה המוקדמות שלו כאופה, והסוואת ההיעדרויות שלו מהבית תחת מסווה של מסעות ציד שגרתיים לחלוטין באלסקה.

דרלה הייתה אישה משכילה והמפרנסת המרכזית והיציבה בבית. היא החזיקה בתואר שני בחינוך ועבדה כמורה לחינוך מיוחד, כשהיא מתמחה בעבודה עם ילדים שסבלו מדיסלקציה ולקויות למידה. בנוסף לעבודתה בבתי ספר מקומיים, היא נהגה להעביר שיעורים פרטיים וטיפולים לילדים מהבית. במקביל לעבודתה החינוכית, היא עזרה לנהל את המאפייה מבחינה אדמיניסטרטיבית, אך הנסן והיא שמרו על כספים נפרדים. ההפרדה הכלכלית הזו אפשרה לו עצמאות מלאה לממן את התחזוקה של המטוס שלו ולרכוש כלי נשק מבלי שיצטרך לתת לה דין וחשבון על הוצאותיו.

עובדה מזעזעת ביותר היא שהנסן השתמש באותו הבית, ואף באותו המרתף, שבו אשתו חיה ולימדה את תלמידיה. כדי להסתיר את הקורבנות, הוא יצר אזור אטום לרעש במרתף הבית ובו עמוד שאליו כבל את הנשים בשרשראות. האירוניה המעוותת היא שבאזור אחר של אותו מרתף בדיוק, דרלה נהגה להעביר את השיעורים הפרטיים שלה. הנסן פשוט השליט הפרדה נוקשה ואסר עליה ועל הילדים להתקרב לאזור הספציפי "שלו", בטענה שזהו חלל העבודה האישי שלו לציוד הציד.

הזמן המרכזי שבו הנסן ניצל את הבית למעשיו היה כאשר דרלה והילדים לא היו שם. משפחתו נהגה לנסוע לעיתים תכופות לחופשות ארוכות במהלך הקיץ כדי לבקר את משפחתה של דרלה במדינת ארקנסו. הנסן תמיד נשאר מאחור בטענה שהוא חייב להישאר לנהל את המאפייה. הימים והשבועות שבהם הבית היה ריק לחלוטין סיפקו לו את חלון ההזדמנויות האידיאלי לחטוף נשים, להחזיק אותן במרתף, ולהטיס אותן בהמשך ללא חשש שייתפס. כאשר המשפחה כן הייתה בבית, הוא נעזר בשעות העבודה הקיצוניות שלו כאופה. הוא היה קם ויוצא לעבודה באישון לילה או לפנות בוקר. בזמן שדרלה ישנה בקומה למעלה, הוא יכל לנהל את מסעות החטיפה שלו ברחובות אנקורג', להביא את הקורבן למרתף לזמן קצר, ומשם להמשיך ישירות לשדה התעופה לפני שהשמש זרחה ולפני שמשפחתו התעוררה.

ההיעדרויות שלו ליום או יומיים לא עוררו שום חשד אצל דרלה, משום שבאלסקה של אותן שנים היעלמות אל תוך הטבע נחשבה לדבר נורמטיבי. הנסן היה צייד מוכר ומוערך שזכה בפרסים, ויציאה למסעות ציד במטוס קל למשך סוף השבוע הייתה תחביב שגרתי ומקובל בקרב גברים במדינה. כשהוא הודיע לאשתו שהוא אורז את רובה הציד שלו וטס ליומיים להרים, היא הניחה בטבעיות שהוא יוצא לצוד איילים. היא מעולם לא העלתה בדעתה שהטבע הפראי משמש אותו כפארק ציד אישי שבו הוא רודף וצד בני אדם.

חייו של הנסון ומה המניע:

פסיכולוגים וחוקרי פשיעה קושרים באופן הדוק את חוויות הילדות של הנסן להתפתחות הסדיזם שלו. ילדותו הייתה רצופה בהשפלות קשות, דחייה חברתית קיצונית ואב נוקשה ושתלטן. חוויות אלו יצרו אצלו תחושת נחיתות עמוקה, שהתחלפה בהמשך חייו בצורך חולני בשליטה מוחלטת, דומיננטיות ונקמה אלימה בנשים.

רוברט הנסן נולד וגדל בעיירה קטנה באיווה, וסבל מילדות ובגרות מוקדמת אומללות במיוחד. הוא היה נער קטן ורזה, שסבל מאקנה חמור מאוד שצילק את פניו, משיניים בולטות והרכיב משקפיים. מעבר למראהו החיצוני, הוא סבל מגמגום כבד שהחמיר בכל פעם שהיה בלחץ או במבוכה. השילוב הזה הפך אותו למטרה קלה וקבועה להתעללות, לעג ובריונות מצד בני גילו. פסיכולוגים שבחנו את התיק שלו, כמו גם הנסן עצמו בהודאותיו, ציינו כי הדחייה וההשפלה שחווה היוו טראומה מעצבת. הוא פיתח טינה יוקדת ושנאה עמוקה כלפי נשים, לאחר שחש דחוי ובלתי רצוי לחלוטין מבחינה רומנטית וחברתית לאורך כל שנות התבגרותו.

בתוך הבית, הנסן לא מצא נחמה או תמיכה. אביו, כריסטיאן, מתואר בספרות הפסיכולוגית והביוגרפית כאב סמכותני, נוקשה ודתי מאוד. האב דרש מרוברט לעבוד שעות ארוכות וקשות במאפייה המשפחתית עוד בהיותו נער, עומס עבודה שמנע ממנו כמעט לחלוטין להשתתף בפעילויות חברתיות רגילות ולפתח כישורים חברתיים. בנוסף, התיעוד מצביע על כך שהאב כפה על הנסן, שהיה שמאלי באופן טבעי, לכתוב ולתפקד ביד ימין, פרקטיקה שהייתה נפוצה בעבר אך נחשבת למקור לתסכול פסיכולוגי רב אצל ילדים. הפער בין האב השתלטן לאם, שתוארה כרכה יותר ושאצלה חיפש מקלט, יצר סביבה הורית לא עקבית ומבלבלת.

מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, חוקרים המנתחים את הפרופיל של הנסן מסבירים כי הרציחות ומסעות הציד לא היו רק אקט של אלימות פיזית, אלא מנגנון פיצוי קיצוני על תחושת חוסר האונים שחווה כנער. המעבר מנער מגמגם, חלש ומושפל לגבר שמחזיק בכוח מוחלט על חיים ומוות של אישה, סיפק לו את תחושת ה"כל-יכולות" (אומניפוטנטיות) שנשללה ממנו בעברו.

ההחלטה שלו לאלץ נשים לברוח בלב הקור של אלסקה, לכסות את עיניהן, לתת להן לברוח אל תוך היער ואז לצוד אותן, נתפסת כהחצנה סדיסטית מובהקת של הצורך בשליטה. הוא בחר לרוב בנשים צעירות ויפות שעבדו בתעשיית המין או כחשפניות, נשים שייצגו עבורו את אלו שדחו אותו בנעוריו.

מסע הציד היה, למעשה, הדרך המעוותת והמחרידה שלו לנקום. זה אפשר לו להפוך מהקורבן חסר האונים והנלעג מתקופת התיכון, לצייד הכל-יכול בטבע שאי אפשר להתנגד לו. ההצתה של מוסך האוטובוסים של בית הספר בשנת 1960, בגינה נכלא לראשונה בחייו, הייתה למעשה הסממן המוקדם ביותר לאותו זעם ונקמנות כנגד בית הספר, המקום בו נדחה והחברה שדחו אותו, זעם שדגר בתוכו והלך והסלים במשך עשורים עד שהפך לטירוף רצחני ממשי.

נישואיו הראשונים של הנסן החלו בשנת 1960, כשהתחתן עם אישה צעירה ממנו. הנישואים האלו החזיקו מעמד זמן קצר בלבד. באותה שנה הוא נתפס כשהצית מוסך של אוטובוסים של בית ספרו כנער. לא במקרה הצית מקום שקשור לבית הספר שלו, זה היה ביטוי מינולי לזעם שהיה בתוכו על שנות הנעורים שלו, זעם שהסלים מאד בהמשך. על ההצתה נידון למאסר. אשתו הראשונה התגרשה ממנו בזמן שריצה את עונשו.

בשנת 1963, הנסן התחתן בשנית עם אישה בשם דרלה. יחד איתה הוא עבר לאנקורג', אלסקה, בשנת 1967, שם הם הקימו משפחה ונולדו להם שני ילדים. דרלה הייתה נשואה לו לאורך כל התקופה שבה ביצע את הפשעים המחרידים שלו לאורך שנות ה-70 וה-80.

המשפחה נחשבה בעיני הקהילה באנקורג' למשפחה רגילה לחלוטין שמנהלת מאפייה מקומית מצליחה, ודרלה והילדים לא ידעו דבר על המפלצת שהסתתרה בביתם.

רק לאחר שהנסן נעצר בשנת 1983, הודה באשמה והורשע, חייה של המשפחה התרסקו לחלוטין. דרלה אמנם נשארה נשואה לו במשך מספר שנים לאחר שנכלא והורשע, אך בסופו של דבר, בשנת 1990, היא הגישה בקשה לגירושין. בעקבות הטרדות בלתי פוסקות שחוותה מהציבור ומהתקשורת, היא עזבה את אלסקה לצמיתות עם ילדיה כדי לנסות ולפתוח דף חדש הרחק מהצל של פשעיו.

לאחר שעבר לאלסקה ב-1967, ההסלמה בפשעיו הפכה למובהקת ואלימה יותר. בדצמבר 1971 הוא נעצר פעמיים באנקורג'. המקרה הראשון היה חטיפה וניסיון אונס של אישה מקומית שעבדה כמזכירת נדל"ן, והמקרה השני, זמן קצר לאחר מכן, היה חטיפה ואונס של עובדת מין צעירה. הנסן הצליח לתמרן את מערכת המשפט: במסגרת עסקת טיעון האישום על האונס בוטל לחלוטין, והוא הורשע רק בתקיפה באמצעות נשק קטלני במקרה הראשון. למרות שנידון לחמש שנות מאסר, הוא ריצה חצי שנה בלבד בכלא לפני שהועבר לתוכנית שיקום ושוחרר. הוא הצליח במניפולטיביות לעורר את רחמי מערכת המשפט בטענה שמעשיו הם תוצאה של מצוקה נפשית ועבר טיפול והשתקם. הפער הבלתי נתפס בין חומרת המעשים לעונש הקל שקיבל אפשר לו להתחיל ולבסס את אורח החיים הכפול שלו. בית המשפט אף דרש שיקבל טיפול פסיכיאטרי משום שאובחן עם מאניה-דיפרסיה.

העבר הפלילי הזה, ובמיוחד הרשעתו משנת 1971 על תקיפת נשים, היה למעשה אחת הסיבות המרכזיות לכך ששמו עלה במאגרי המידע של המשטרה כשהחוקרים ניסו להתאים חשודים לפרופיל של ה-FBI בתחילת שנות השמונים. הרשויות חיפשו גבר מקומי עם היסטוריה של אלימות כלפי נשים וגישה למטוס, אך למרות שהנסן התאים לפרופיל, לא היו נגדו ראיות ישירות שיצדיקו מעצר עד שהצליחה סינדי פולסון להימלט ממנו ביוני 1983.

העובדים והלקוחות במאפייה שלו לא חשדו בו כלל. למעשה, המאפייה שימשה עבורו כהסוואה מושלמת. כלפי חוץ הוא נתפס כאיש עסקים חרוץ, שקט וחביב, ואיש משפחה נורמטיבי לחלוטין. אפילו שוטרי העיר היו בין הלקוחות הקבועים שלו.

המאפייה של רוברט הנסן באנקורג' הייתה עסק מצליח ומוכר בקהילה המקומית. הנסן השקיע שעות ארוכות בעבודה שם, מה שעזר לבסס את תדמיתו כאדם מסור וחרוץ. הלקוחות הכירו אותו כ"בוב האופה", אדם פשוט ונעים הליכות, גם אם מעט מגושם חברתית ולעיתים סובל מגמגום קל. אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שהאדם שמגיש להם קפה ומאפים בבוקר הוא מפלצת שחוטפת ורוצחת נשים בלילות.

האירוניה המצמררת ביותר בסיפור הזה היא שחלק מהלקוחות הקבועים והנאמנים ביותר במאפייה של הנסן היו שוטרי משטרת אנקורג'. פרנק רוטשילד, עוזר התובע המחוזי שטיפל בתיק של הנסן, סיפר לימים כי השוטרים נהגו לשבת שם דרך קבע כדי לשתות קפה ולאכול סופגניות. הנסן שירת אותם באדיבות, בזמן שבאותם ימים ממש הם חקרו את היעלמויות הנשים שאת גופותיהן הוא קבר ביערות.

הנסן ניהל מידור מוחלט בין חייו כאופה וכאיש משפחה, לבין חייו הסודיים כרוצח סדרתי. הוא מעולם לא נתן לרמזים מהצד האפל שלו לזלוג אל תוך העסק. העובדים ראו בו בוס רגיל, והלקוחות ראו בו חלק שגרתי מהנוף השכונתי. רק בחדר החקירות, לאחר שנתפס, חוקריו תיארו כיצד המסכה נשרה לפתע, ו"בוב האופה" השקט הפך לנגד עיניהם לאדם זועם, אדום בפניו, שהודה במעשיו המחרידים. החשיפה של פשעיו הכתה את הקהילה באנקורג' בהלם מוחלט, בדיוק בגלל שאף אחד, כולל הקרובים אליו ביותר ביומיום, לא חושד בו מעולם

 הנסן הצליח להקים משפחה בזכות תופעה פסיכולוגית המכונה "מסכת השפיות" ויכולת קיצונית של מידור חייו. את אשתו השנייה, דרלה, הוא הכיר כשעבדה בניקיון באתר נופש של הוריו, והנישואים איתה סיפקו לו את ההסוואה המושלמת של אדם נורמטיבי שאפשרה לו לפעול מתחת לרדאר.

הפרדוקס, רוצח סדרתי סדיסטי שמנהל במקביל חיי משפחה "רגילים", הוא למעשה תופעה מוכרת היטב בפסיכולוגיה של פושעים פסיכופתים. מומחים מכנים זאת "מסכת השפיות". אנשים כמו רוברט הנסן מסוגלים לחקות רגשות נורמטיביים והתנהגות חברתית מקובלת, מה שמאפשר להם להשתלב בחברה מבלי לעורר כל חשד. למרות שחסרה להם אמפתיה אמיתית, הם מבינים את הכללים החברתיים ואת היתרונות העצומים שיש בהצגת חזות של משפחה מתפקדת.

את אשתו השנייה ואם שני ילדיו, דרלה הנריקסן, הוא הכיר בשנת 1963 במדינת מינסוטה. באותה תקופה, לאחר שהשתחרר מהכלא על הצתת בית הספר ושננטש על ידי אשתו הראשונה, הנסן עבד באתר נופש בשם "סטוני פוינט" (Stony Point) שהיה בבעלות הוריו. דרלה הייתה צעירה שעבדה בניקיון הבקתות באתר. היא התאהבה בבנו של בעל המקום, ונישאה לו באותה שנה. עבורה, הוא ככל הנראה נתפס פשוט כגבר עובד ממשפחה מבוססת שמסוגל לספק יציבות, והם עברו יחד לאלסקה כדי לפתוח דף חדש.

מבחינה פסיכולוגית, הנישואים האלו שירתו עבור הנסן מטרה כפולה והיו חיוניים לאורח החיים שבחר. ראשית, הם העניקו לו סוף סוף את הסטטוס החברתי שתמיד הרגיש שנשלל ממנו בנעוריו האומללים. בתוך הבית שלו, הוא היה ראש המשפחה, המפרנס, והגבר השולט, עמדה שסיפקה מענה למצוקת הנחיתות והדחייה שחווה. שנית, וזה החלק המצמרר ביותר, המשפחה והמאפייה המצליחה שהקים שימשו לו כהסוואה האולטימטיבית. קהילה ומשטרה אינן נוטות לחשוד באב נשוי ובעל עסק מקומי שקם מוקדם בבוקר לאפות סופגניות.

היכולת שלו לנהל את שני העולמות הללו נשענה על מידור מוחלט. הנסן ידע להפריד לחלוטין בין הפנטזיות הסדיסטיות לבין חיי היום-יום שלו. הוא פרק את הזעם, השנאה והצורך בשליטה אלימה אך ורק על נשים שפעל בשולי החברה, נשים שסימלו עבורו את חברת בני הנוער שדחו ולעגו לו בצעירותו. בבית, לעומת זאת, הוא לבש את המסכה. הוא תכנן את הפשעים שלו בקפידה זדונית, ופעל בעיקר כאשר דרלה והילדים נסעו לבקר קרובי משפחה מחוץ לעיר, או בשעות שידע שהם לא בבית, ובכך הבטיח שמשפחתו האוהבת לעולם לא תיתקל במפלצת שחיה איתם באותו בית

הדמיון לקוברגר:

( על קוברגר:

https://americantruecrime.blogspot.com/search/label/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%93%D7%94%D7%954

)

 קיימים קווי דמיון פסיכולוגיים בולטים בין חוויות הילדות של רוברט הנסן לבין אלו של בראיין קוברגר (המורשע ברצח ארבעת הסטודנטים באיידהו), במיוחד סביב נושאים של חרם, בידוד חברתי עמוק ודחייה. אצל שניהם, פגיעות אלו בילדות תורגמו בבגרות לזעם עצור, לתחושת עליונות ולצורך חולני בשליטה אבסולוטית המפצה על תחושת חוסר האונים שחוו בעברם.

בשני המקרים, הילדות אופיינה בבידוד חברתי ובדחייה מתמשכת על רקע מראה חיצוני. כפי שרוברט הנסן סבל מהצקות חוזרות ונשנות עקב גמגומו והאקנה הקשה שממנו סבל, כך גם בראיין קוברגר חווה חרם ובידוד חברתי מתועד בילדותו בפנסילבניה. על פי ניתוחים פסיכולוגיים של חוקרי התנהגות שניתחו את עברו של קוברגר, הוא סבל מעודף משקל משמעותי בנעוריו והיה קורבן לבריונות. מומחים לפסיכולוגיה של דחייה מסבירים כי הדרה חברתית כרונית מפעילה במוח את אותם מסלולי כאב של פציעה פיזית. בשני המקרים, הכאב החברתי הזה לא עובד אלא יצר מנגנון של הגנה נוקשה וניתוק רגשי שהלך והקצין עם השנים.

נקודת השקה נוספת היא הניסיון לשנות את החיצוניות כפיצוי על הפגיעה הפנימית, מבלי באמת לפתור את טראומת הדחייה. קוברגר עבר מהפך פיזי דרמטי כשהשיל ממשקלו, אך מומחים מציינים שהשינוי הזה רק יצר מעטפת חדשה לאותה תחושת פגיעות ישנה. בדומה להנסן, שהצליח להקים עסק ומשפחה וניסה לייצר לעצמו סטטוס מכובד כדי "לפצות" על הנחיתות שחש, קוברגר פנה לכיוון של עליונות אינטלקטואלית והפך לאובססיבי ללימודי קרימינולוגיה בניסיון להרגיש חזק ושולט. אצל שניהם, השינוי החיצוני או האקדמי לא ריפא את תחושת הנחיתות, אלא רק סיפק להם הסוואה חברתית.

המניע העמוק ביותר שקושר בין השניים הוא הצורך הנואש לפצות על תחושת חוסר האונים מילדות, דרך צבירת כוח על חייהם של אחרים. הנסן עשה זאת על ידי הפיכת נשים לחיות ניצודות בשממה, מקום שבו הוא היה השליט הבלעדי. הפרופיל הפסיכולוגי של קוברגר (שנידון לארבעה מאסרי עולם לאחר שהודה באשמה ביולי 2025), מצביע גם הוא על גרנדיוזיות ועל מה שמומחים מגדירים כ"תסביך אלוהים". המעבר שלו מבידוד חברתי לחוסר אמפתיה מוחלט הוביל אותו לתכנן את מה שחשב שיהיה הפשע המושלם. הרצח המרובע באיידהו נתפס לא רק כאקט של אלימות אקראית, אלא כניסיון להפגין עליונות אינטלקטואלית וכוח על צעירים אטרקטיביים ומקושרים חברתית, בדיוק סוג האנשים שאולי ייצגו עבורו את החברה המוצלחת שדחתה אותו.

בסופו של דבר, למרות ששיטות הפעולה שלהם היו שונות לחלוטין, הנסן צד נשים בטבע באלסקה וקוברגר פרץ לבית סטודנטים באישון לילה במטרה לבצע פשע מתוחכם כביכול, השורש הפסיכולוגי זהה להחריד. שניהם לקחו טראומות של דחייה, נחיתות פיזית ובריונות, וצברו אותן פנימה עד שהפכו לצורך סדיסטי להפוך ממי שנשלט ומושפל על ידי החברה, למי שמחזיק בכוח עליון לקחת חיים.

הסרט "אדמה קפואה" (The Frozen Ground) שיצא לאקרנים בשנת 2013 הוא על הנסן. הסרט עוקב אחר השתלשלות האירועים שהובילה ללכידתו. השחקן ג'ון קיוזאק מגלם בו את רוברט הנסן, ניקולס קייג' משחק את חוקר המשטרה שמסרב לוותר על התיק, והשחקנית ונסה הדג'נס מגלמת את סינדי פולסון, הנערה האמיצה שהצליחה לברוח מהמטוס הקל שלו ולהפיל אותו.

https://www.youtube.com/watch?v=8tYbcJfxEgA&t=2s

https://www.youtube.com/watch?v=BzXEEmxioDA&t=93s